רקע
יורם ברונובסקי
משורר של הפורטוגלי הפשוט

לעתים קרובות מוצא פרס נובל את הקורא העברי לא ממש מוכן: יצירותיו של הזוכה אינן מוכרות בעברית, ושמו, האקזוטי על פי רוב, נתקל בחוסר אמון מסוים, שהרי התרגלנו לטעמים יוצא הדופן, שעונים לעתים קרובות על נטייה פוליטית חזקה שמאלה, של חברי האקדמיה השוודית.

השנה המצב שונה: מיטב ספריו של ז’וזה סאראמאגו, לא פחות מארבעה, תורגמו מפורטוגלית בידי מרים טבעון, וראו אור בספרייה החדשה. ספר חמישי, “תולדות המצור על ליסבון”, עתיד להופיע בקרוב. העורך, מנחם פרי, ראוי להערכה על דבקות בסופר קשה, ועל אחת כמה וכמה ראויה מרים טבעון להוקרה על הצלחה בתרגומה של פרוזה סבוכה, פוליפונית, המשחקת בווירטואוזיות ברמות לשון שונות. הספרים הללו הקנו גם בארץ מעריצים רבים לסופר הפורטוגלי.

עוד חידושים כלליים הפעם, של הבחירה השנה: לראשונה היא נפלה על סופר בן הארץ הנידחת ביותר, מהרבה בחינות, של אירופה במאה הזאת, כך שתשומת הלב תוסב עתה ביתר שאת לאחת הספרויות השוליות לכאורה, ועם זאת העשירות והמרתקות ביותר באירופה, שכתובה בלשון שהיא מן המדוברות ביותר בעולם.

בשנים האחרונות ריכזו הפורטוגלים מאמץ הסברתי גדול בפרסום שמו ויצירתו של המשורר הלאומי השני – אחרי לואיש דה קאמואנש, משורר האימפריה הפורטוגלית – של הארץ האטלנטית, האדירה לשעבר מאוד, אך הקטנה מאז ומעולם: פרננדו פסואה מרובה הפנים. סאראמאגו תרם גם הוא תרומתו להאדרת פסואה: ספרו “שנת מותו של ריקרדו ריש” נדרש באורח נפתל ומחוכם ליצירת פסואה לשם תיאורה של ההיסטוריה הפורטוגלית במאה העשרים.

חידוש מה יש גם בציונו של סופר מסורתי־משהו, כלומר: לא מחזאי אוונגרדי תמהוני, לא משוררת אירונית־פרוזאית, ולא מיתוגרף אפריקאי, אלא, כמו במשך שנים רבות, סופר ריאליסט, לפחות בנגלה, מחבר שהתפרסם ברומנים עבותים המספרים סיפור, או תשלובת סיפורים, בעצם אפוסים היסטוריים, מסוג שספרויות מערב אחרות ויתרו עליהם בימים אלה של עידון דקדנטי.

בנגלה, או לכאורה ריאליסט, שהרי סאראמאגו – שבמשך שנים קודם שהתחיל בכתיבתם של רומנים אלה, שהוציאו לו את המוניטין הגדולים, פירסם ספרי שירה אוונגרדית משהו ואסופות של ספק־סיפורים ספק־מסות בנוסח בורחסי וספרי מסעות וכיו"ב – מודע היטב להתיישנות הז’אנר הריאליסטי בן המאה ה־19.

סאראמאגו הוא סופר מודרני מאוד, מודע למשבר הסיפר הקווי־הישיר, ונדמה שהוא אף קורא נאמן של תורת הספרות מבית מדרשו של ההוגה הסובייטי מיכאיל באחטין: ספריו הגדולים, ובייחוד “דברי ימי מנזר” ו“שנת מותו של ריקרדו ריש” (ובעצם גם האחרים), הם מופתים של הרומן הפוליפוני שבאחטין מהלל אותו.

אבל הוא בהחלט סופר־היסטוריון, מי שמבקש להחיות את ההיסטוריה של ארצו, על שיאיה ושעות המשבר והשפל שלה, בפרסקות ענק רבות צבע ורוחשות פרטים, אפיקן אמיתי, מגזעו של קאמואנש, שנקלע למאה החולה של פסואה ואינו יכול להתעלם מפקפוקיה הפילוסופיים ומחושיה הפואטיים. כך הוא מאחד את שני הזרמים של הספרות הגדולה של ארצו, הריאליסטי והאנטי־ריאליסטי – פסואה הוא מבחינות רבות אנטי־קאמואנש.

מבחינה אחרת התמידה האקדמיה השוודית בבחירה באיש שמאל מובהק. סאראמאגו היה במשך שנים קומוניסט נאמן, ולא התכחש לאמונותיו גם בשנים האחרונות, גם אם תיאר אותן במסגרת הקומוניזם הרחוק ממוסקווה והחופשי מן הדוגמות שלה. עיתונאי לוחם במשך שנים רבות, שנעשה לזמן מה גם עורך ראשי של העיתון הליסבוני “דיאריו דו נוטיסיאס”, סאראמאגו הוא תמיד משורר של האיש הקטן, של הפורטוגלי הפשוט.

“צריך להספיק לכתוב את ההיסטוריה של פורטוגל, ולהתחיל לכתוב את ההיסטוריה של הפורטוגלים”, אמר סאראמאגו בנאום משנת 1984. זה היה ארבע שנים אחרי ספר הביכורים של התקופה השנייה שלו, האפית, שעמה סיים את עשרים השנים הליריות, שבהן פירסם את ספרי השירה שלו (החל ב“שירים אפשריים” בשנת 1966) והסיפורת המסאית והעיתונאית.

ב־1980 פירסם הסופר בן ה־58 את הרומן “מורם מן הקרקע”: סאגה של איכרים בני האזור העני אלנטז’ו, רומן סולידי, חזק, חדור מחאה פוליטית, שעדיין לא תורגם. כבר כאן ניצל את הטכניקה הרב־קולית המרתקת שלו, שהביא לשכלול רב יותר ברומנים הבאים שבאו בתכיפות זה אחרי זה: “דברי ימי מנזר” (1982), תולדותיו של מנזר מאפרה, המוכר לכל תייר בפורטוגל, המשולבות בתולדות אהבתם של בלתאזר ובלימונדה, על רקע המאה ה־18 הפורטוגלית – עת השקיעה הסופית, שחשפה מאחורי הדר האימפריה את העוני הנורא של נתיני המלך ז’ואו החמישי, כביכול בונה המנזר המפואר, לפי השיר הברכטי על בוני הפירמידות, שלא היו הפרעונים שעליהם כותבים ספרי ההיסטוריה.

אחר כך באו בזה אחר זה הרומנים המפוארים המוכרים לנו: “רפסודת האבן”, על הגורל האיברי, הספרדי־הפורטוגלי, המשותף וה1, “שנת מותו של ריקרדו ריש”, הרהור אפי־לירי על הפאשיזם הסאלאזרי, ו“תולדות המצור על ליסבון”, שבו חוזר הסופר לימי הביניים, ימים שבהם נוצר האופי הפורטוגלי ועוצב האדם הפורטוגלי, שז’וזה סאראמאגו שר ומקונן עליו בקינה נאה, מתמשכת.

בין היצירות האפיות הללו, הנדירות בימינו ברצינותן הסולידית, מצויות גיחות אירוניות לעולמים אחרים, כמו “הבשורה על פי ישו”. בספרים כמו זה מתגלה סאראמאגו, כמו ביצירתו המוקדמת, כווירטואוז של מגוון צורות.

בעצם, גם הרומנים ההיסטוריים הם הוכחות לווירטואוזיות סולידית – לאו דווקא תרתי דסתרי, כמסתבר – זו העושה את סאראמאגו ליוצר מורכב, המסכם ביצירתו הענפה את תולדות הספרות, לא רק הפורטוגלית, אלא המערבית.


  1. מלה לא ברורה – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!