18.9.92

רפסודת האבן, מאת ז’וזה סאראמאגוּ, מפורטוגלית: מרים טבעון, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1992, 256 עמודים

בקיץ אשתקד הזדמן לי לשמוע במדריד הרצאה שנשא ז’וזה סאראמאגו על עתידו של האיבֶּריאניזם, זה הרעיון העולה באחרונה שוב הן בספרד והן בפורטוגל. סאראמאגו הזכיר את אבות הרעיון האיבריאניסטי, האב אנטוניו ויירה, באנדארה ומעל לכל פרננדו פֶּסוֹאָה במאה העשרים – בדבר אחדות וייחוד של התרבות האיבֶּרית.

ההרצאה נישאה בפתח “השנה הספרדית”, משמע השנה שבה אנו חיים כעת, כאשר ספרד החלה את החגיגה המתמשכת של ההשתייכות השלמה לאירופה. הקץ לבידוד ולפיגור הספרדיים המסורתיים, זו היתה סיסמת היום, שנישאה (ועודנה נישאת) בכל הבמות הספרדיות. “אין עוד פירנאים”, חזרו הפובליציסטים של מדריד על סיסמתו של לואי הארבעה־עשר. ספרד הצטרפה סוף סוף בשלמות לאירופה ופירושו של דבר השלב הסופי של המודרניזציה רבת־הקשיים של החברה הספרדית.

לתוך התמונה האידילית־נצחנית הזאת הטיל גדול סופרי פורטוגל העכשוויים, שדיבר ספרדית צחה, אך בנגינה הלוזיטאנית הענוגה שאין לטעות בה, “פצצה” רעיונית. הוא לא חסך דברי ביקורת מן הרעיון הפאן־אירופי, הביע את החשש מפני הביורוקרטיה ומפני טשטוש התרבויות (“בייחוד של התרבויות הקטנות יותר”, אמר, ואין המדובר בתרבות הפורטוגלית בלבד). ממילא הזכיר הסופר הפורטוגלי שאמנם יש ויש פירנאים, ויש מקום להתגונן מפני האימפריאליזם האירופי, כפי שהיה מקום להתגונן אי־אז מפני האימפריאליזם הצרפתי. ועל הדעת עולה הקטע ב“רפסודת האבן” שבו אומר פדרו אורסה האנדלוסי: “לא מצרפת נפרד חצי־האי אלא מאירופה, ואם כי זה נראה אותו הדבר, בכל זאת יש הבדל” (עמ' 232 בספר העברי).

אמנם כן, הרומאן “רפסודת האבן”, משנת 1986, מוקדש כולו לרעיון האיבֶֶּריאניסטי – רעיון ייחודו ובידודו של חצי־האי האיברי, על המגוון העצום של תרבויותיו, המיוצגות בספר בדמויות הראשיות – שני גברים פורטוגלים וגבר אנדלוסי, וכן גם שתי נשים, פורטוגלית וגאליסאית (גאליסיה, המחוז הצפון־מערבי של ספרד, מוגדר בפני הגיבור האנדלוסי – אנדלוסיה היא המחוז הדרומי של ספרד – כ“ארץ של אחרים”, וראה עמ' )134. כמו ביתר הרומאנים שלו מערבב בו סאראמאגו ז’נרים וכיוונים, וטווה רקמה רחבה ומבלבלת הניתנת לפירושים מגוונים. ייתכן שברומאן זה זכה הרעיון האיבריאניסטי למִנשרו הפיוטי העיקרי עד היום.

זהו הרומאן הפחות מתורגם של סאראמאגו, ולא בכדי. הוא לא הופיע עד כה, ככל הידוע לי, באנגלית או בצרפתית. לא אתפלא אם תרגומה העברי המצוין של מרים טבעון – שתירגמה במיומנות רבה גם את הרומאן הקודם של סאראמאגו שהופיע בעברית, “דברי ימי מנזר” – הוא מתרגומיו הראשונים של “רפסודת האבן” לשפה זרה כלשהי. אין פלא שהעורך ובעל אחרית הדבר, מנחם פרי, מצא לנכון לשוות לרומאן משמעות אוניוורסלית, תוך התעלמות מן המסר המיידי המייחד והמבודד, האיבֶּריאניסטי (שלא הוזכר כלל באחרית הדבר). ואמנם גם סאראמאגו חש, כמדומה, לא לגמרי בנוח עם המסר האיבריאניסטי, והקדיש עמוד או שניים בספר לניסיון של אירופאיזציה, וממילא אוניוורסליזציה, של הנושא שלו. כוונתי לעמ' 122 בספר העברי, כשהסיסמה העיתונאית “גם אנחנו איברים” מובאת בלשונות האירופיות השונות, כסיסמת הסולידריות של תושבי אירופה עם אנשי חצי־האי המתרחק מאירופה.

מבחינת הסוגה שלו שייך הרומאן “רפסודת האבן” לאוטופיות המתארת מצב גיאו־פוליטי עתידי דמיוני, והשפעתו של המצב על החברה האנושית ועל הגיאופוליטיקה. האירוע הזה, הקורה בעתיד כלשהו – “כל עתיד הוא אגדי”, קובע המוטו לרומאן, מדברי הסופר הקובאני אלחו קרפנטייר – הוא הינתקותו של חצי־האי האיברי מיבשת אירופה, והפלגתו מערבה לתוך האוקיינוס האטלנטי לכיוון אמריקה.

הסמליות שבהינתקות הזאת, של הפיכת חצי־האי לרפסודה של אבן התועה על פני מים רבים, היא ברורה. חצי־האי שנהפך לאי – ובכל זאת אין המספר חדל לכנותו “חצי אי” עד סוף הרומאן, מחמת ההרגל – עלול להתנגש באיים האזוריים, אך הוא פונה, מעשה נסים, צפונה ומתייצב במרחק שווה כמעט בין אירופה לאמריקה. בסופו של דבר הוא פונה צפונה – או גם דרומה – בינתיים הצפון והדרום שינוי את מובניהם… האנדרלמוסיה הגיאו־אוקיינית מאפשרת לסופר הרבה שעשועים משונים.

בתוך המסגרת הפנטסטית־העתידנית הזאת קובע סאראמאגו מסגרת עלילתית קטנה יותר, שעיקרה נדודיהם של חמישה אנשים על פני חצי־האי שהיה לאי, ובקיצור: על פני רפסודת האבן, לשום צורך מיוחד. מין פיקרסקה עתידנית של שני גברים פורטוגלים ועמיתם האנדלוסי, שחוברות להם שתי נשים, והם נוסעים תחילה במכונית “דה שבוֹ” – כלומר: “שני כוחות סוס” – ואחר־כך בעגלה הרתומה בעליל לשני סוסים, עד גבול הפירנאים, או מה שהיו פעם הפירנאים קודם שחל בהם השבר והם ניתקו מצרפת.

לקראת סוף המסע חובר לחמישה, שהם מעין תיבת נח הנעה בתוך האסון הגיאולוגי הזה, עוד ספרדי אחד. גם הסוסים, אל ופיג שמם, הם מגיבורי הפיקרסקה הזאת, וגם חמורו (“פלאטרו”, כמובן, לזכר ספרו של חואן ראמון חימנס “פלאטרו ואני”) של הספרדי הנמצא לבסוף, שהלך לראות את הפירנאים כשפורסמה הידיעה על הינתקותו של חצי־האי.

בין המסע הגדול של רפסודת האבן הנישאת על מים רבים, לבין המסע הקטן יותר של המכונית ושל העגלה, יש קשר סמוי, כי קשרים סמויים יש בין כל הדברים בעולם, כדבר חוכמת־היסוד שעליה בנוי הרומאן. התחלנו להאמין שיש איזשהו קשר בין מה שקורה לנו ובין היפרדות ספרד ופורטוגל מאירופה" – אומר (עמ' 142) אחר מגיבוריו, ז’וזה אנאיסו, המורה מן העיר הפורטוגלית הצפונית (שהיתה לדרומית וכו') פורטו. העיקרון הזה של האנלוגיה בין הגורל הגדול ובין הגורלות הקטנים הוא מיסודות הספר המוזר הזה.

העלילה הפנטסטית־כללית מאפשרת לסאראמאגו כל מיני התחכמויות, פארודיות, רמזי סאטירה פוליטית וספרותית ומזכירה את ספר היצירות הקטנות המגוונות “מטענו של נוסע” משנות השבעים, כלומר מן התקופה המוקדמת בקריירה שלו, קודם לרומאן “מורם מן הקרקע” (1980) שבו החל בכתיבה בסגנון המיוחד לו כעת, ובו החלה התקופה השנייה של יצירתו שהוציאה לו מוניטין מחוץ לגבולות פורטוגל. גם מבחינות תימטיות אחרות מהדהדים ב“רפסודת האבן” זכרי התקופה המוקדמת, שבה היה סאראמאגו בעיקר עיתונאי ומשורר.

הדי הפוליטיקה חזקים במיוחד ברומאן הזה, כצפוי, וכן גם זכרי ההיסטוריה האיברית, ובתוך זה המוטיב של השוֹנוּת או הניגוד התרבותי שבין שני מרכיבי האחדות האיבֶּרית. סאראמאגו זוכר תמיד, כיתר בני עמו, שפורטוגל עיצבה את זהותה התרבותית־מדינית בעקבות קרב אלז’ובארוטה (1385) “שבשביל העולם הוא לא־כלום ובשבילנו הוא הכל” (עמ' 210) – שבו הובסו הספרדים וניצחו הפורטוגלים. האחדות האיברית, אם תושג בעתיד – ולוא גם מתוך אסון טבע (אבל אין רע בלא טוב, קובע עיקרון נוסף, בנאלי משהו, של הרומאן הזה) – תושג למרות ההבדלים, בדרך הייסורים ההיסטורית.

דומני שיש יצירות של סאראמאגו שכדאי היה להקדים את תרגומן לתרגום “רפסודת האבן”, למשל הרומאן ההיסטורי היפהפה “תולדות המצור על ליסבון” (1989). אבל גם ברומאן זה, כמו בכל קודמיו, החל מן “המורם מן הקרקע”, העיקר הוא הסגנון רב־הקסם, ומרים טבעון התמודדה היטב עם פיתוליו הבארוקיים־המוסיקליים. לא חסרות מעידות זעירות – בעמ' 15 כתוב “שנים עשר הזוגות (של קרל הגדול)” כאשר הכוונה היא ל“שנים עשר השועים (או השרים) של קרל הגדול” (יש זהות־צלילים בין המלה המציינת “שוע” למלה המציינת “זוג”) – אך אלה בטלות בששים.