רקע
יורם ברונובסקי
אלגיה לתרבות נכחדת

12.5.89

מאיירה, מאת דארסי ריבירו, תירגמה מפורטוגלית מרים טבעון, ספריית מעריב, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, 352 עמודים


בחודשים האחרונים, בעקבות רצח שיקוּ מנדס, מנהיג התנועה להצלת אמאזוֹניה, מדובר הרבה בעולם כולו על האסון האנושי־האקולוגי הפוקד כבר שנים את יערות־הגשם של האמאזונה, אותם שטחים אדירים שסביב לאגן־האמאזונה שעוד היום הם מהווים – אך לכמה זמן עוד? – את השמורה הטבעית הגדולה בעולם הן של החי והצומח הטרופיים והן של התרבויות הקדומות, הפרה־קאבּרליות (קאברל היה שמו של הספן הפורטוגלי שגילה את ברזיל בשנת 1500), שנשאו עד עצם ימינו השבטים האינדיאניים בני האיזור. כעת, עם הביעור המזורז של יערות־הגשם, נדמה שנשמעים הקולות העמומים האחרונים של התרבויות הללו, של העמים הללו שעוד בשנות השלושים נסע אליהם האנתרופולוג קלוד לוי־סטרוס כדי לאסוף בקרבם את המיתוסים שלהם, אשר על פיהם כונן את יצירתו רבת־ההשפעה (וסיפר את תולדות חיפושיו אחריהם בספר היפה “המשוונים העגומים”).

איזור הצפוי לסכנה מיוחדת הוא החבל הקרוי רונדוניה, על שמו של הגנרל רונדון, מייסד “השירות להגנת האינדיאנים”, המוזכר פעמים אחדות ברומאן של דארסי ריבירו, מוזכר על פי רוב מתוך התקלסות ובוז, כבעל גישה פטרונלית מזלזלת ורומנטית־אוטופית לבעיית האינדיאנים. ריבירו ממשיך כאן מסורת מקובלת באנתרופולוגיה הברזילאית של זלזול במפעלו של רונדון, אבל כדאי לתת את הדעת על כך שאלמלא התעורר הגנרל הזה, שהיה מעריצו של מהטמה גאנדי, לצורך לשמר את ההוויה האינדיאנית של ברזיל היו השבטים נכחדים כליל לפני זמן רב יותר, אולי עוד לפני שנות השלושים. על אף כל השגיאות שבגישתו ובמפעלו היה רונדון חלוץ הניסיון לשמר בחיים את התרבויות האינדיאניות ואת נושאיהן (מה שאינו סינונימי). זאת כדאי להדגיש במיוחד למי שיתרשם רק מן הסאטירה שמותח ריבירו, במישרין ובעקיפין (דמותו של האדון אליאס), על המפעל הרונדוני ועל הגישה הרונדונית, המיושנת, לאינדיאני ולתרבותו.

כדאי להזדרז ולציין מיד ש“מאיירה” של דארסי ריבירו איננו מחקר אנתרופולוגי או מסה סוציולוגית על הבעיה האינדיאנית, כפי שיכול היה להשתמע מן הדברים שלעיל. כלומר: הספר הוא גם מחקר כזה וגם מסה כזאת, אך בראש וראשונה הוא יצירה ספרותית בדיונית שאפשר לקרוא אותה בלי לדעת דבר על הבעיה האינדיאנית, מקומה בהיסטוריה ובספרות הברזילאית, בלי לדעת דבר על רודון וכיו“ב. משהו משלל הבעיות העצום הזה נלמד אמנם גם ממילא, מתוך קריאת הרומאן, ואפילו מצויים כאן משפטים שנכתבו כאילו על המצב כמות שהוא בחודשים האחרונים, וזאת כאשר ז’וקה, בן התערובת הנכלולי, מתכוון לצאת למסע־השוד שלו ואומר לעוזרו: “…למדתי שהעושר היחידי, האמיתי, של האיפאראנן הוא האדמות העצומות הללו שאין להן סוף. ביום שיורידו מהן את היער ויהפכו אותן למרעה, הוא יהיה מקום של גידול הבקר הגדול ביותר בברזיל…” (עמ' 255). כיום כמעט ש”הורד" היער הזה, והסתבר שהיתה זו אשליה שיהיה על מקומו מקום גידול בקר טוב: האדמות מספקות מרעה רק לשנה אחת, לכל היותר, ואחר כך נעשות עקרות לחלוטין. תאוות הממון של אנשים דוגמת ז’וקה נענשה קשות; הצרה היא שקודם לכן נענשו קשות כשמונים שבטים אינדיאניים שהוכחדות כיחידות מאורגנות ונושאות־תרבות.

המצב המתואר ב“מאיירה”, הרומאן שהופיע בשנת 1976, הוא המצב שלפני הרגע האחרון, אם גם כמעט שלאחר ייאוש. בברזיל ידוע זה כבר שאגן־האמאזונה מחוסל למעשה, ואם גם רוב הברזילאים מוסיף להתעלם מזה כפי שהתעלם במשך מאות בשנים, רבים מאנשי העלית הפוליטית והתרבותית ערים לזה היטב, ואולי יותר מכולם דארסי ריבירו, שר החינוך לשעבר והאיש השני בחשיבותו בתקופת ממשלו של הנשיא גולאר. אכן, ריבירו הוא איש פוליטי, אך בראש־וראשונה, לפחות מזה כעשרים שנה, הוא איש־תרבות: חוקר וסופר, ובעל החזון האחרון של הצלת האינדיאנים ותרבותם. הוא גם שהודה פעמים רבות שנכשל במפעל־החיים הזה: מאמציו המעשיים לעשות לשימור התרבויות האינדיאניות נכשלו כליל (כאשר קיבל דוקטוראט כבוד בסורבון דיבר בנאומו על שזה דוקטוראט כבוד הבא להכתיר כישלון…). הדרך השנייה שבה ניסה להציל את התרבות האינדיאנית הצליחה יותר, כפי שדרך שנייה כזאת מצליחה תמיד יותר: דרך הספרות, הקמת יד ממלים לתרבות מרהיבה, לא רק מילולית.

אולי כאשר ראה שזאת הדרך היחידה, ככל שהיא נואשת, לשמר את יופיה ואת גדולתה של התרבות האינדיאנית של ברזיל הוא נטש את המחקר האנתרופולוגי הצרוף לאחר שעשה בו גדולות (ריבירו הוא מחברם של כמה ספרי־יסוד בתחום האנתרופולוגיה האינדיאנית: “האינדיאנים והציוויליזאציה” ועוד) וכתב רומאן, ובעצם כמה רומאנים ש“מאיירה” היה הראשון שבהם, ואל נכון רב־הכוח שבהם. כאן הולבש המחקר בלבוש פיוטי־ספרותי, כשהתיאור מתרכז בציור נרחב של הווי החיים של שבט המאירוּנים, החל ממיתוס הבריאה שבו שולחת האלוהות הראשית, האלה אימבר, מעין שליח לאנשי־האדמה, היא האלוהות מאיירה (הנשלחת בצורת גיהוק…) ושלל אגדות השבט האינדיאני הזה, המטריארכאלי במבנהו, שקורא ספריו של לוי־סטרוס יזהה בו לא מעט פרטים מתוך ספרי האנתרופולוג הצרפתי (בעיית גילוי העריות, הגיסים והאחים וכו'). הפרקים הרבים הללו של המיתוס האינדיאני הם אותנטיים, מבוססים על מחקר סולידי של המלומד ריבירו.

אבל אלגיה זו על התרבויות הפראיות (במובן האירוני או הדיאלקטי של המושג “פראי”, כמו שיש לו אצל לוי־סטרוס, למשל בספרו היחיד שתורגם לעברית, “המחשבה הפראית”) לא היתה נעשית לכלל רומאן ולא היתה קונה את משמעותה הפסיכולוגית ואת העצב הנורא שלה אלמלא פרשת־העלילה שעליה נשזרים פרקי־המיתוס והתיאור הפיוטי־אנתרופולוגי. חוט העלילה העיקרי היא פרשת שובו של בן השבט – שהוקע בילדותו מן השבט, גודל כנוצרי ואף הגיע לסמינריון קאתולי ברומא – חזרה אל שבטו. אייזאיס, כשמו הנוצרי, נתקף במשבר קשה ערב הסמכתו לכמורה, הוא נזכר ביתר שאת בזה שהוא בעצם אוה (שמו השבטי), והוא מוותר לבסוף על ההסמכה וחוזר הביתה, אל השבט, למצוא את עצמו. בדרכו חזרה הביתה, בעיר ברזיליה (שעל משמעות הקמתה משוחחים גיבורי הספר), הוא פוגש בנערה לבנה מריו־דה־ז’אניירו, אלמה, הבורחת מחיי העיר אל הג’ונגלים של האמאזונה. היא מצטרפת לאייזאיס־אוה במסעו לשבטו, וסופה שהיא מוצאת את מקומה ואת אושרה בקרב בני השבט, ואילו אייזאיס, נגוע האינטלקט וחולה התרבות, אינו יכול להשיב לעצמו את נפשו המאירונית האבודה: ניסיון החזרה של הבן האובד נכשל כליל, אבל דווקא סופה של אלמה הוא הנורא, או למצער החידתי מגורל שניהם: היא נמצאת מתה, אולי בשעת לידה, אולי כתוצאה ממעשה אלימות.

חקר סיבת מותה היא התעלומה הנוספת שסביבה נרקמת העלילה, אשר לה עוד כמה פיתולים מרתקים הזורעים אור על פעולת הכנסייה, פעולת אנשי השירות למען האינדיאנים, המטיפים האמריקאיים, שליחי ההון וכו'. פנורמה נרחבת של חיי הספָר האמאזוני מצטיירת בספר שקשה להגדירו מבחינה ז’אנרית, שיש בו יסודות של רומאן ושל פואמה, של מיתוס ושל סיפור בלשי, של מחקר אנתרופולוגי ושל סאטירה פוליטית־חברתית.

“מאיירה” הוא מן הרומאנים הברזילאים הידועים ביותר של שנות השבעים, והוא ספר יפה מכל הבחינות, בין השאר בעיצובו הגראפי (במקור ובתרגום) עם האיורים ה“אינדיאניסטיים” המקסימים של פוטי. מובן שאין זה הספר היחיד על התחום האינדיאני, לא בספרות הדרום־אמריקאית בכלל ובוודאי שלא בברזיל, שבה הבעיה האינדיאנית היא אחד ממרכזי הסיפורת מאז ימי אחד ממייסדיה של הספרות הברזילאית המודרנית, ז’ודזה דה אלאנקר, בעל הרומאן “הגוארני” שהוא יצירת המופת של הספרות האינדיאניסטית. ריבירו כולל בספרו רמזים רבים למסורת הספרותית הזאת, ומובן שאלה לא תמיד יהיו מובנים לקורא העברי שעד כה לא היה בידו כמעט דבר מן הספרות הזאת, ורק מעט מן הספרות הברזילאית בכלל. רק מזה כמה שנים, ולא מעט הודות למתרגמת מרים טבעון, בעלת התרגום המצוין של “מאיירה”, הולך ומתמלא המחסור הזה, ובכך ראוי להתברך.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!