7.8.92

ליסבון

פורטוגל נהנית מעזרת הקהילה האירופית יותר מכל ארצות אירופה. התוצאות נראות לעין יותר מאשר בכל ארץ אחרת, לרבות יוון, הענייה אף היא. מאז הייתי כאן לאחרונה, לפני חצי שנה, ניכרת ההאצה בהתפתחות הכלכלית בפורטוגל. הפיתוח העירוני הרב, הבנייה הנמשכת בכל מקום, הרחבת הכבישים, תכנון הגשרים החדשים מעל לטז’ו, ניכרים לעין המבקר בליסבון.

מאחורי כל בניין פאר חדש מציץ עדיין העוני הישן. הדוגמה המיידית ביותר היא שכונות העוני, החביבות אמנם מאוד בעממיותן הסוחפת, שמעבר לשדרת הפאר הראשית של ליסבון, שדרת החירות. קרבה רבה כל כך של פאר ופיגור היא גרוטסקית כמעט, כמו שגרוטסקיים במקצת המנהלים הצעירים, המחויטים, בתיקי ג’יימס בונד – אנשי מעמד המנהלים החדש היוצאים עם בוקר מפתחי הבתים המזוהמים של רובע העוני, המטים לנפול. תוכנית חירום לשיקום כמה מן הרבעים האלה הונחה בימים אלה לפני עיריית ליסבון. כל העושר החדש הזה, שהחיה את העיר – לאו דווקא לשביעות רצונם הגמורה של ותיקיה המקוננים על “ליסבון שנעלמה” (שמו של ספר נפוץ ונושא לפזמונים רבים) – הוא מתנתה של אירופה לפורטוגל.

הקיצור, אין עוד מדינה שקיבלה כה הרבה מאירופה, ועתידה עוד לקבל. לכאורה הכירה אירופה בצדקת חזונו של פרננדו פסואה, המשורר הלאומני, שכתב על פורטוגל בשיר הפתיח מפורסם לקובץ “המסר”, שהיא “הפנים הנשקפות לעיני אירופה במערב”.

שגרירת ישראל בפורטוגל, קולט אביטל הבקיאה ורבת הפעלים, מעירה את תשומת לבי כי בעצם פורטוגל חיתה תמיד על חשבונו של מישהו, שכן חזק ועשיר כספרד, או מקור רחוק ונדיב מתוך כפייה, כמושבותיה וכו'. עתה היא חיה על חשבון אירופה. לא בכדי, מתבדחת אביטל, שוכן משרד החוץ הפורטוגלי ב“ארמון הצרכים” – כך קרוי גם הרובע שבו שוכן המיניסטריון: נססידאדס. מרובים צרכיה של ארץ אטלנטית זו הקטנה וקשת היום, שעד כה דשים ההיסטוריונים בחידת האימפריה הגדולה שלה בעבר: איך יכול עם כה קטן ועני להשתלט על מחצית כדור הארץ?

יותר קל להבין איך אבדה לו האימפריה, ואיך היו כל תולדותיו לאחר מכן בגדר געגוע אחד אין סופי לעולם האבוד, לעושר האגדי שחמק מן הידיים. ועם זאת, מתוך האבידה הגדולה נוצר אחד האוצרות הגדולים והיפים ביותר של תרבות העולם: אוצר הספרות, השירה המלומדת והיצירה העממית, הפורטוגלית, שאין רבים כמוהו ליופי בעולם כולו.

דלותה וקטנותה של אומה זו גורמים שאוצר זה יהיה מוכר אך למעטים בעולם. גם אופיה המיוחד של ספרות זו – איך לאפיין אותה על עושרה הלא־נדלה? אולי רק זר יעז לעשות זאת, ולומר שמאפיינת אותה מין תוגה אדירה, המחלחלת בכל, זו התוגה או הערגה שהפורטוגלית מתארת במלה שאין לה תרגום, “סאודדה”, הגעגוע שמתוכו נולדה גם האידיאולוגיה המיוחדת במינה של ה“סאודדיסמו”. מין גאווה לאומית אבסורדית כמעט, הנאחזת בגדולת העבר כנכס שאין להיפרד ממנו. שום הווה עלוב ודל לא יכפוף את גאוותו של הפורטוגלי, שבלב לבו עוד כובש העולם כפי שהיה בשכבר הימים. “אני לא כולם…”, כותב פסואה בשירו הנודע ביותר “חנות הטבק”, “אך מצויים בתוכי כל חלומות העולם”.

רוח הקטנות הזאת המכירה בגדולתה ויודעת שזר לא יבין זאת ניכרת היטב בוויכוח הנרחב על אירופה ומקומה של פורטוגל בה. לכאורה, צריכה פורטוגל להיות האומה הנלהבת ביותר לרעיון האירופי. הרי האיחוד הוא שהביא אותה אל המאה העשרים, ולקופה האירופית חבה הארץ את ההגשמה בהווה והסיכוי לעתיד. אבל הגאווה הפורטוגלית אינה נכבשת בקלות ליתרונות הכלכליים. התוצאה היא שהאיחוד האירופי, הכרוך בגימוד ההכרחי של הריבונות המדינית ושל הלאומיות, נתקל בארץ זו בהתנגדות רבה, מכיוונים שונים. אפילו באנגליה, שהפולמוס האנטי־אירופי רווח בה מאז ומתמיד, אין הוויכוח נרחב כפי שהוא בפורטוגל.

אפילו הגיעה לכאן רוח אירופה – רוחו של הסכם מאסטריכט, המדבר על אחדות אירופית ההולכת ומתהדקת, תוך ויתור גדול והולך על הריבונות של כל מדינה, ודאי שלא הגיעה. קירות הבתים בליסבון מכוסים כרזות “אירופה – כן! מאסטריכט – לא!” על החתום: המפלגה הקומוניסטית, שעודה חזקה בפורטוגל יותר מבכל ארץ מערבית אחרת. אך הרוח שמבטאת כרזה זו משותפת לרבים. אם השמאל הקיצוני מתנגד עתה מטעמים משלו לאיחוד האירופי, הרי הימין הלאומני הוא אויב ותיק של הרעיון האירופי,מתוך נאמנות מסורתית לסיסמה של משטר סאלזאר, שאפשר לתרגמה: “בודדים, וגאים בכך!”

עם כל הפרופורציות שראוי לשמור עליהן, אומר כי פורטוגל היא הארץ האנטי־אירופית שבכל ארצות הקהילה. רבים פונים זה חודשים אל הנשיא, מריו סוארש – הסוציאליסט הפיקח שעיצב לו מעמד של מין “מונארך נאור”, כשבראש ממשלתה של פורטוגל עומד איש ימין רב־תבונה, אך אפרורי וקדורני משהו, אניבל קוואקו סילווה – כי ייזום משאל־עם בשאלת אירופה, דוגמת המשאל הדני או האירי, ודוגמת המשאל הצפוי בצרפת. סילבה ודאי שאינו מעוניין במשאל עם כזה, וגם סוארש, שיחסיו עם סילווה אינם פטורים מחיכוכים מתמידים, מבין כי מוטב שלא יתקיים משאל־עם כזה.

אך באחרונה נכנע סוארש יותר ויותר לרעיון השמאל, אולי בהשפעת ההסכמה של מיטראן, ידידו הוותיק מימי גלותו בפאריס בתקופת סאלזאר. יהיה משאל, ומי יודע מה תהיה תשובתו של העם הפורטוגלי על שאלת האיחוד ההולך ומתקדם עם אירופה, ברוח מאסטריכט. “אירופה? איפה זה?” – כותרת סלנגית חצופה כזאת הכתירה מאמר אנטי־אירופי בעיתון ליסבוני ותיק “דיואריו דה נוטיסיאס”. האם יבין העם את הטובה הגדולה הצומחת לפורטוגל מעזרת הקהילה האירופית? ואולי דווקא להיפך, אולי אין העם רואה את תועלתו שלו אלא רק את מעמד המנהלים המתעשרים, שהם האירופאים בהא הידיעה שבשבילו. אכן, אין לסמוך על העם במשאל כזה בעניין מאסטריכט. אבל סוארש הבין שאי אפשר למנוע את הלוך הרוח הזה המוביל אל המשאל. ועל כן הוא יתקיים גם בפורטוגל, אם כי מועדו לא נקבע עדיין.

עקבתי אחר הוויכוח האירופי, או האנטי־אירופי, כפי שהוא בא לביטויו בייחוד בשני אירועים חברתיים ספרותיים חשובים, שהתחוללו בחודש האחרון וגררו גל של תגובות שונות. האירוע האחד היה הענקת הפרס התרבותי העיקרי של פורטוגל לסופר ולמשורר הישיש, בן 85, מיגל טורגה, “הזקן הגדול” של הספרות הפורטוגלית, היושב מאז ומתמיד בעיר קואימברה. מריו סוארש, האוהב את תפקיד פטרון התרבות, והוא עצמו חובב ספרות ואספן ספרים נלהב, בא להעניק את הפרס לסופר הישיש. טורגה הגדול זיכה את הנאספים בנאום פוליטי אנטי־אירופי חריף מאוד, שנדפס בעיתון “ז’ורנל דה לטראס”.

זה היה נאום חוצב להבות שלצרכיו גייס הזקן החולה את כל כוחותיו הכלים. הוא קרא לפורטוגלים להתנגד בחריפות למאסטריכט, לא לוותר על שמץ מגאוותה ההיסטורית של פורטוגל, לזכור את חובם להיסטוריה המפוארת שלהם. פורטוגל אינה מדינה קטנה בשולי אירופה, התריס טורגה, היא האומה הראשונה של אירופה, היא האומה שעיצבה את הגורל האירופי. מדברי הסופר עלתה אותה נימה של לאומנות נעלבת משהו, הניכרת הרבה גם בכתביו הפוליטיים של פסואה, מלפני שני דורות. קטנים אבל גדולים, כמעט ברוח סיסמת המשטר הסאלזארי “בודדים אך גאים”, זו הרוח שעלתה מדבריו של מיגל טורגה, וזו הבשורה – המקבילה בהחלט ל“מסר” של פסואה – שרצה הסופר הגדול להוריש לדורות הבאים.

שונה לגמרי היה נאומו של חתן פרס אחר, הוגה דעות פורטוגלי חשוב ושמו אדוארדו לורנסו. גם הוא קיבל פרס מידי סוארש, על “פועלו כמסאי פורטוגלי גדול”, וגם הוא נאם נאום נלהב – בזכותה של אירופה ובזכות השתלבותה של פורטוגל באירופה. לורנסו ישב שנים ארוכות בפאריס, כאחד מגדולי הגולה הפורטוגלית, מיליון נפש בצרפת. לא במקרה דווקא הוא ראש המדברים בזכות “פורטוגל האירופית”. לורנסו, שחיבר בין השאר ספרי מסה חשובים על יצירת פסואה, הדגיש את המורשת האירופית של תרבות הרנסנס, את החילופים הפורים שציינו תמיד את יחסי אירופה – ובייחוד צרפת ואיטליה – עם פורטוגל. “יסלח לי ידידי ז’וזה סרמאגו, אך אירופה היא מולדתנו”, כיוון לורנסו את דבריו לסופר הפורטוגלי הנודע ביותר כיום, שישב באולם. סרמאגו, ששני ספרים משלו תורגמו באחרונה לעברית, הוא אנטי־אירופי בולט. אחד מספריו האחרונים – “רפסודת האבן”, שהופיע לא כבר בעברית – הוקדש בעקיפין לתעמולה אנטי־אירופית, ודווקא מן הכיוון השמאלני, שהרי הוא קומוניסט נלהב גם כיום (“מה לי ולאשר קרה ברוסיה הסובייטית, ומדוע זה צריך לערער את אמוני במטרות הקומוניזם?” התבטא בראיון לירחון הפורטוגלי “לר”).

סרמאגו השיב לאתגר האירופי של לורנסו מעל דפי ה“ז’ורנל דה לטראס” (שבועון ספרותי מעולה, אחד מכתבי העת הספרותיים הרבים בארץ הקטנה הזאת). הוא השיב שפורטוגל צריכה לשאוף להשתלב בחצי האי האיברי, ליצור תרבות משותפת עם ספרד ולהניח לאשליות האירופיות שאין להן שורשים בנפש העם הפורטוגלי (אמנם, צריך להעיר, שלאיבריאניזם יש עוד פחות שורשים! ספרד רחוקה מדעת הפורטוגלים אף יותר מצרפת).

וכך הולך ונמשך הוויכוח הזה, המדגים את הפולמוס הכלל־אירופי – אך אולי הוא קיצוני מכל הוויכוחים הלאומיים. מהי פורטוגל? זו שאלת היסוד בשורש הוויכוח הזה, האם היא השוליים האחוריים של אירופה, כפי שההיסטוריה המודרנית העגומה עשויה להטעים, ושמא היא הפנים, פני הספינקס הצופות מערבה, מחזונם של המשוררים הגדולים של הארץ הקטנה?

7.8.92