רקע
יורם ברונובסקי
ענווה וגעגועי־גדוּלה

29.11.91

ליסבון, אמצע נובמבר

“עלינו להיות ענווים”, אמר דיאוס פיניירו, שר החוץ של פורטוגל, בראשית החודש לעובדי משרדו. הם כונסו לימי עיון לקראת תכנון פעילותם בששת חודשי השנה, שבהם יגיע תורה של המדינה האיברית הקטנה שבין השתיים לנהל את ענייניה של הקהילה האירופית. “ננסה להיות אירופאים טובים ורכזים נאמנים של מדינות אירופה, אך הבה נזכור תמיד שאנחנו שחקני משנה”. היומון “פובליקו” דיווח על דבריו אלה של ראש הדיפלומטיה הפורטוגלית, ששמו הפרטי (“דיאוס” משמעו “אלוהים”) אינו מרמז בהכרח על ענוותנותם היתרה של הוריו, למצער.

מכל מקום, הצהרה זו על הענווה כתוכנית לאומית לכדה את תשומת לבי בנדירותה בכלל, ובמשמעות המיוחדת הנודעת לה לכאורה לנוכח ההיסטוריה הפורטוגלית העשירה להפליא, בפרט.

אכן, התו הדרמטי ביותר הניכר לעין התייר המסייר בפורטוגל הוא הניגוד בין העוני היחסי של הארץ כמו שהיא, בייחוד בערים שמחוץ לליסבון – בעיר השנייה בגודלה, פורטו, סמוכים רובעי העוני לכיכר הראשית – לבין העושר ההיסטורי והתרבותי שמעטים כמוהו, הניכר בארמונותיה, בכנסיותיה ובמנזריה הפרובינציאליים, וכמובן, יותר מכל בליסבון, הבירה המזהירה, שמרכזה העתיק משתקם עתה מן השריפה האיומה שפגעה בו לפני כשלוש שנים.

אמנם כן, יופיה של ליסבון הוא לקח מוחשי לביטוי “מעז יצא מתוק”. שהרי רעידת האדמה שהשמידה את רוב העיר בשנת 1755 היא שאיפשרה למדינאי הגדול של הימים ההם, המרקיז דה פומבל, להקים עיר מפוארת יותר משהיתה ליסבון שלפני הרעש. עתה יש סיכו שתחתי ידיו של המשחזר הגדול, הארכיטקט ויירה, האחראי בין השאר לשיקום הגטו היהודי בוונציה, יחזור מרכזה ההיסטורי של ליסבון, שיאדו, ויהיה מפואר אף ממה שהיה. גם עכשיו, כשחלקו של השיאדו מכוסה פיגומים כעורים, יופיה של ליסבון העתיקה שובה לב. ולא פחות נוגע ללב הוא העוני של הרבעים הרחוקים רק מן המרכז.

דיאוס פיניירו המליץ אפוא לבני עמו שיהיו ענווים נוכח אירופה החדשה, דווקא לקראת אחד בינואר 1992, כאשר תתחיל פורטוגל לעמוד במשך חצי שנה בראש הקהילה האירופית. אודה שלמרות התבונה הרבה שבהמלצה זו, ברגע הראשון היא עוררה בי, חובב התרבות והספרות הפורטוגלית, צער ומין חמלה היסטורית. מכל שכן, שרגשות כאלה עשויים להתעורר למשמע הדברים בלבו של פורטוגלי אמיתי.

נוכח קולות מנהיגיו הקוראים לו להכיר במקומו המשני בעולם ובענוה המתחייבת ממנו, עשוי פטריוט פורטוגלי כזה לחשוב שלא על מקום כזה תחת השמש חלמו אבותיו מקימי האימפריה, כובשי העולמות. מאות שנים היתה האומה הקטנה הזאת בראש אירופה ובראש המערב. ספינותיה משלו בימים, ובני האומה הקטנה של בני לוסו, ה“לוסיאדים”, הנחילו לעמים ברבריים רבים באפריקה ובאסיה את לשונם ואת תרבותם. הפורטוגלים גילו עולמות ועמדו בראש העולמות הללו זמן רב לפני האירופאים האחרים. איך להיות ענו לאחר תפארת רבה כל כך?

נכון שמאז עברו שנים רבות מאוד. כבר בשנת 1572, השנה שפורסם בה האפוס הלאומי של הפורטוגלים, “אוס לוסיאדאס”, היתה האימפריה הגדולה בשקיעה. המחבר עצמו, לואיס דה קמואנס, הנערץ על בני עמו יותר מכל מנהיג מדיני, רמז על הכרתו בשקיעה זו במקומות שונים בגוף האפוס, המפאר את גילוייו של וסקו דה גאמה ואת הקמת האימפריה הפורטוגלית. האפוס הזה כבר היה בגדר פרידה מן התהילה החולפת. כעבור שש שנים, בשנת 1578 – שנת המפלה המוחצת שנחל סבסטיאן מלך פורטוגל בקרב אלקזר־אלכביר – הוכרעה האימפריה כליל ולא קמה עוד מעפרה.

סבסטיאן שילם ביוקר על יומרותיו המרקיעות שחקים. “מטורף, כן, מטורף הייתי, כי בקשתי לרוחי / גדולה שאין ביד הגורל לתת”: זו ראשית הנאום ששם בפיו של המלך משוגע־הגדלות המשורר בן המאה העשרים, פרננדו פֶסוֹאה (הנערץ יותר מכל מדינאי מודרני על עם המשוררים הזה, העם הפורטוגלי). הנאום, המובא בשיר “רום סבסטיאן, מלך פורטוגל”, בספרו הפופולרי ביותר של פסואה, “הבשורה” (היחיד שפורסם בחייו), כמוהו כהכרה בשיגעון שבהקמת האימפריה (והאימפריות בכלל), ועם זאת, בתפארת הכרוכה בשיגעון כזה, שבלעדיו “חיי אדם עקרים”.

אכן, קשה שלא לתהות איך היה מגיב משורר והוגה פוליטי כפֶסואה על קריאתו של דיאוס פיניירו לענווה לאומית. המשורר עצמו, שמת בשנת 1935, כבר ידע יפה את מקומה המשני של פורטוגל בעולם המודרני, אך באותה מידה רחוק היה מן ההשלמה עם המשניות הזאת. לאומן לוהט זה ציפה להתנערותה של האומה הרדומה ולשובה למרכז הזירה של ההיסטוריה העולמית. זו היתה משיחיות במלוא מובן המושג, בנוסח הפורטוגלי שלה הקרוי “סבסטיאניזם”, על שם המלך המובס, שבדמותו התקשרה האמונה בשובו בעתיד האוטופי להנהיג מחדש את עמו לשלטון עולמי.

לכאורה, אפשר לפטור את המשיחיות השגיונית הזאת של המשורר – המזכיר מבחינות רבות את אורי צבי גרינברג – כחסרת כל זיקה למציאות המודרנית. הפוליטיקאי שרגליו נטועות בקרקע המציאות, דוגמת פיניירו (המייצג, מבחינה זו, היטב את ממשלתו הסוציאל־דמוקרטית של קאווקו סילווה סוארֶס, שזכתה שוב בשלטון בבחירות של 6 באוקטובר האחרון), לא ישעה להצהרות טירוף המבוססות על הזיות גדולה שעבר זמנה. ובכל זאת, המתח הזה בין הגדולה שחלפה לבין ההווה המשני והעלוב הוא הקובע את פני הפולמוס החברתי בפורטוגל. המאבק בין ההזיה האוטופיסטית לבין ההכרה במגבלות הקיום מתחולל כמדומה בנפשו של כל פורטוגלי באשר הוא, והמדינאים המפוכחים ביותר אינם יכולים להתעלם ממנו.

אני מוצא את האידיאות של פסואה במאמר מערכת של העיתון היומי הגדול השני לצד ה“פובליקו” – “דיאריו דה נוטיסיאס”. במאמר נדון מקומה של פורטוגל באירופה החדשה. המאמר סוקר את הסדר העולמי החדש, את סיכוייה של הברית האטלנטית ואת בעיית התחרות של פורטוגל הקטנה והמפגרת עם המדינה האיברית הגדולה, ספרד, המאיימת עליה בתוך האיחוד האירופי.

והנה, בתוך הדיון הענייני, מגיע במאמר תורו של הפרק “האידיאה של פורטוגל של פרננדו פסואה”, ושל ההבחנות שעשה המשורר בין “הפורטוגליות הקשורה בעם כמו שהוא, במספר אוכלוסיו ובמצבם הכלכלי, והפורטוגליות המנותקת מכל זיקה לארץ ולעם כמו שהם, פורטוגליות המתקיימת מתוך חלום על גדולה וביטחון ביכולת לשוב ולהיות עם אימפריאלי”. העיתונאי ממשיך ומצטט את המשורר מתוך הסכמה גלויה: “בלי הלוסיטאניות ההוזה הזאת, המדריכה את חייו של כל אחד מאתנו, לא נוכל לחיות גם את חיינו הקטנים כאן ועכשיו: בלעדיה אין לנו משמעות כאומה”. ההזיה כתוכנית לאומית? הייתכן שגם זאת תוכנית ריאליסטית לעתים, בבחינת החלום כתנאי במציאות?

ובעוד מאמר המערכת של “דיאריו דה נוטיסיאס” מ־12 בנובמבר נדרש להגות הפוליטית האוטופיסטית־לכאורה של המשורר פסואה, כעבור ארבעה ימים משיב העיתון את קוראיו אל קרקע המציאות הלא נוחה. “העזרה לפורטוגל תימשך גם אחרי 1993”, אומרת אחת הכותרות, והידיעה מבטיחה את המשך הזרמתה של העזרה הכספית המאסיווית מקופת הקהילה לחברותיה העניות, ופורטוגל בתוכן. המציאות תובעת את ההכרה שפורטוגל תצטרך עוד שנים אחדות, אולי רבות, לעמוד בפתח, להושיט את פנכתה נקובת האינפלציה לנדבת האירופאים העשירים.

ומיד בא העידוד העצמי: משהו הושג כבר. המדינה הקטנה, שרק לפני שני עשורים התעוררה מן הקיפאון שהשקיעה אותה בו הדיקטטורה בת ארבעים השנים של סלסאר, עלתה על דרך המלך. גם תורו של הסוציאליזם חלף, ובמקומו בא ה“תאצ’ריסט” הפורטוגלי רב־הכשרון, קוואקו דה סילווה סוארֶס. הסוציאליסט הכריזמטי החזיר את תעודת המפלגה הסוציאליסטית, שבראשה עמד, ונעשה נשיא על מפלגתי, כמעט בנוסח מלוכני. הניווט הכלכלי של הסוציאל־דמוקרטים הוכיח את צדקתו, ופורטוגל מלאה כעת ברוח היוזמה החופשית. אפילו נסיעה חפוזה בין כפרים במרכז פורטוגל מעמידה בפני התייר תמונה של בינוי, של הרחבת כבישים, של מפעלי תעשייה חדשים הקמים בשנים האחרונות. עובדה היא שההגירה מפורטוגל פסקה כמעט, ולעומת זאת, מהגרים רבים שבים אל כפרי פורטוגל שכבר היה חשש כי יינטשו כליל.

השריד האימפריאלי הבולט בוויכוח החברתי בפורטוגל הוא עניינה המתמיד של המדינה במושבותיה־לשעבר, המאוגדות במסגרת של מין חבר עמים דוברי־פורטוגלית. הידיעות באנגולה, במוזמביק, בכף הירוק ובמזרח הרחוק תופסות מקום נרחב בדיווח החדשותי. שתי הגולות הגדולות – צרפת, שבה כמיליון פורטוגלים, ודרום אפריקה, שמספרם בה קרוב למיליון – שומרות על זיקה נמרצת לארץ־האם. אלו גולות שלא מרצון. הספרות הנכתבת בפורטוגלית בארצות אלו מעוררת תשומת לב בפורטוגל עצמה: התרבות שהשאירו אחריהם הפורטוגלים כשעזבו את הקולוניות שלהם עודנה מוחשת כשייכת להם. עדיין הם מעצמה תרבותית. גם המשוררים והסופרים האפריקאים, או אף בני מאקאו המשתחררת עתה, רואים את עצמם קשורים בארץ־האם התרבותית. ודאי גם על כך חשב פסואה, בדברו על הלוסיטאניות שמעל לארץ ולעם, וכשהצהיר פעם: “מולדתנו האמיתית היא הלשון הפורטוגלית”.

רק לפני ארבע שנים סירבה פורטוגל להצעה לנהל את ענייני הקהילה האירופית, מתוך סברה צנועה שאין בידיה האמצעים הטכניים למלא את התפקיד הרוטטיווי הזה. עכשיו, אחרי בינוי מורחב של בנייני משרדים בליסבון, אחרי הרחבת נמל התעופה, יכלה להסכים לארח את “כל אירופה” בעיר האטלנטית היפיפייה. השחיתות, הקטנוניות והבטלנות אינן זרות כלל לפורטוגל, אדרבא: זה לחם חוקם של קוראי העיתונים הפורטוגליים, שמדי יום ביומו נודע להם על היעלמם המסתורי של מיליונים מקופת משרד החינוך או התעשייה, וכיו“ב. כל הקטנוניות הזאת מעורבת גם בהזיות גדוּלה, בגעגועי גדוּלה מיוחדים במינם. נדמה כי רק בפורטוגלית מצויה המלה המסוגלת לאפיין געגועים אלה: “סאודאד”, משהו שבין צער־החלוף לנועם־הזיכרון. שוב, פסואה הגדול הוא שטען במרובע אחד של “המרובעים בטעם העממי” שלו, כי זהו רגש ש”רק הפורטוגלים מסוגלים לחוש כמוהו / שהרי רק בלשונם מצויה המלה / המאפשרת להם להגותו".



3.11.95

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!