בימים אלה מבקר בארץ מריו סוארש, נשיא פורטוגל, אחת הדמויות הנאות שבין המדינאים האירופאים מן הדור הישן. בראשית השנה הבאה יפרוש סוארש, בן 72, מן הנשיאות, לאחר עשור בתפקיד הזה, העל־מפלגתי והייצוגי, ולאחר ששימש קודם לכן ראש ממשלה, בשנים 1976–1978, ושר החוץ. “אני מרגיש”, אמר זה לא כבר למראיין צרפתי, “שעשיתי כל מה שיכולתי למען ארצי, ומגיע לי לפרוש ולעסוק בתחביבי, בקריאה ובכתיבה”. אפילו לא היה מרגיש כך, היתה פרישתו נכפית מכוח החוק המגביל את תקופת הנשיאות.

יש בפורטוגל רגישות יתרה לשלטון ממושך מדי של איש יחיד: בעשורים הקודמים סבלה המדינה משלטון ממושך להדהים – מ־1928 עד 1974 – של איש אחד, הגנרל אנטוניו דה אוליווירה סאלאזר. בשנותיו הראשונות בשלטון הוא היה שר האוצר, ומשנת 1968 שלט הישיש באמצעות עושה־דברו, מרסלו קיאטאנו.

במשך כחמש־עשרה שנותיו האחרונות של סאלאזר היה סוארש גולה בפאריס. הוא שב מן הגלות יומיים לאחר הפלת השלטון העריץ, ב־27 באפריל 1974.

כך או כך, מריו סוארש הסוציאליסט יפרוש זמן לא רב אחרי התגשמותו של מאווי שוודאי ניקר בו במשך העשור האחרון, שבו שימש בתפקיד הנשיא, בעוד הממשלה עצמה מתהווה מאנשי המפלגה היריבה, הסוציאל־דמוקרטית, המסומנת בתג הימין.

ה“מגורים יחדיו” (קוהאביטציה) הממושכים הללו של נשיא שמאלן וממשלה ימנית הצטיינו בהצלחה יחסית, ודאי לעומת ניסיונות דומים בצרפת של שנות מיטראן, ידיד של סוארש ומופת שלו.

ראש הממשלה הפורש של פורטוגל, אניבל קוואקו סילווה, הוא ליברל, תאצ’ריסט מתון, שייצב את כלכלתה של המדינה והוליך אותה בבטחה במסלול האירופי. פורטוגל היא אחת המדינות שעזרת הקהילה האירופית היתה מהותית בשיקומה. עזרה זו הפכה את המדינה המפגרת בתוך כעשור למדינה אירופית מתקדמת, במחיר המסוים הכרוך בהתקדמות כזאת.

לקוואקו סילווה, הטכנוקרט הנבון, יש חיסרון בולט אחד: הוא אישיות אפורה, חסרת כריזמה. ידיד פורטוגלי שלי, איש־שמאל מובהק, בחר בו בבחירות הלפני אחרונות, באוקטובר 1991, מתוך אנחה: “הוא כל כך משעמם…” כמוהו עשו רוב, אם גם רוב קטן, של בני עמו. אכן, קוואקו סילווה, ומפלגתו הסוציאל־דמוקרטית, נבחרו ברוב זעום. אך נדמה שהפורטוגלים היו מרוצים: נשיא כריזמטי אהוב, וראש ממשלה יעיל ופיקח, אפרורי – זו נוסחה טובה למדי, כמדומה.

ייתכן שגם הבחירות שהתקיימו באחד באוקטובר האחרון היו מסתיימות באותה תוצאה, אילו המשיך אניבל קוואקו סילווה לעמוד בראש מפלגתו הסוציאל־דמוקרטית. אבל הוא החליט כבר בפברואר שלא להציג את מועמדותו ופינה את מקומו לפרננדו נוגואירה, בן 44.

קוואקו סילווה מתכוון, כך מאמינים, להציג את מועמדותו לנשיאות לאחר פרישת סוארש. ייתכן שלמרות אפרוריותו הוא ייבחר, בזכות התרומה שלו ליציבותה של פורטוגל.

כך או כך, המפלגה הסוציאליסטית ניצחה בבחירות האחרונות, בראשונה זה עשור. הניצחון הושג בזכות האיש שעמד בראשה, אנטוניו גאטרש, בן 46, מזכירה הכללי של המפלגה הסוציאליסטית מאז 1992. גאטרש הוא שיעמוד מעתה בראש ממשלתה של המדינה האטלנטית.

נראה שגורם חשוב בניצחון הסוציאליסטי, שנצפה בכל הסקרים, כרוך בפערים החברתיים הניכרים שגדלו, או התבלטו, במשך העשור של שלטון הימין. זה הגדיל את שכבת העשירים והמנהלים והפך את ליסבון, העיר הממוטטת של שנות סאלאזר, לבירה אירופית מבהיקה.

ליסבון נבנתה כמעט כולה מחדש אחרי הרעש הגדול של שנת 1755 ומאז עמדה עמוד והתנוון כמאתיים שנה. במשך העשור האחרון, של שלטון הסוציאל־דמוקרטים, נשרף המרכז הישן של העיר היפהפייה, ה“שיאדו”, ושוב נוצל האסון, שהרס בתים היסטוריים רבים, להקמת מרכז חדש, מודרני, מבהיק, שבנייתו כבר נשלמה כמעט. שוב, התלונה על ההרס הזה שהצמיח מרכז חדש באה מצד אוהבי ליסבון הוותיקים, שעולמם נהרס עם שקיעת המרכזים הישנים. כעת “מאיים” המדרון הזה גם על רובע העניים המקסים, אלפאמה.

ברובע אלפאמה הופיע, בתקופת מערכת הבחירות, המועמד הסוציאל־דמוקרטי, נוגואירה, והתקבל בשריקות בוז. “על אף המצב הבלתי נסבל של האנשים המתגוררים כאן”, אמר – לפי הדיווח בעיתון הליסבונאי הגדול “דיאריו דה נוטיסיאס” – “שרבים ביניהם חסרי תעסוקה, חשתי צורך לבוא ולומר לכם שמפלגתי תדאג לכם בראש וראשונה. שיקומה של אלפאמה כבר התחיל”. אך בני אלפאמה, ורבים כמוהם, לא האמינו להבטחותיו של נוגואירה ובחרו בגאטרש הסוציאליסט. אין ספק שהוא ימשיך בתוכנית השיקום של הסוציאל־דמוקרטים.

אנטוניו גאטרש הנמרץ הוא בכל מקרה סוציאליסט מן הסוג החדש, דומה במקצת לראש הלייבור הבריטי, טוני בלייר. תלמידו זה של סוארש נאמן למראית העין הסוציאליסטית, אך ימשיך במדיניות ההפרטה.

הוא הוכחה נוספת לטענה שכאשר מנצחת כיום מפלגה סוציאליסטית באחת ממדינות האיחוד האירופי, שוב אין הסוציאליזם שלה יותר מאשר עטיפה ורודה לתוכן ימני ליברלי. התחושה של היעלמות האידיאולוגיות ועיגול הקצוות החדים של הימין היתה גם נחלת הציבור בפורטוגל, והיא התבטאה בין השאר בפיזור ניכר של הקולות שהופנו למפלגות קיצוניות יותר. אפילו המפלגה הקומוניסטית, בעלת החשיבות ההיסטורית הרבה בפורטוגל, זכתה מן ההפקר.

גם במפלגה זו התחלפו הדורות בשנת 1992, כשהמנהיג ההיסטורי, אלווארו קוניאל, פינה את מקומו לקרלוס קרווליאס, בן 33. המפלגות הקטנות של פורטוגל, מימין ומשמאל, הן הנהנות מתוצאות המחאה של פורטוגלים רבים, שלא בהכרח רואים את “פלישתה של אירופה” בעין אוהדת לגמרי.

אכן, כל מה שאינו מחבב את הקהילה האירופית על המדינות הקטנות של האיחוד, אפילו אלה הנהנות ביותר מכספיו, קיים גם בפורטוגל. היא חוששת מאובדן הייחוד הלאומי, מהיבלעות כלכלית, וממילא תרבותית, בספרד, באותו ענק הקרוב והרחוק, היריב המסורתי שכבר לא פעם בהיסטוריה הארוכה של שתיהן בלע את השכנה.

בצד בדילות־היתר הפורטוגלית יש בשנים האחרונות תחייה גם ל“איבּריזם”: האידיאולוגיה הרואה את חצי־האי האיברי כולו כתרבות אחת. רעיון זה בא לביטויו הנודע ביותר בשנים האחרונות ברומן “רפסודת האבן” של הנודע בסופרי פורטוגל המודרניים, ז’וזה סאראמאגו (הספר ראה אור גם בעברית). רפסודת האבן היא הכינוי לחצי־האי האיברי. סאראמאגו מציע, במשלו, להפליג ברפסודה הזאת.

אופייני הוא שאיש השוליים האידיאולוגיים עומד במרכזם של חיי הרוח הפורטוגליים התוססים של שני העשורים החולפים. האחרון שבהם היה, כאמור, תקופה של הרמוניה יחסית, ודאי חסרת תקדים באורכה, בתולדותיה של פורטוגל במאה זו. אחר הסטגנציה הממושכת, האימתנית, של שלטון סאלאזר, שבודד את פורטוגל מן העולם, באה “מהפכת פרחי־הציפורן” של 25 באפריל 1974, ואף שהורידה את הרודנות היא הביאה כמה שנים סוערות מדי על פורטוגל. גם כאשר נעשה מריו סוארש ראש הממשלה הסוציאליסטי בשנת 1976, עדיין לא שקטה הארץ.

סוארש השכיל להבין שמוטב לו לפרוש בעוד מועד מן החיים הפוליטיים הפעילים, ואף עזב את ראשות מפלגתו הסוציאליסטית בשנת 1980. שש שנים לאחר מכן נבחר לנשיאה של המדינה האטלנטית. בתפקיד האב המיטיב, התרבותי, מ“אחרוני הענקים” האירופאים, הוא בלי ספק מצליח יותר מכל.

לישראל הגיע השבוע, בזמן של התקרבות בין המדינות, שיש כמה הקבלות מעניינות ביניהן. זה כבר שוררת הרמוניה ביחסים הדיפלומטיים, ומה שחשוב אולי לא פחות: מתהדקים הקשרים התרבותיים. הדבר בא לביטויו בתרגומים מתוך הספרות העברית החדשה לפורטוגלית: לפני זמן לא רב הופיע בתרגום פורטוגלי ספרו של עמוס עוז “המצב השלישי”, בתרגומו של פראנסישקו דה קוסטה רייש.

בעברית מופיעים בשנים האחרונות יותר ויותר תרגומים, בעיקר של מרים טבעון, מן הספרות הפורטוגלית העשירה והנפלאה. בעוד זמן מה עומד להופיע ב“ספריה החדשה” של הקיבוץ המאוחד הרומן של ז’וזה סאראמאגו “שנת מותו של ריקרדו רייס”, שבמרכזו הדמות רבת־הפנים של המשורר פרננדו פסואה.

עניין זה מביא לרישום התו האופייני בדיוקנו של מריו סוארש. הנשיא הוא אספן ספרים להוט, המתגאה בספריית השירה הפורטוגלית העשירה שלו. כאשר ביקרתי לפני כמה שנים במרכז לחקר־פסואה באוניברסיטת ליסבון, התברר לי שיש בפורטוגל רק שלוש ספריות שמצויות בהן כל המהדורות של שירי פסואה: האחת במרכז האוניברסיטאי הזה, השנייה אצל הביבליוגרף של כתבי פסואה, ז’וזה בלאנקו, והשלישית אצל הנשיא, איש התרבות המובהק.

3.11.95