כורם עסקן חשוב מראשון־לציון נפגש בשבוע זה בירושלם עם רוזוב מפתח־תקוה וברך אותו על מאמרו היפה “עת מתי”? כנגד הפרעות של הפועלים בחיפה, ז"י, ומעשיהם הטובים בארץ.
— “אתה לוחץ את ידי” — אמר לו רוזוב — לאות תודה והכרה והנה פגע בי הרצפלד זה עכשיו והצהיר ליב פרוש כי רשמו את שמי אצלם בספר השחור שלהם".
— “נו, ומה ענית להם?” — שאל האכר הראשוני.
— “אמרתי להם” — השיב בעל־המאמר — כי ה“ספר השחור” שלהם הוא ספר־הזהב שלי!".
*
ואני פגשתי בשבוע זה לא ברחוב אלא בסתם עתונאי ושאלתיו, כמובן, על מצבו ואם יש לו פרנסה בזמן האחרון.
— “ברוך השם!” — ענה לי בתמימות — “אני כותב בשביל הקרנות”.
וחשבתי בלבי: לפנים היו לנו יושבי־קרנות ועכשיו יש לנו גם סופרי־קרנות…
— “ומהיכן אתה חי? — שאלתי צעיר אחד, איזה “קורספונדנט’ל” מעתוני חו”ל.
— “אני חי על עטי”! — החזיר לי ברצינות.
— "הגם אתה כותב “בשביל הקרנות”? — היתה שאלתי.
— “חס ושלום” — החזיר הצעיר — אני כותב לאבי באמריקה והוא שולח לי כסף לחיות"….
*
ועכשיו, תלמידי החביבים, חפצתי לספר לכם דבר מעציב, מעציב מאד מזמננו, אלא שאינני רוצה לקלקל את מצב־הרוח שלכם וע“כ אדבר לבם קצת ע”א — היסטודיה, כלומר: בית הספר למשחקים בעירנו.
איני יודע אם זכיתם להיות בין המאושרים, שהוזמנו לנשף הדרמטי בשבוע זה, כדי לשמע את הנאומים העברים על הבמה ואת השיחות האנגליות, הרוסיות, הגרמניות והבלתי־עבריות לפני הבמה, אחרי הבמה ובשעת הבמה — ובעיקר, כדי לראות את השעורים לדוגמא, מעשה ידיהם להתפאר של מרת ארנון שתחי' ור' גנסין נ"י.
ולמה נכחד? — חתיכת אמנות יפה ראינו על הבמה במערכה הראשונה. ב“בתי המלאכה”, בשעה שהם מחקים את בעלי־המלאכה שלנו, חרשי עץ וחרשי־ברזל, גם חרשי־סנדלים וביחוד את “עמך!” והכל בלא כלי־אומנות בידיהם, מלאת מחשבת ממש. ובאפן כל־כך טבעי! ואולם, דבר אחד מוזר ובלתי טבעי היה בולט לנגד עינינו במערכה הראשונה.
שערו בנפשכם: ארבע קבוצות של פועלים בזמננו עבדו רבע שעה בלי שביתה אחת. היתכן? — זהו דבר בלתי טבעי ובלתי מתאים כלל לזמננו עכשיו, והגברת ארנון תשתדל בודאי לתקן את המעוות הזה בנשף הבא…
ועוד לקוי אחד גדול מצאנו על הבמה: חסר היה קצת “פוטוריזם” ולא ראינו הפעם לנגד עינינו אף קורטוב מכל חני מילי מעליותא שנשתבחו בהם התיאטרונים המודרניים שלנו דהאידנא: לא כתלים עקומים, לא שלחנות הפוכים וכסאות יוצאי־דפן, אף לא העויות וצעקות משונות המטילות אימה על הצבור, הן בלא “איפכא מיסתברא” אי־אפשר אצלנו על הבמה. אין זו אמנות כלל, ועצתי אמונה לגנסין שיעמד על ה“קלקול” הזה בעוד מועד…
*
ועכשיו, רבותי מ“סטודיה” הדרמתית שלנו בירושלם אל ה“סטודיה” הטרגי־קומית שלנו בת“א, כלומר בעירית ת”א.
מועצת העיריה העברית שלנו נתנה בשבוע זה “שעור לדוגמא” של נמוסים פרלמנטריים וטרמינולוגיה דיפלומטית ומופתית, כראוי לעיריה העבריה הראשונה בביתנו הלאומי. וכדי לזכות את הרבים, אזרתי כגבר חלצי והשתדלתי לאסף ולכנס את כל הבטויים הנאים והמוצלחים, שנזרקו מפי ה“משחקים” שלנו בעיריה ורשמתי את כל המונחים היפים, שקבעו חכמי הדיפלומטיה והפיננסים שלנו, להיות למופת ולשמש לדוגמא לכל אחב"י בעיריות, בועדים ובאספותינו בארץ.
רשימה זו נערכה, כמובן, עפ“י הפרטי־כל של ישיבתם האחרונה בת”א, בלשונם הזהב ממש, ומהראוי שהעיריה תדפיס על חשבונה את ה“מלון” הזה בחוברת מיוחדה כדי להפיצה בקהל.
המתחיל במצוה הוא, כמובן, בא־כחם של פועלי־ציון.
ערם: מודיע כי כל הענין מעורר כבר בחילה.
ד"ר בנימני: (ריביזיוניסט) מסיים את נאומו כי “צריך שהקומדיה הזו תגמר”!
טברסקי (מיניסטר הכספים): צועק לבוגרצ’וב: “זאת היא צביעות!” — ממש כמו בפרלמנטים הגדולים באירופא, במקולקלים שבהם.
בוגרצ’וב, מנהל הגמסניה העברית אף הוא אינו “קטלא קניא” ולא טמן את לשונו בצלחתו. הוא צועק בקולו המצויץ לטברסקי:,אתה מחקת את תקציב החנוך, נכון, זאת היא צביעות!" (צוריק “שנץ”!).
הרב בן־ישי שואל אם קיום הסוסים בת"א הוא יותר חשוב מחנוך הבנים החרדים…
ובינתים מתלקח שוב דילוג חם בין טברסקי ובוגרצ’וב וחלוף “קומפלימנטים”.
טברסקי צועק: “זהו שקר! אתה משקר באפן נבזי!”
ובוגרצ’וב מעיר בצדק: “אין אני בא לבקש כבוד כאן”. כמובן, אין האדריסה הנכונה לכבוד!
עודם מדברים וצועקים והנה פתח המופ"ס (פועלי ציון בלע"ז) את המענה־לשון שלו, פה ממלל רברבן ומשמיע דברי “עמעס”:
— “התקציב הוא “ממזרי” ואוצר ־הישוב הוא “בלוף” מפני שאין תומכים כאן בבה”ס של “אידיש”, נוסח מוסקבה".
לא כן החבר פיינשטין, שהוא, כנראה, דיפלומט מומחה ופקח והוא מבין שהכל כאן “פוליטיקני, ודורש מה”גוש המאוחד" שלא לעשות “אחזית עינים”.
ולא יכל עוד בלוך להתאפק, קפץ ממקומו ואמר דברי כבושין לצד ימין, כמובן, בלשון עדינה ומנומסה של יו"ר: אל נא תפריעו; אין יורקים, רבותי, בפני ארבעים אלף תושבים!
נכנס וינשל יצא סוד. הד“ר בנימיני מספר פתאם בדבר איזו “פתקא של איום”, ששלח החבר קיציס לד”ר וויינשיל הריביזיוניסט, וקיציס מכחיש באגרופיו: “זה שקר! הראה הפתקא!”
וגם העליה הרביעית זכורה לטוב! טננבוים הפולני צועק ממקומו: זהו איום גס!
ואולם, כל הצרות באות תמיד מן האשה. חבל מאד שהגברת פרסיץ השתתפה בישיבה זו והפסיקה את כל ה“וכוחים, " שאלמלא כך היינו זוכים ל”מלון" גדול ועבה, “ליברטו” שלמה לחרופים וגדופים, מ“הסטודיה” הדיפלומטית שלנו בת"א.
עצתי לתלמידי המכללה שלנו, כשיצטרכו לכתוב פעם “דיסרטציה”, כמנהג התלמידים לדוקטוריה, שיכתבו על תימה זו דיסרטציה עשירה, עידית שבעידית וישתמשו ב“מלון” זה שלי שבשעורי הפעם — ומובטחני כי יצליחו במבחנם ויקבלו תאר “פרופיסור”.
לא, רבותי, כבודם של עסקנינו ומנהיגינו בת"א במקומו מונח, הכל אפשר ללמד מהם: פשיטת־הרגל, פשיטת היד, תורת פיננסים, חכמת המדינה, אך לא נמוס ודרך־ארץ!
ואילו הייתי אנכי באותו מעמד של פרנסי־הקהלה בת"א ומנהיגיה, הייתי אומר להם בפרוש, לימין ולשמאל, בלא חשש של “מכתבים למערכת” ואפילו מעקיצת־פשפש של איזה מוצרי בעתון ההגון, בהאי לישנא:
— "הוי, יהודים — עד מתי תהיו “יהודים”, כלומר, יהודי הגלות? עד אן לא תבינו, כי לא יכירכם מקומכם פה בעיריה?…
ועכשיו שלא הייתי, אני פונה אל תלמידי היקרים שבת"א, אולי יטריח אחד מהם את עצמו לומר להם כדברים האלה בשמי, או אם לא ירצה להביא גאולה לעולם — בשמו, ואכיר לו טובה.
*
ושקראתי בעתונים את המחאה של תושבי הדר־הכרמל כנגד פועלי חיפה, שערכו “פוגרום” בביתו של פבזנר, כידוע, אמרתי בלבי: ראו מה בין בני לבן חמי!
הם, הבורגנים שלנו, לא למדו את התורה הזאת של כתיבת “מחאות”, אינם יודעים אותה על בוריה ויצאה מתחת ידם בלתי מתוקנת, בסגנון של “ברוגזלאך” ובלשון של “זייטשע מוחל” ו“איף יו־פליז”, כראוי באמת לבורגנים־בטלנים שלנו, שהם מוהלים תמיד את יינם במים, גם בעתונים וגם באספת־הנבחרים, ואינם יודעים את הסוד כי בעולמנו זה — חוצפא יסני!
ה“מחאה” שלהם מתחילה, כמובן, עפ“י הסגנון הישן, הרבני־הסוחרי: אנחנו החתומים מטה, או פשוט, העבדים לשמאל, האסקופה הנדרסת למוסקבה, דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, ואין איש שם על לב ואינם נשלחים לעתון אלא רק “למען ידעו”, כי ישנם בק”ק חיפה מ"ג גדולי הדור, שהם מוחים ובוכים ולפעמים גם מברכים ומספידים בסגנון אחד…
לא כן הפועלים שלנו, שהם מומחים לאותו דבר, “מזיקים למחאות” או כמו שאומרים אצלנו במוסקבה" “ספעצים” שלמים! — “אם לאשכנזית — הניחו לי” ואם למחאות הניחו להם לפועלים שלנו! מחאה היוצאת מתחת עטם היא כתובה כהלכה" חריפה, ורגזנית, ועוקצת ודוקרת ובעיקר —— אגרופית ומאיימת, והחלטות מועצת פועלי־ירושלם כנגד התנה"צ בדבר מחוסרי עבודה בשבוע זה הלא תוכלנה להוכיח!
מחאות כאלו, שיש בהן דינמיט, דברים כמתלהמים וכדרבנות ממש— אלו עושות רשם ופעולה ומזעזעות את מלון־יוז וקולן נשמע ת“ק פרסאות על ת”ק פרסאות עד אמריקה, יותר אפילו מ“הלו ניו־יורק!” ו“הלו לונדון!” ואפילו “הלו ירושלם”, בתיליפון, שמתפעל ממנו כ“כ בן־אבי”י שלנו. כנראה שגם את ידיעות המשמחות ע“ד פגישת ויצמן וברנדיס קבל בן־אבי ע”י השח־רחוק שלו “הלו ירושלים!” הלו! ניו־יורק!…
ואת האמת אגיד לכם, רבותי, כי בשעת קראי ע"א הפרעות שנעשו בביתו נשיא הועד בהדר־הכרמל, על האבנים שנזרקו, הדלתות שנשברו והשמשות שנופצו, אמרתי בלבי: "מצוה עליו על פבזנר ויאה הוא למעשה שכזה! תמיד היה נוטה לצד שמאל והרי בא על שכרו, ועוד לא נגמר, עוד ידם נטויה!
כמו שאמר אכר אחד בשעה שהפועל שלו, שגדל וחנך אותו בביתו זרק עליו אבנים:
— “לפי הטובות הרבות שעשיתי לו עלי לקבל ממנו עוד אבנים רבות”…
ובשעת קבלת־הפנים הנהדרה שבחתונת בת קלוריסקי, — חתונה שלא היתה דוגמתה מכבר בעירנו בפשטותה וברוממותה — נפגשתי באחד מבעלי־הבתים החשובים בחיפה מבין “המוחים” והוכחתיו, כמובן, על הנוסח הרך והענוג של “מחאתם”, וענה לי תלמידי הנעלה הזה בדרך משל:
— מספרים, כך הוא פותח את המעשה שלו, — כי שני יהודים רבו פעם ביניהם, ואחד מהם קלל את חברו ואמר לו: “יכנס הרוח באבי־אביכם!”
שאל אותו אחד מן הצד ואמר: הואיל ואתה מקלל אותו באבי־אביו, מפני מה הנך נוהג עוד כבוד בו ופונה אליו בלשון רבים: “אבי־אביכם”?
— לא, ענה השני, בשעה שאני אומר לו: יכנס הרוח באבי־אביכם, בלשון רבים, הריני מתכוון לא רק אליו אלא לכל בני משפחתו.
גם תושבי חיפה התכוונו בזה, כנראה, לא רק לפועלי חיפה אלא לכל “בני משפחתם” בירושלם ובשאר המקומות, שהם מביעים להם “סולידריות” על מלעשיהם בארץ
אגב, נודע לי כי אחרי המאורעות האחרונים של נפוץ השמשות בחיפה ובז"י והחשש לשמשות הרבות של מלון־יוז ושאר המוסדות בעירנו, החלט שדיזנגוף מנהל התעשיה בארצנו, יפתח בית חרשת חדש לזכוכית בטנטורה…
*
ובכ”ז, רבותי, עולם כמנהגו נוהג. משבר ושביתות, שמיטות וערב־שמיטות, אפילו ברחוב ממילא מהאי גיסא, ל“הילולא וחינגא” מאידך גיסא: הצגות ונשפים ב”סטודיה" של גנסין וארנון, ו“משקה’לה חזיר”. ו“תעלולי השטן” של תאומי וחבריו. גם תהלוכות בתי־הספר לכבוד חמשה־עשר לקרית־משה, זו היפה שבבנות ירושלם מצד מערב. ועל כלם המשרד החדש בעירנו לשדוכין.– בקיצור, אחד מחסדי ה' עמנו, אחת מסגולות עמנו, אחד מסודות קיומנו הוא – הכשרון לשבח את הרעות ואת הפרעות שלהם ברומיניה ושלנו בארצנו, להסיח את הדעת מהפגעים ולהשתעשע אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר…
אי“ה בשבוע הבא נזכה שוב לראות את ה”הוגנוטים" בתיאטרון “ציון”, ואדהכי והכי הביא גם ה“כרמל המזרחי” מין יין חדש, יין ברזל כדי לשמח את הלבבות בשעת צרה ולשתות ל“חיים”
אחרי המזל־טוב של המשרד לשדוכין, וכנראה, מפני ה“טפה המרה” של יין הברזל, “נשתכרו” המנהלים ושכחו את הזמנים, והם עומדים ומכריזים במודעות גדולות בעתונים עד היום הזה “הכונו לקראת הקיץ”! אעפ"י שאנו עומדים, כמדומני, בחצי החרף.
כנראה, שמפני זה נתמעטו הגשמים אצלנו ביהודה בשנה זו…
*
ולסוף, מחויב אני לספר לכם, תלמידי ותלמידותי, את ה“אפילוג” של “הנידון: שש תרנגולות”, מחמת שסוף מעשה זה עולה ביפיו מאה קבין על תחלתו, וכדאים הדברים לשמעם.
הן זוכרים אתם בודאי את כל המעשה הנורא, שספרתי לכם ביהודי ר' משה שמש של בית דין, שלקחו ממנו בשכם וכל ההרפתקאות והצרות שהיו לו מהמשטרה.
ואולם, בקש משה טבראני לישב בשלוה, והנה קפץ עליו רוגזה של המשטרה. לו קרה המקרה הזה בימי ממשלת הדוד ישמעאל היו ה“פוליסים” נוטלים ממנו את התרגולות ושוחטין אותן לעיניו ועושים “פנטזיה” שלמה על חשבונו, ואותו היו שמים מיד ב“חד גדיא” עד שישלם “בקשיש” ויקרא לו דרור, ואולם חיים אנו ב“ה תחת ממשלה מנדטורית, שהיא מתנהגת בצדק וביושר ועוסקת ב”צער בעלי החיים" יותר מצער עם בני האדם…
בקצור, בשבוע זה קבל ר' משה שוב מכתב “הנידון: שש תרנגולות” ונתבקש לפנות תומ“י אל הנוקטה”.
— “תן 102 גרושים!” — אמר לו השוטר".
— מדוע 102 גרושים, והלא מקדם דרשתם רק 72 גרושים?
— מפני, שבינתים עבר עוד חדש והממשלה כלכלה את תרנגולותיך, ושלחה אותן משכם לירושלם ע"י שוטר אירלנדי מיוחד, ולול חדש “לול לאומי” צבוע תכלת־לבן עם חוטי ברזל חדשים.
מילא, לא הועילו כל טענות ומענות וכל השתדלות להוזיל את המקח, הוא רץ וכתת את רגליו בין כל השכנים עד שהשיג גמילות־חסד ואסף את כל הסכום עד פרוטה אחת.
ואולם, כשנגש אל הלול היפה, והסתכל לתוכו דרך שכבת־הברזל החדשה והמבריקה, הביטו אליו רק חמש תרנגולות.
— והיכן התרנגולת הששית? — צעק ר' משה לשוטר.
— השוטר האירלנדי שהביא אותן, —ענה הפוליס — הלך באמצע הדרך לשחק “פוט באלל” עם חבריו, ואחת התרנגולות נתישבה ועשתה “ויברח”. כנראה, ששמעה ע"א המשבר הגדול השורר בירושלם וחזרה לשכם.
ר' משה דנן נשבע לפני קהל ועדה שלא הכיר כלל את תרנגולתיו, “הן אפרוחים היו ממש” — כך הוא מספר בהתפעלות — “כשעזבתי אותן בשכם ועכשיו אפרוחים נעשו תרנגולות גדולות, שמנות ובריאות־בשר שהן מתגנדרות בנוצותיהן ובסנטרן הכפול, כדרך המטרוניתות הנעלות, בקצור: נקבות חשובות שהן מטילות ביצים ומטיילות ב”לול־הלאומי" שלהן.
ולא זאת אלא, שהן מיוחסות גדולות מחמת שהספיקו להתאזרח בשכם ובהיות ששלמו מסים. כידוע, יש להן זכות הבחירה בבלדיה יותר אפילו מאנשי בית־הכרם שלנו.
— אגב, יש שם “דואל” נורא בענין הבחירות והרדיפה אחרי ה“כסא” של לורד־מאיר. כפי שמשערים החוגים הגבוהים" על הפח", ישוב האפט אל כנו!…
ועכשיו, מתעוררת שאלה חמורה: היות ור' משה קנה שש תרנגולות , שלש בשבילו ושלש בשביל אחיו בעל־הגימטראיות שלו, מי יסבל בנזק התרנגלת שנעלמה?
לע“ע, יש דו”ד בין שני האחים ונמסר הענין לידי בוררות, ואת הפסק אודיע לכם אי“ה בשעור הבעל”ט — וחסל סדר תרנגולות!
עזמות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.