ועכשיו, רבותי, שאנו עומדים לפני עריכת ה“סדר” של הבלדיות לארצנו, רוצה אני לשאל מכם את “ארבע הקושיות” של הבלדיה שלנו בירושלם עיה"ק.

ואתם תשאלו אולי — לא אולי אלא ודאי תשאלו — “סטייטש”? מה ענין “ד' קושיות” של פסח אצל חדש שבט? — לא קשיא! למאי, ביה“ס הריאלי בחיפה נותן חופשה לתלמידיו לא בפסח כנהוג בכל בתי הספר שלנו בארץ, אלא דוקא בחודש שבט? וה”סדר" של ר' עזמות, שהוא בודאי מודרני וריאלי, מכל־שכן?

ובכן, רבותי, הבן שואל: מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל השנים הקודמות היו נותנים בבלדיה רשיונות ליהודים למכירת משקאות בערבית ובאנגלית, וכשבאו לדרש רשיונות בעברית ענו ואמרו להם: “עובראני מאפיש!” — והשתא, נותנים בבלדיה שלנו רשיונות למשקאות כלו עברית ואנגלית אפילו לגויים?

האם אולי מפני שאזלו הגליונות הערביים?…

שבכל השנים הקודמות היו מקבלים מהיהודים את מס הרשיונות למשקאות ולא היו מוסרים להם את “הרכסה” עד שלא שלמו מקדם דמי “קנאסה וכראסה” (נקיון ושמירה), עד פרוטה אחת. צער בשת ורפוי ולפעמים גם “שבת” — והשנה הזאת מסרו להם את הרשיונות בלא טענות ומענות ובלא קנסות וחרמות? אלא, ששמעתי, שאחד מדרי “מטה” חזר ושב בין דרי־מעלה בבלדיה.

שבכל הימים, היו אחב“י ממלאים את משרדי הבלדיה לשלם את המסים — כי הרי בני דודנו הם פטורים ב”ה ממצוה זו, כידוע — והיו מקבלים אותם בפנים זועפות כבעלי־החלומות, והיו מחכים שעות שלמות במסדרון בין יושבין ובין מסובין — עוד יותר מאשר במסדרון הארוך של “מלון יוז” ועכשיו עושים להם “סמיילס” אנגלים ומקבלים בספ"י, בקידה והשתחויה ובתנועת־היד המשולשת עד לארץ: “תפאדאלו! אהלאן וסאהלאן!” ועושים לפניהם “באו־בשלום” לכל הצדדים.

נכנסתי בשבוע זה לשעה קלה לבלדיה ושמעתי קול פקיד צועק משלחנו לשמש, מזרזו בלשונו וקורא אליו: “חוסיין! רוח ג’יב בול! אל אפנדי מסתעג’ל!” (חוסיין, לך הבא בולים, האפנדי ממהר!). וה“אפנדי” הזה יודעים אתם מי הוא? לא חלילה מנהל יהודי או סתם מאכער גדול אלא פשוט יהודוני מבית ישראל.

— “אבו שאקיר!” — צועק הפקיד השני לשמש, הקופץ ממקומו כעל קפיץ — “לך עם החוג’ה אל ברזאני לתרגם לו את ה”רוכסה" ל“עובראני”!.

“רבש”ע! — אמרתי בלבי בשעת מעשה וצבטתי את עצמי לראות אם רואה אני כל זה בחלום או בהקיץ —ה“חוג’ה” הזה הריהו נטל פשוט מן השוק.

האמנם הכירה סו“ס גם הבלדיה את שפת ה”ברברי" (עברית בלע"ז) לשפה רשמית ומוכרת בביתנו הלאומי?

מתחלה היו שוטרי הבלדיה הממונים על ה“אכסטאות”, כלומר השוק של הירקות. משגיחין בעינא פקיחא על מוכרי הירקות במחנה יהודה או במאה שערים והיו תופשים עבריינים יהודים דוקא ומטילין עליהם קנסות, אפילו כשהיתה בידיהם הורמנא־דבלדיא, וכשהיו יושבים, למשל, בשוק היהודי, ערביה פלחית מהכפר על יד יהודי זקן “מחארת אל תנאק”, זו מוכרת בצים וזה מוכר מרור כרפס ושאר ירקות, הרי פטמה אינה משלמת כלום ופטורה ממצוה זו ור' יעקב משלם מס המקום, והשוטר היהודי גובה מאתו בעל כרחו יורד למכנסיו ומוציא עפ"א — ועכשיו, אל חמדוללאה! אין בודקין ואין שואלין, — “מאלייש!” (אין דבר!) אין תובע קנסות בשוק ואין ציית דינא.

ולא רק ביום אלא לרבות הלילות: לפנים היה שומר ישראל לא רק גוי אחד אלא כלו גויים ואז רב נסים הפלאת בלילה בנחלת צדוק ובשערי חסד ובכל נחלות ישראל דוקא, והיו בודקין ובוחנים שבע בדיקות ובחינות כל שוטר יהודי ודורשים מאתו, שיהא בקי בלשון עברית ממש כפרופיסור במכללה העברית והיו פוסלים אותם עפ"י בחינת הראיס, ועכשיו אפילו מגמגם בלשוננו כפקיד עליון במלון יוז או בממשלתנו הרוממה — הריהו כשר וישר ושומר ישראל גוי גמור בלשוננו.

ומרב שיחי שכחתי את מספר “הקושיות” שלי, שהגיע, כמדומני לארבע עשרה, ואולם מכיון דדש דש:

ועל כלם — חברי המועצה היהודית בבלדיה. הן בכל השנים הקודמות היה הראיס שלנו נשמע להם כמו שנשמעים לחתול, ועכשו יושבים אחב"י ומתועדים עם הראיס בצוותא ובחברותא, ועושים מי־שברך זה לזה ומפרכסים זה את זה, מביט הוא לתוך פיהם של סולומון ואסטרוק ומצפה לאמרי פי של סלומון הבר־דבבא שלו, כלחכמת המלך סולומון, כלומר שלמה המלך בשעתו ואפילו כלם בעד וסולומון כנגד, יחיד ורבים, הלכה כיחיד: “אני לסולומון ידידי!” — אומר הראיס — “איכתיב בפרוטוכול!” (רשם בפרטיכל!).

והתירוץ הוא: עבדים היינו לבלדיה בירושלם, והיינו אנו ובנינו ובנותינו ולשוננו משועבדים לה ואפילו כלנו “חכמים”, ספרדים או אשכנזים, כלנו יודעים את הסודות כשוכמן וכפרידנברג, שוא כל מאמרינו והרצאותינו, ועכשיו שקרבנו המקום לבחירות, הרינו עם של “אתה בחרתנו” בבלדיה.

ולו פנה אלי הד“ר וואשיץ ב”משאל" שלו ב“גליל” מחיפה בדבר הבחירות לבלדיה, והיה מוסיף רק אות אחת “ריש " בשמו של הרב הצעיר דק”ק חיפה, הייתי אומר לו בפירוש כי “חובת הרגע”, וחובת השעה והשנה היא דוקא לדחות את הבחירות של הבלדיה בירושלם, לכהפ"ח לחצי שנה, לא מפני הטעמים הל הריביזיוניסטים שלנו, אלא מפני טעם פשוט ומעשי: כדי שתהיה ליהודים “חיי שעה” ויהנו מזכיותיהם ויחיו את נפשם קצת עד לבחירות…

*

ולא רק בבלדיה, רבותי, אלא משעה שנתעוררה שאלת הקלפי בעירנו ל“כסא” העיריה, נעשינו למיוחסים גדולים ולבני מלכים ממש. עלינו מבירא־עמיקתא לאיגרא־רמה וה“אקציות” של היהודים המתאזרחים עלו בשוק של ירושלם, ושכנינו קופצים עליהן כעל פרקמטיא יקרה וכעל אבן טובה ומציאה כשרה. שני הצדדים מכים זא"ז בשבילנו וקורעים אותנו לגזרים ממש (וכל כך למה?)

יודעים הגויים האלה, שמי שרוצה להכריע את הכף לצדו מחויב להשליך את יהבו על ישראל ולהיות “סאוואה סאוואה” עם ה“סהיוניה”, ללמדך, שבני ישראל היו מצוינים שם מלשון — “ציונים”… וכל צד משתדל, כמובן, בכל כחו למשך את היהודי לצדו, משדלו ומפייסו בדברים כתרנגל ממש מגפפו ומחבקו ונותן לו כל מיני זכיות שבעולם והבטחות לעולם הבא ובלבד — שירחם זה עליהם וילך עמם אל הקלפי שלהם.

וביום הבחירות יתקיימו בנו, כנראה, דברי הנביא והביאו את כל אחיכם מכל הגויים, החוסיינים, הנששיבים ובני דגון ואפילו הנוצרים מבי יון ועמלק, מנחה לבלדיה, בצבים ובכרכרות ובאוטומובילים כמו באמריקה לתת את קולם כאשר יביאו בני ישראל את המסים מנחה לבלדיה ולא עוד אלא כמו שנאמר: “והביא בניך בחוצן” ו פירש"י: חוסיינים…

איני יודע באמת מה הגיד אל־חוסייני לקלוריסקי בשעת שיחתם, ואפילו אם יודע אני לא אגלה לכם הפעם, ואולם לו הייתי אני במקומו, הייתי אומר להני תרי צדדין בהאי לישנא:

הן יודעים אתם היטב כי כל התחכמות שלכם כנגד “פן ירבו” לא יועילו עוד מימי מצרים, שהרי הבלדיה דאגה ב“ה לזה מראש, שירבו משלמי המסים מאחב”י וגם ה“שבאב” שלנו, אלה “חלוצי המזרח” אינם ישנים ועוסקים ב“פריה ורביה” של האזרחים, כלומר ה“וואטאניון” מבין היהודים ועכשיו, יא ג’מעאה שבאתם אלינו לחסות בצל קולותינו ומזכים אותנו בהבטחות יפות של “הרים וגבעות” (למרות כל הכחשותיכם הרינו מוכנים ומזומנים לכרת ברית אפילו בין ה“בתרים” כאברהם אבינו בשעתו, ודעו לכם שאין בעלי ברית נאמנים כמונו היהודים, אבל יש אצלנו תפלה אחת בכל בקר: “בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בין־ברית לעולם יהא אדם”." מי מכם שרוצה להיות ראיס" עליו להיות עמנו “סאוואה סאוואה”, ראש ולא רוש…

זהו תנאי, בני גד ובני ראובן ובני ירושלם, שלא נוותר עליו אפילו קוצה של “יוד”. הצד הרוצה לנצח אין לו עצה אחרת אלא להיות ידיד ליהודים, לא אנוס עפ“י הדבור אלא עפ”י המעשה, כמו שנאמר אצלנו בהגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל! ואחכ יצא ברכוש גדול!

אין אנו מבקשים חלילה מכם “בקשיש” או חסדים הן יודעים אתם היטב כי היודים הם סוחרים חרוצים לא רק במסחר. אלא גם ב“בוליטיקה”. הם סוחרים זריזים אך ישרים ונאמנים וסוחר חרוץ יא חביבי, (כך הייתי אומר לכ"א משני הצדדים) אינו נותן כלום חנם בזמננו, בזמן המשבר:

“תן לי ואתן לך!” את התורה הזו למדנו מהרומאים:

Do ut Des

כלומר: אתה רוצה להיות “ראיס” על ידי היהודים תן להם זכיות בפעל ובמעש ולא במלים וברמזים.

ומי שאזנים לו, ישמע!

*

ועכשיו, שאנו עוסקים בקושיות ובשאלות חמורות, בתיובתות ובאיבעיות קשות רוצה אני לשאל עוד קושיא אחת קטנה, לא שלי אלא של תלמידי החוק.

בזמן האחרון נוסף ענף חשוב של התעשיה בעירנו ועל כתלי החוצות והלוחות וגם בעתונים ועל חלונות אחד הבתים מופיעות ומזהירות מודעות גדלות לאור השמש יומם ולאור המנורה לילה — “משרד לשדוכין” והזמנה לכל מי שצריך “לבא ולהוכח” אצל יצחק פ.

ושואל מאתי תלמידי הלז: מילא משרד לשדוכין אני מבין, מהיכא־תיתי! נחוצים לנו אזרחים רבים בארץ בשביל הבלדיה, ויש בזה ערך לאומי ומדיני גם יחד, ואולם מפני מה הוא אינו מגלה את שם משפחתו אלא בר"ת? כלום יש להתבייש חלילה בפרנסה זו? גם כביכול מזווג זווגים ליהודי שהוא מטופל בודאי במשפחה ומפליא תלויין בו, לא כל שכן? ומה לא עושה יהודי בשביל פרנסה?

*

הנה למשל, מספר לי תלמי ממורי הדרך העברים מעשיה קצרה זו:

תיירת אחת אמריקאית הסובבת בארץ שאלה מאת ה“גאיד” (מורה־הדרך) העברי שלה:

‎ What does Tel-Aviv mean? ‏ ‏ (מה פרוש המלה תל אביב?)

חשב ה“גאיד” הערבי הזה, שהיה מתלמידי שעורי הערב לעברית ואמר:

The Hill of his father.

כלומר: זהו תל אביו…

ממש ההיפך מהעתון ההגון שלנו במודעותיו הידועות!

והואיל ואנו מדברים בעברית שלנו בת"א, נימא מילתא גם בענין זה:

בזמן האחרון עברתי בתל־אביב לפני בית ספר וכמובן, שעמדתי על יד החלון לשמע את הלקח מפי המורה העברי לתלמידיו.

— כתוב־נא “כוס־מים”! — צוה המורה לתלמידו הקטן שעמד על יד הלוח.

הילד כתב על הלוח השחור:

“קוס מים”.

— “כוס כותבים ב”כף", —העיר המורה לתלמיד.

—לא אדוני — ענה הילד בבטחה — ראיתי על כל הקיוסקים של הגזוז שכתוב “קוס” בקוף ולא ב“כף”.

כוונתו של הילד היתה כמובן למלה “קוס” Kwass מיץ של תפוחים הנמכר בחוצות תל אביב, כידוע.

אכן זוהי העברית ה“גזוזית והקוואסית” שלנו בתל־אביב!…

אגב שלשום עברתי לפני מלון יוז לראות את יהודי פולניה שלנו מ“מחלת יעקב” של החסידים בחיפה וראיתי גברת אחת, שנגשה לכנופיא של צעירים ירושלמיים ופנתה אליהם ברוסית לשאל על איזה בית.

— מפני מה הגברת פונה אלינו ברוסית? הן יהודים אנחנו! — שאלו הצעירים כנעלבים.

— “קאק־זשע?” (כיצד?), איך אפשר שיהודי לא ידע רוסית?, שאלה הגברת בתמימות, והלכה מתוך כעס.

*

טרוד הייתי מאד בשבוע זה, תלמידי החביבים, בקבלת הפנים הנהדרה שנעשתה אצל הקונסול הצרפתי לנציב סוריה וביחוד נשף החגיגה לבר־מצוה של בנו של גוט, שנערך באולם הראי־נע “ציון” ברב פאר והדר, לעילא ולעילא מכל תושבחתא ומזונונותא רקודתא ושירתא ונגינתא לוישתא ורודינותא דאופרתא, וביחוד יין־שמפניתא והקצף שלכרמל מזרחי שהרים את הרגלים למחולות, ע“כ אסתפק הפעם להודיע לתלמידי ולתלמידותי במקצת ע”א ההכנות הנעשות במלון יוז, לקראת המשלחת, כמו שנאמר שם ב“נתנה תקף” ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון את כל הערכאות והפקידים, משרתים ויוצאי־משרתים ויאמרו: הנה יום־הדין…

שרוי הייתי בצער על נסיעתו של מנהל לשכת־העתונות במלון יוז וקשתה עלי הפרידה ממנו, ואולם הקב"ה מקדים רפואה למכה, והזמין להם את “המומחה מסיביר”, שנכנס במקומו למלון־יוז ולא חלילה לבדו…

*

ולסוף עוד שאלה אחת קטנטנת:

בשבוע זה עברתי ברחוב הנביאים לפני בית ספר זר לנערות וראיתי מחנה גדול של תלמידות קטנות וגדולות שיצאו מבית הספר, כלן לבושות הדר בגדי שבת ויום טוב, כנראה לכבוד פגישת האורח הגדול מסוריה בעירנו.

הטיתי את אזני קצת לשמע שיחת הילדות והנה שמעתי אחדות מהן מדברות ביניהן ערבית וצרפתית גרונית־מזרחית, ורבן ככלן, דברו ביניהן בקול רם — עברית טהורה.

ושואל אני: האם מלמדים את “הגויות” הקטנות בבית הספר הזר עברית או צרפתית?

ילמדוני רבותי!

עזמות