רקע
ישעיהו קרניאל
המגיד מראשית אחרית הוא — ר' עזמות – דאר היום, 04.02.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 04.02.1927; 04.02.1927

המגיד מראשית אחרית הוא — ר' עזמות.

ואני הלא אמרתי לכם

עוד לפני שבועים, כמדומני, כי האפט ישוב על כנו בבית הכרם — וכך היה!

ולא רק שהוא נבחר ללורד מיור אלא שגם כל הרשימה שלו, שהגיש לבחירות בתור אולטימטום, נבחרה כלה והרי עלה על ה“כסא” עם כל המיניסטורים שלו — לנצחון מזהיר שכזה לא זכה אפילו פואנקרה בפריז!

ועכשיו אני מודה ומתוודה לפניכם רבותי, כי מעולם לא הצטערתי שעזבתי את ה“פח” כמו בזמן האחרון. שערו בנפשכם: מלחמת הבחירות נטושה לארך כל החזית מרחוב אשמדאי ועד רחוב התחתון ועד בכלל. שבע ישיבות רצופות בצריף בלילות ושבעים ושבע ישיבות על “הפח” בימים, אשר כל או"א בפני עצמה היתה יכולה לתת לי חומר לשעור שלם.

ודוקא בזמן מאושר כזה עזב ר' עזמות את הפח והלך לרחוב הנביאים בירושלם, ולך היה נביא שכך יהיה!

ואולם איך אומרים הבריות? — בשורות טובות נשמעות מרחוק ותלמידי וביחוד תלמידותי דהתם אינם עוזבים ב"ה את רבם ובאים אליו ומספרים לו הכל־בכל־מכל־פלעקיל.

בקיצור, אל תשאלו — היה שמח בבית הכרם! שני הצדדים היו מתהדרין וזורקין מרה זה בזה ומקנטרין זא“ז בדברי קנטור ונאצה. לא חסרו גם “קומפלימנטים” בגלוי ובלשון סגי־נהור והשתמשו אפילו באות “נ” כראוי לאנשי השכונה “הכי־אינטלגנטית” בעירנו ועפו “חכמות” מכל צד מרגליות היו נושרות מפיהם ממש — שהרי אם בענינים אחרים, למרות כל השאון הרב, עד לא עשינו חיל, כנראה, בביתנו הלאומי הנה בחכמת הדבור השגנו ב”ה שלמות גדולה — והאספות בבית הקרן הלא תוכלנה להוכיח!

ומספרים כי האפט עמד לפניהם הפעם כדימוסתינוס בשעתו, נפתחו חרצובות לשונו ומבלי להכשל אף פעם בדבורו נשא נאום בקרת במשך שעה וחצי — נאום מיניסטרילי ממש! — האריך בדיבורו בניחותא ובישוב הדעת (כך מספרים לי חסידיו) אמר דברים של טעם וקולעים לגוף הענין הנרצה. ובאותיות מחכימות ובמספרים בהירים שחור על גבי לבן הוכיח לועד ה“מומחה” הקודם, כי כל מעשיהם אינם אלא של “מנחם מנדיל” במחילה. ולא די שאין ל“הלורדים” של בית הכרם במה לשלם את חובותיהם למול, כמו שנאמר: “מל ולא פרע”, הרי הכניס אותם הועד אל “הגן” כלומר בבנין הגן ובחובות עד הדיוטה העליונה ולמעלה האש. ולא לחנם אמרו עליהם: זרקו אנשי הועד אבן לגן, שאפילו כל חכמי הועד החדש לא יוכלו להוציאה.

בקצור, לא הועיל הנאום הורוד של שליין וכל צעקותיו של שחר, שהוא מתפאר ב“גן” שלו ואפילו “חכמותיו” של בעל הרסיסים, שרצה, כנראה, להשליך את האפט אל “הבור” לא הצליחו הפעם. גם בעל הדואיל המפורסם וגבור מלון יוז גואל הפעם בגבורתו ובילקוטו העב אשר מתחת לבית השחי שלו, מחמת שכלם היו מכים לפני האפט באצבע צרדה בשעת דרשתו, מנענעים לו בראשם ונותנים לו את קולם, וכלם הפכו את פניהם לרחוב התחתון וצעקו בקול: איך נפלת הילל בן שחר?…

ואולם הכת המתנגדת לא אמרה נואש וכדי לנקם את נקמתה מחברי הועד החדש עשו בהם נוטריקון ומצאו כי כל הועד נידון “בתליה” דהיינו:

ברוכובה הגב'

תשבי

לדיז’ינסקי

יפה

האפט

*

ואתם הלא תשאלו, רבותי, כיצד נהיה הדבר, שרבים מאחינו התימנים נסעו בזמן האחרון אמריקתה, ובמה זכו אלה פתאום לקבל ויזות למאות עפ"י “קווטה” מיוחדת ונפתחו לפניהם שערי גן העדן בארץ הדולרים?

ומחמת שאין אניס ורז לפני ר' עזמות ונגלו לפניו כל תעלומות הקונסולים בעירנו ואפילו הקונסול האמריקאי, אספר לכם את כל הענין שנודע לי מפני ה“בעל דבר” בעצמו ונוחכתם לראות כי אמנם יש דברים ב“גוי”.

ומעשה שהיה כך היה.

איש היה בארץ תימן ושמו — לא נפקא־מינה בשבילכם! — ערבי תימני, שעזב עוד לפני המלחמה את ארצו ומולדתו בחודידה ונסע לארצות הברית, ושם צבר לו, כנהוג, הון ועשר רב ויתן לו אַללאַה כסף וזהב, דולרים לאלפים ויהי ל“אולרייטניק” גדול באמריקה.

והנה בזמן האחרון חזר הערבי התימני לארצו ובבואו ארצה מצרים עלה בדרכו לא“י לקחת לו אשה מושלימית מבנות ירושלם. לאחר שארש לו את אשתו החדשה, אמר להביא לה מתנות כמנהג המזרח ויאמר אל לבו: ארדה נא אל “אחי התימנים” צורפי כסף וזהב אשר בשוק באב־כאן אל־זית! ויבוא אל אחד התימנים מאחב”י, ויזמין מאתו נזם לאפה וצמידים לידיה, תכשיטי כסף וזהב מעשה מקשה ומלאכת מחשבת וישקל על ידו מאתים דולרים טבין ותקילין.

כיון שראה היהודי התימני את המטבעות האלו נפקחו עיניו ונתעורר בו החשק להתעשר. התחיל תוהה על קנקנו של הערבי ושואל אותו, כארח גובראין יהודאין, מהיכן הוא בא ומהי פרנסתו ונתודע לו הערבי בן ארצו בכל יחודו וידבר על לב היהודי לעזב את עירו בשעת משבר ולנסע לארץ המאושרה ההיא.

— אהה! — נאנח היהודי בפאותיו המסולסלות — איכה אוכל להכנס לשם והלא אין “גווטה” לאנשי ירושלם, ושערי הזהב ננעלו לפנינו?

— שו האַָדאָ גווטא?" נזעק הערבי התימני — אל תדאג, אני אשיג לך ויזה לאמריקה.

אומר ועושה.

קם הערבי התימני והלך ישר אל הקונסוליה האמריקאית להשתדל לטובת ה“סאַיג” היהודי ולהשיג בשבילו ויזה אמריקתה.

— היהודי מוכן לתת עד שלשים לירות! — רמז הערבי באצבעותיו.

— ואנחנו לא נקח אפילו שלשים סנט! – ענה לו הקונסול בקול רם וברגז.

— אבל מה איכפת לך — הוסיף הערבי בקריצת העין — אם הוא מוכן לתת?…

— אבל אין אנו מוכנים לקחת — ענה השני כמתרעם — יש לנו “קווטה” רק לתימנים אמתיים ולא לירושלמיים.

אבל הלא היהודי הזה יליד תימן הוא! — נזעק הערבי בשמחה, כאלו גלה אמריקה חדשה.

בקצור, היהודי התימני, יליד צנעא, קבל ויזה בגלוי ולא בצנעה ישר לאמריקה. ולא היו ימים מועטים והגיעו ממנו מכתבים לאחיו התימנים בירושלים, שיש לו כבר הרבה “גא־אסיף” במלעיל, (כלומר: כסף) ואסף כמה “דילרים” (דולרים, קרי), “וא־אמריגה (ואמריקה), אעפ”י שהיא ארץ יבשה, כידוע, יש ב"ה “עסה וסח־בו־לו” (עצה ותחבולה) להכין בבית על האח הקטן יין לקדוש ולהבדלה, ועושים שם גם חיים וגם “לחיים”.

מיד דאחר שנתקבלו הבשורות הטובות האלו בירושלם רצו התימנים שלנו ובאו בסערות תימן אל הקונסולייה האמריקנית והתחילה פרשת “לך־לך”. “וא יקבלו” ויזות למאות ווא־יסעו גם יחיה וגם סעדיה “אמריגתה”, “ווא־ישלחו” משם מכתבים טובים לירושלם עיה"ק, כי שם היא “ארס־יש־רו־אל” (א"י) שלהם.

הנה איך נסעו התימנים לאמריקה והנה מדוע טוב להיות תימני!

*

ואת המעשיה של “מוטילי” לא שמעתם? ובכן תשמעו הפעם.

מוטילי — לא עיר מולדתו של מנהיגנו הגדול — אלא ילד יהודי פשוט הלך פעם עם אביו לברית־מילה והושיבו אותם אל השלחן בין הגדולים.

מוטילי לא התעצל: שלח את ידו האחת לירכה של התרנגלת ואת ידו השניה לעגת־דבש ונתן את שתיהן אל פיו.

התחיל אביו מיסרו בדברים בלחש ואמר לו, כי ילד טוב צריך לנהג דרך־ארץ אצל השלחן.

אבא! — ענה לו מוטלי — האנשים ההם שהמציאו את ה“דרך־ארץ”, בודאי אכלו לשבע בבית ולא היו רעבים…

את האניקדוטה הזו זכרתי בשעה שקראתי בעתונים את הדו"ח של הסתדרות העובדים בדבר מחוסרי־העבודה מארצנו.

כנראה, שמנהיג הפועלים שלנו אכלו לשבע בביתם לפני בואם אל האספה להטיף “דרך־ארץ” של שבעים לאלפי הרעבים ובבטן מלאה אפשר, כמובן, בנקל לדרש את הפסקת ה“סיוע” (חלוקה בלע"ז) מאת עניי עירך, ונוח לו לממונה של כולל מלון יוז וחבר המועצה להתנגד למונח “יאוש” ו“כלו כל הקצין”. אוהב הוא, כנראה, רק את מונח — “אתנחתא” ושוכח הוא את ה“מהפך־פשטא” — נוסח מוסקובה.

ואפשר שעלינו ללמד זכות גם על המנהגים האלה שהם מבקשים אולי להביא לחץ על מלון־יוז ולהכריחו להמציא עבודה לימי האביב הבא? ואולם רואה אני דוקא את דברי החבר קיציס שעמד ודרש דוקא להמשיך את הסיוע:

“בשעה ששלשת אלפים איש עומדים בתור בכל יום ששי בת”א ומחכים לקבל אילו פרוטות למחיתם, אין להמשיך — כך הוא דופק באגרופיו — מצב כזה של נשפי רקודים בכל ערב מצד אחד וילדים נחלשים מחוסרי־כלכלה מצד שני!"

וכפי שנלחש לי מלעיל, רבותי, ישנן בת“א משפחו צנועות, שהיו בעלי־פבריקאות ונכסים “בבית” ועכשו שולחים לעניים צנועים אלה לחם לשבת. ובשעה שמשוררינו הלאומיים ועורכינו ההגונים בת”א יושבים בת"א ועורכים “שלחן “ל”ענג־שבת” והחזנאים האמוראים שלהם מזמרים לפניהם זמירות של “אתקינא סעודתא” בשעה זו יושבים תחתם אלפי יהודים פרוזאים ושאינם "ברי־מזל — שוממים ואין מושיע!

לו הייתי אני חזן בת“א הייתי שר לפני שומרי־שבת המודרניים והלאומיים שלנו את שירו של הקב”ה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” — ומסופקני מאד אם היו מוצאים אז השלוים והשאננים מרחוב הס “עונג־שבת”?

*

ואני ר' עזמות, אעפ“י שאיני דיפלומט כחכמי־המדינה שלנו במלון־יוז ואיני בקי כ”כ בעניני הפוליטיקה הגבוהה שלנו, אעפ“כ חושב אני, רבותי, כי כל ענין “המשלחת” לא”י אינה אלא המצאה חדשה של מנהיגנו הגדול, כעין “אבק שרפה” חדש, שהמציא הכימאי הגדול שלנו לשנה זו.

“ישתעשע הילד במה שישתעשע — ובלבד שלא יבכה!”. וצעצועים להשתעשע בהם מוצא ויצמן תמיד. לפני שנתים היה העסק של “פתיחת האוניברסיטה” והביא את בלפור הזקן ועשה טררם גדול בעלם כלו; אשתקד, המציא דבר אחר: דגל הגדוד מלונדון ל“חורבה” בירושלם, והשתא — “משלחת” לא"י. ותקוה להשם־יתברך, שגם בשנה הבאה לא יעזב את עמו בלי עסק ומסתמא ישלח לנו איזו ענין חדש לענות בו. כדי שלא ישתעממו חלילה הפקידים במלון־יוז. ואלולי דמסתפינא הייתי אומר כי סופה של “המשלחת הזו יהיה כסופו של מליון הפונטים שהבטיח הג’וינט לקרן היסוד ואין לו יסוד…ולא עוד אלא שחוששני שמא יהיה סופו של הרפורט כיצד המשלחת הבעל”ט כסופו של הרפורט שהכינו די־לימא וחבריו בשעתם כידוע..

חייכם רבותי שרק בכדי פחדו פחדיא דבמלון יוז ושמחו שמחיא בארצנו על המשלחת הזו.

בינתים, הודיע לי תלמידי החקלאי שמצא הוכחה חזקה וגמורה שאין לערער אחריה בשביל “המשלחת” הזאת כנגד שטת הקבוצות בארצנו, לא עפ“י חכמת החקלאות אלא דוקא עפ”י גמטריא:

קבוצה בגימטריא דפציט

*

וכשאני רוצה לקרא ידיעות וחדשות מדויקות בארצנו, פונה אני לעתון ההגון שלנו.

מילא על בקיאותם בגיאגרפיה לא אדבר הפעם — את זה אני מניח לתלמידי ב“דבר”, כידוע — ואולם על הידיעות “המדויקות”, רואה אני דוקא חובה לעצמי להתעכב קצת.

הנה,למשל, קראתי בשבוע זה בעתון הנז', “קורספונדציה” חשובה ע"א הבחירות לעיריה בצפת, ובשל שורות מצאתי שש פנינים אלו:

המועמדים הערבים — כך כותב הקורספונדנט שלהם דהתם — הם: סלח כדורי — ראש העיריה הנוכחי, יסלח נא לי הקורספונדט הצפתי אם אזכיר לו ראשית כל כי לא “סלח כדורי” הוא ראש־העיריה הנוכחי אל מוחמד חסן והשנית לא סלח כדורי ולא “כדורך” אלא כדורה; הוא איננו ראש־העיריה אלא שהוא רוצה להיות “ראיס”, אם ירצו אחב"י. המועמדים היהודים הם לא: “בר וברשה” אלא — בר וברשד! שם המועמד השני אינו “אבדול־רחמן” אלא עאבדול־רחמן בלשון נחווי.

ולא לחנם חתם המודיע בשם “שושן”, כנראה, מפני שהידיעות האלו מתאימות ל“שושן הבירה” ולא לצפת…

ומכיון דאתינא להכא, נימא מלתא גם בידיעה קטנה זו, שבאה ב“הארץ” בכרוניקה ובאותיות קטנות ב“טל־ומטר” בסדור קטנטן: צבי פינקל ז"ל.

מתחלה חשבתי כי נפטר בודאי איזה צעיר מאודיסה, ואולם אח“כ נודע לי מתוך “עתון הבקר” ומודעות החוצות כי נפטר הגאון, מיסד וראש הישיבה מסלובודקה בחברון, הרב צבי פינקל ז”ל, רב גדול בישראל, שהכריזו בטול מלאכה בעיר בשעת הלויתו.

כנראה, שלא הספיקו אותיות גדולות בדפוס בעתון ההגון ל“ראשים” ול“טלגרמים” והסתפקו באותיות זעירות לכבוד הרב המנוח, ואפשר לא זכה לתאר זה, מפני שחשדו בו בכשרין, שהוא יליד הארץ?….

* * *

ומכיון שאנו מדברים בשגיאות צריך אני להעיר לועד־העיר שלנו, שנפלה טעות גם במספר התיליפון שלהם:

203 הם בגימטריה “גר” ומכיון שהם עוסקים עכשיו בענין התאזרחות בעירנו ואין לנו צרך בגרים עליהם לשנות למען השם את מספר התיליפון, שלהם ל 216 בגימטריא: “אזרח”.

וגם הממשלה שלנו בלונדון הביאה ב"ה שנויים אצלנו בזמן האחרון:

במקום השופט העליון הקודם, שעזב אותנו ל“אנחות”, יגיע אלינו בקרוב ל“שמחות” ממלא מקומו ר' מיכאל פרנסיס מקדונל, מי שהיה סניגור באי האנגלי “סירה־ליאונה”, לקיים מה שנאמר:

"הס קטיגור וקח סניגור מקומו!…

* * *

וכשנכנסתי בשבוע זה בין מנחה למעריב לבית המדרש במאה שערים נמשכת עיני מיד אל לוח נדבק אל הקיר ועליו כתוב באותיות גדולות בזו הלשון:

שלום — שלון.

כמסתמא לא התעצלתי וקראתי בעיון גדול את כל פרשת הלוח הזה, שנדפס בת“א ועליו חתום: “אחד הרבנים יושב ירושלם ת”ו”. הרב הגאון הזה מוכיח באותות ובבמופתים כי אסור לברך איש את רעהו: ל“שלום”, מחמת שזהו שמו של הקב“ה, והוא מביא ראיות מן הנביאים והתנאים מן הפוסקים הראשונים והאחרונים שאסור אסור גמור להשתמש במלה זו, שהאפיקורסים ר”ל ואפילו שכנינו משתמשים בה בכל רגע בזמננו.

ומחמת שיהודי למדן נותן עצה לעצמו, ע“כ נפל גם הרה”ג שלנו על המצאה ומיעץ לשנות את השם ולומר במקום: שלום — שלון“, “ולא ניכר ולא נשמע ההבדל והחילוק בין זו לזו, וההברה שלום ושלון אחת היא. וזו מותר וכשר הדבר ואין בזה חטא ואשם” — עכ”ל.

ה“שלון” הזה מזכיר לנו את מנהג אחב“י בפולניה, שהם אומרים במקום: “אל־קיכלאך” (עוגות שמן) — “קל־קיכלאך”, ומחליפים את ה”א" ב — “ק” מחמת שאסור לבטא את השם “אל” אלא “קל” בצירא כמובן.

עצתי לבעל הירמולקה שלנו ב[…]נות, שהוא ירא חטא כידוע וקרוב אצל רבנים, שישנה גם את שם ה“חברה” שלו ויקרא לה בשם: “ברית־שלון”.

* * *

ולסוף — מכתב שקבלתי מאת תלמידי בפ"ת, ושהנני מוסרו בלשונו ובכתבו בלא חסר ויתיר:

פ“ת כ”ד שבט פ"ז

לכבוד רבי היקר בש"ת “עזמות”.

ה' יאריך ימיו אמן!

רבי ואלופי!

ידעתי שלפניך גלויים וידועים כל רזי דעלמא ואין דבר נעלם ממך, ע"כ אמרתי אפנה אליך בבקשה לפתור לי שאלה אחת: “מי אני?”

נולדתי ברוסיה, בשנת 1913 עליתי לא“י. בזמן המלחמה דרשו ממני לעזוב את ארצנו או להתעתמן. מובן שהתעתמנתי, כי לעזוב את ארצנו לא חפצתי. כמה צרות עלו על ראשי לרגל התעתמנותי לא פה המקום לדבר. ואתה, רבי היקר, בטח עוד זכור תזכור את הימים ההם. כשנכנסו האנגלים אלינו נכנסתי אני אליהם בתור צענזור ועבדתי ב Q..H.G עד כלות המלחמה. בשנת 1922 התאזרחתי ובשנה ההיא נסעתי פריזה להשתלם בלמודי. עזבתי אז את ארצנו ברשות הממשלה ובידי היתה דרכיה מירושלם. בשנת 1924 החלפתי את הדרכיה שלי ע”י הקונסול הבריטי בפריז ובמסרו לי הדרכיה החדשה אמר לי שיש לי הרשות להיות בחוץ לארץ עד אוגוסט 1926.

ביולי שנת 1926 הייתי כבר פה ופניתי להממשלה בבקשה לרשום אותי בתור נתין א“י ומה השתוממתי בקבלי מענה שלילית והנימוק: מכיון שבאוגוסט 1925 הייתי בחוץ לארץ עלי לחכות שנתים ימים ורק אז אוכל להרשם בתוך נתיני א”י.

יחד עם בקשתי להממשלה מסרתי להם כל התעודות: הנפוש התורקי, הדרכיה שלי, הודעה שהייתי איש צבא אצלם (בתור צנזור) וגם 50 גרוש, כמנהג בעלי בתים חשובים.

ועתה אני שואל:

אילו הייתי תורקי ונפוש בידי הלא די לי הזכות הזו.

אילו היה לי נפוש התאזרחות משנת 1922 — דייני!

אילו לא היו לי שתי הזכיות הנ“ל והייתי אך איש צבא הלא די לי זכות זו בלבד לבקש שירשמו אותי בין נתיני א”י.

ועל אבו“כ שיש לי כל אלה ההזכיות? א”כ רבי היקר,פתור נא לי את החידה הסתומה הזו ואמור לי: מי אני ומה אני? רוסי, תורקי או סתם בן בלי שם? אמו בשביל שאני זכר הפסדתי? שמא תאמר שחייב אני בזה שלא הייתי באוגוסט 1925 פה בארץ? הלא ראשית לכל הייתי בחוץ לארץ לא לרגלי טיולים ולא לשם ביזניס, אלא למדתי שם, והשנית הלא כל אותו הזמן הייתי מקבל כסף מביתי בפ“ת, ושלישית הלא כל זמן שהותי בפריז הייתי בתור נתין אי” וגם הקונסול הבריטי אמר לי שיש לי הרשות להיות שם עד אוגוסט 1926.

אדרבה, ילמדני רבנו!

לתשובתך אחכה תלמידך הנאמן

ד“ר א”ש.

אמר עזמות: מתוך חתימתך יודע אני “מי אתה”.

ואולם דא עקא שבזמן האחרון לא ידוע לכלנו מי אנו ומה אנו בביתנו הלאומי?

עזמות

המלצות קוראים
תגיות