רקע
ישעיהו קרניאל
ברוך הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב – דאר היום, 11.02.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 11.02.1927; 11.02.1927

ובכן רבותי:

ברוך הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב”, ואמרו א־מ־ן!

ועכשיו, לאחר ברכת הגומל, רוצים אתם מסתמא, שאספו לכם בהרחבה את כל פרשת המארע הנורא שאירע לנו במוצאי שבת קודש זו בדרך ראמללה ואת המעשה בשלשה בורחים וביחוד מתאווים אתם לדעת ולשמע מפי רבכם איך עשה לו הקב"ה נס וניצל מידי הגזלניים ולא עוד אלא שהציל גם אחרים.

והנה, מה אמר לכם רבותי? אלמלא לא היה האסון נורא כ“כ לידידנו ומיודענו מר טודורי, אדם טוב והגון מחסידי אומות העולם, אלמלא לא היה הדבר כ”כ מעציב הייתי צוחק אף אני עמכם מכל הענין מטוב לב.

אומרים: טוב להיות עושה רומנים מלהיות כותב רומנים, ואני הייתי בוחר בודאי לספר לכם נסים ונפלאות כאחרים, כדרכי, ואולם מה לעשות, וכדידי אני הוה עובדא, ותסלחו לי, רבותי, שעורי זה יהיה מהול קצת בטפה מרה…

בקצור, רבותי, ששה “אחים טובים” היינו במכונית בחזרנו מראמללה והיה לנו טוב — שלשה “משלנו” ברחו ונשארנו רק שלשה.

ששה קילומטר היינו מירושלם, קרוב כתחום־שבת מעיה"ק, והנה אמר לי שכני ר' זאב, שעלינו ללכת ישר לראינע מחמת שנשותינו מחכות לנו שם. עוד מלתו על לשונו והנה — בום! המכונית נתעכבה ה[נ]סיעה עמדה מלכת. לפני עינינו נתגלה פתאום מחזה איום כמו בראי־נע ממש: בשפוע הדרך הצרה, מקום המוכן לפורעניות, עמדו שש אבנים גדולות לרחב כל הדרך, אבני־נגף וצורי־מכשל, כאומר: עד פה תבוא ולא תוסיף!

הנהג הערבי התחיל מסבב את גלגלו ועושה “נסוג־אחור”, הפך פניו אלינו ופץ לנו המבשר בלשונו בערבית: פ’י “תאשליח”. (יש התנפלות!) סבורים היו אחב“י שהגיעה שעת ”תשליך”. התחילו קופצים ממקומותיהם, בודקים את כיסיהם ואומרים: “חוד־מאסארי”, כלומר, “ויתן לך” ישראל וגם ישמעאל נתבעים ונותנים בעל כרחם. ואולם, ר' עזמות, שהוא לא־עליכם מתוצרת־הארץ ומלומד בנסיונות כאלה בארצנו, לא שהה הרבה וקפץ החוצה. סבור הייתי מתחלה כי קול היריה נשמע במכונית מתוך “פונקטשור” ואולם עד מהרה נגלה לפני ליסטים מזוין, איש כפרי ופלח פשוט. פניו לוטים ב“כפיה” שלו, קנה־רובה בידו והוא מאיים בו וצועק בקול נחנק: “האתו־מאסארי!” (הבו כסף!)

הנהג הערבי הרים שתי ידיו למעלה, נשא את שתי כפיו למרום, ממש כמו שראה ב“סינמה” אצל סטינגרי, והתחיל צועק בקול תחנונים: “לא לא, יא סידי!” ועל ידו נדחק טודורי ברובה על הארץ צעק אלי תמרורים “הוי כנפצעתי”! והאדמה נתאדמה כלה תחתיו…

הייתי כמשוגע למראה עיני, ראיתי את החלל לנגדי שהוא עושה “פיף־פאף”! וברוך שפטרני עם הקפוטה שלך. מטבעי איני ירא את המות אלא שאני שונא את זה תכלית־שנאה וע"כ אמרתי לו לר' עזמות ידידי בזה הלשון: קום וברח לך מזה אל כל הישר בעיניך ואל מקום שם יצמח הפלפל השחור. ברח דודי או דמה לצבי או ליעקב אבינו ומשה רבנו בשעתם!

חשבתי, בשעת־מעשה: בריחה זו מצות עשה שהזמן גרמא והכל חייבים בה בשעת סכנה. זריזין כל מה שמקדימין נשכרין. נחבאתי מאחורי המכונית; הצצתי מבעד לחרכים של ה“סטודיבקר” הגדול, ראיתי והנה דודי בעל הרובה חמק עבר, ויפן ר' עזמות כה וכה וירא כי אין איש מעבר למכונית הגדולה, שעמדה לפניו כתריס בפני הפורעניות, וישא את רגליו ויעש,ויברח".

התפללתי, כמובן, תפלת־הדרך עד שבסייעתא־דשמיא מזלי שחק לי לעבור מנגד לשודד להמלט בשלום.

אזרתי כגבר חלצי, הפשלתי את שולי גלימתי הכבדה, נשאתי את שתי רגלי שהיו פוסעות פסיעות גסות לצדי הכביש, מביט אני לאחורי, אם אין הגזלנים רודפים אחרי, מחמת ששכחתי להפרד מהם בברכת שלום או “שלון”, ונתינת־יד בימים האלה אפילו לצדיקים הן אסורה היא, כידוע, מטעם הרופאים מפני מחלת השפעת ר“ל. בקצור, מתוך חפזון נסתלקתי מהם, כלומר מהשודדים À l’anglaise ז”א בלא ברכת־פטורין. שהרי אנו סו"ס באנגליה…

ברחתי כמטחוי־קשת ובשהרגשתי שחצי השורדים ממני והלאה, טפסנו שנינו — מעילי העבה ואני בתוכו — על הכביש הלבן ועמדנו על אם הדרך, כי ידעתי מראש, שהמכונית השניה שלנו עתידה לבוא בעגלא ובזמן קריב. והנה ראיתי אור גדול, האוטומוביל רץ לקראתי במהירו־הבזק, פניו כמראה ברק ושתי עיניו כלפידי־אש, הרימותי את שתי ידי לאות עמידה, קפצתי עליו קפיצה גדולה. קניתי לי שביתה ע"י הנהג. ואולם מרב פחד, כנראה, רפו ידי הנהג השחור. האוטו לא היה נשמע למציית לו באותה שעה. כמו להכעיס. ולקול צעקותינו: “יאללאה איסתעג’ל!” Hurry up! באנגלית וגם באוסטרלית: עושו־גושו־חושו!”, "נבהלה המכונית שלנו והתחילה עפה כחץ יעוף יומם עד בואכה ראמאללאה!

עד כאן הקפה א'.

* * *

ראשית דרכנו היתה, כמובן, אל תחנת המשטרה, אל “הנוקטה”. נכנסנו בהולים ודחופים ומצאנו שם שומר וחצי, שקבלו אותנו בספ"י, כבדו אותנו בכסאות, כבעלי בתים חשובים, וחסר היה רק הקפה השחור… אחד מהם נטל פסת ניר ועפרון בפיו:

— “שו־איסמאק, יא חוואג’ה?” (מה שמך, אדוני?)

— “ושו אוסם אל מוסיו?” (ומה שם האפנדי) ברמזו על בן־לויתי מפקידי־המים, שהיה לבוש אדרת־שער ומדבר אנגלית והטיל עליהם כנראה, אימה.

— היכן ה“זאביט?” היתה שאלתנו.

— ה“זאביט”, איננו. הלך הביתה.

בקצור, במקום שאין איש והזאביט מאפיש גם “השתדל” להיות איש ור' עזמות תפש את התיליפון ותלפן לאלמליח שיודיע למען השם ותומ”י לכל המשטרה הבריטית ושאינה כן־בריטית ולהבהילם למקום המעשה ביפה שעה אחת קדם השוטר דנן נטל אף הוא את התיליפון בידו, והתחילה שיחה ביניהם בשפה רפה כמתנמנם, זה שואל וזה מחזיר בעצלתים: נא־עם יא סידי ותקע בחטמו…לא היו רגעים מועטים ונתקבלה תשובה כי “האדון בפקדך”, ר' דג־מלוח־טון בכבודו ובעצמו יצא לדרך לקראת הליסטים. ובינתים הגיע ה”זאביט”, צעיר נחמד, עם כל שוטריא שלו, ואחרי שקלא־וטריא ארוכה ביניהם אם ילכו במכונית או ברכב־סוסים, נמנו וגמרו לנסע ב“טרומביל”.

ועד שאנו יושבים במכוניותינו, הגיעה מכונית ברעש והמולה, נתפרצו מתוכה מנין שלם של אחב”י והתחילו צועקים בפיהם ובידיהם: “גוואלר! פולייס!” “פיין פוליס!” ועוד צעקות כאלה — והקול קול דר. מסנק! כשראה אותי נשתומם למראה עיניו, כאלו נפלתי מן השמים, ואולם כשראיתיו בראש ה“גדוד” שלו מ"נוה יעקב”, התחלתי קורא בקול רם: מה טובו אהליך יעקב, קבוצותיך ישראל!

שכח כנראה את ה“עזר כנגדו”, כלומר האשה “שעזרה לו בלילה” למצא את הקבוצה — ומכתבו ב,,דאר־היום" הלא יוכיח!

מובן מאליו כשהגענו למקום המעשה מצאנו שם את כלם — לא חלילה השודדים, גם לא הנוסעים ואף לא ה“פצוע”, (מחמת שהמשטרה שלנו בארץ נוהגת תמיר לתפש את ה“פצועים” ואפילו את ה”הרוגים", כידוע) — אלא את מי? — את כל המשטרה מירושלם ומראמאללאה וסביבם נשערה מאד. ר' דג־־מלוח־טון, קצין בריטי גבוה ומזוין ואפילו המושל בכבודו ובעצמו בלוית רעיתו שהיתה לבושה מוקים עד ברכיה — מעשה “ספורט” אמתי!

חפשו השוטרים בכל המכוניות שעברו בדרך, בדקו בכל כיסי הנוסעים, כיסי הבגדים והמכנסים, כדי למצא את עקבות השודדים — אך לשוא! המושל המשיך את דרכו בלילה עד ל“נוה־יעקב”, עשה עמם תרגיל בלשון־הקדש ואמר להם: “אל תירא עבדי יעקב!”. — ממש כסטורס בשעתו…ואני, כמובן, ברכתי מיד ברוך שעשה לי נס במקום הזה!

ואולם שמים וארץ יחד נשבעו, שלא יהיה דבר סוד בעולם. השודדים, אעפ“י ששכחו להניח את כרטיסם לפני עזבם את המקום ומתוך צניעות יתרה כסו את פניהם ושנו את קולם כדי שיהיה “מתן־בסתר”, אעפי”כ הכיר הנהג הערבי אחד מהם, שהוא מבני הכפר "חיזמה”1, הכפר של עזמות…

באותה שעה נזכרתי בדברי הנביא: כי הנני מקים עליך את הרעה מביתך, ושודדי עזמות באו על ר' עזמות. אכן זהו גורלי המר. שדוקא בני־שמי הם בעוכרי לא רק בעיר אלא גם בשדה ועלי להתבייש תמיד בהם ובמעשיהם… ואפילו במאמריהם הז’ארגוניים והגאו־נייר שבעתוני קרן היסוד…

הקצין שלח מיד פלוגת־שוטרים לכפר עזמות כדי להשיב בקור־חובה ל“אורחים” החשובים ולבקש את סליחתם, שמטריחים אותם בביתם בלילה. הבקר אור, והשודדים שולחו בלוית שושבינין, שהובילו אותם אחר כבוד כמחותנים הגונים מצד ההחתן ישר לישיבה־של־מטה במצודת־ציון…

* * *

הואיל וכך — נעזב את המחותנים האלה שם ב“חד־גדיא” וישבו להם שם כרעים אהובים עד שיבואו על שכרם ונשוב אל מקום ההתנפלות, כפי שספר לי “הבורח” השני שלנו על רגל אחת בדרך חזרתנו מראמאללאה.

לאחר ששמעו מפי הנהג את דבר ה“תשליך”',נזכרו פתאום כי לא עשו “הבדלה” במוצש“ק, וע”כ אמרו “ויתן לך” גם כסף וגם שעוני־זהב ושוה־כסף, והשודדים לא עשו הבדלה בין כסף לבגדים ואפילו בין מעיל־עליון לתרמיל מלא — הכל אצלם סחורה. לקחו את הנוסעים אל השדה, הושיבו אותם על ברכיהם, כמו ב“חדר”, לקיים מה שנאמר אחר “ויתן לך”, גם “וישתחוו לך”. והתנאים דבי־ישמעאל היו עומדים עליהם, שנים מימין ושנים משמאל וכלם מזוינים. גחין מסרק אל שכנו ולחוש לו, שהגיעה השעה להתנפל על ה הגזלנים ולהוציא את כלי־הזין מידם, ואולם בא הפסוק השלישי ממצרים והכריע ביניהם: שב ואל תעשה עדיף בשעת חירום וסכנה…

עודנו מדבר והנה הרגיש פתאם מכה רבה בירכו. כנראה, שזהו המלאך ששרה עם יעקב אבינו בשעתו. ועד שהגזלנים מריבים ביניהם ומסיחים דעתם בחלוקת השלל ואינם יכולים להשתוות ביניהם בחשבונות שלא עלו יפה,— בינתים נשא ה“מורד” את רגליו ויברח כמטחוי־קשת עד בואכה לנוה־יעקב, זאת אומרת: הוא לא ברח חלילה, האיש כמהו יברח? אדרבא, הוא לא זז ממקומו עד שלא קבל את חלקו, מן ה,,פעטש” (מכות בלע"ז), השאיר להם את מעילו כיוסף הצדיק בשעתי (אח"כ נמצא בדרך נס) וכאופיציר־ג’נטלמן השליך להם — ־כך ספר —את כפפותיו לאות הזמנה לדואיל…

עד כאן בורח שני.

* * *

ועכשיו רשאים אנו לדעתי, לחזר אל ספור־המעשה של ה"בורח” השלישי, כפי שספר לי בעצמו בערך:

כששמע — הוא אומר את קול ה“פיף־פאף! הראשון וראה לפני עיניו את האנדרלמוסיא שקמה בין הנוסעים מחמת הליסטים המזוין, זכר את המעשה שספר לו פעם חומסקי מפליטי ההתנפלות על הקונסול הצרפתי בדרך זו מה עשה? — הפך את שתי רגליו הארוכות וינס מקול הפחד, קל מהרה, עשה את השדה קפנרריא התחיל מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות שראה בראי־נע (הוא חובב גדול של ה“סינמה”, כידוע). ראשו סחרחר עיניו קמות ואבדו עשתנותיו…הלך כזאב שכול מהלך שעה, שתים ושלש ולא די שלא יצא מתוך הסבך, אלא שהוא נכנס לפני ולפנים בשדה וביער וחושך ישופנו יותר ויותר. נדמה לו — כך ספר לי — שההרים פורשים ידיהם אליו ומושכים אותו מעלה מעלה, הוא רואה בעיניו את השפיפון ושועלים מיללים עד שנכשל ונפל תחתיו. – כשקם הרגיש שנקעה רגלו הימנית, אך עד מהרה עלה על הגדר ונפל ממנו ארצה, והרגל שבה ב”ה למקומה… שבע יפול צדיק וקם.

וככה עברו עליו השעות והוא אץ לו ורץ לו ופרח וברח ביתר שאת וביתר עז ממש כאלו אלפי שדין ולילין ורבוא רבבות רוחות ומזיקין טורדים אותו, דופקים בו, דוחים ואומרים: ברח דודי, ברח! רגליו נתמוטטו ונעשו כבדות ובצקות כאלו נדבקו במסמרות, עד שהגיע להרי־חשך. וכשפקח את עיניו ורוחו שבה אליו מעט ראה את עצמו מושכב על הר־קסטל, יושב מעונה ומדוכא ואין שלום בעצמיו. למה היה דומה? לספינה ששבתה על שרטון ים, כמו ה“לורד ביירון” ביפו.

דעתו נתישבה עליו ונזכר כל מה שעבר עליו ונראה לו שביל לבן, ירד בדרך עקלקלות. והנה לא מצא ולא מוציא אלא — מוצא… דפק על דלתו של ברוזה וקרא שמואל, שמואל, ואין קול ואין עונה. נכנס לבית כץ, השיבו את רוחו אליו במיני משקאות ונסע במכונית לביתו.

כשהגיע "לבית־יעקב” — כך הוא מסיים את ספורו הנפלא — מאלף לילה ולילה — פנה אל השוטר הראשון ושאל מאתו לדעת מה נשמע בענין ההתנפלות על דרך ראמאללאה.

וענה לו השוטר.

יהודי אחד ארוך נעלם אצלם, אבד פתאום, כאלו נפל במים ואיננו!

— אנא אל־יהודי! — אמר לו ר' זאב בצחוק שלו על שפתיו — ונבהל השוטר ולטש לו שתי עיניו כאלו נפל היהודי מכוכב מאדים.

ונם המשטרה שלנו לא טמנה ידה בצלחת. נתפשטו בכל תפוצות העיר, חפשו אותו בנרות כל הלילה ב“נוה־יעקב”, ב“נוה שלום” וכבר נואשו ממנו וחשבוהו ל“קדוש”, ובאשמרת הבקר, הגיע ה"בורח” השלישי שלנו לביתו והוא עיף־ויגע וילן בלילה ההוא בלי קריאת־שמע.

וככה נמצאה ב“ה האבדה הגדולה שלנו, ואי”ה בשב"ק זו יברך שבע פעמים ברכת הגומל.

* * *

ומה אמר לכם, רבותי? — השמועה הנוראה נתפשטה במהירות־הבזק בכל העיר. ובהשכמת הבקר, עם צאתו של עיתון־הבקר, היה הענין לשיחה בפי כל הבריות ודמיונם של אחב"י מצא כאן מקום להתגדר בו. הפליגו במעשיות ובדברי אגדות והתחילו מונין אפילו את הנפשות שנתנזקו בלילה ההוא חוץ מההרוגים בר מינן, וביחוד הבורחים שנעלמו ונתעגנו נשותיהם, לא עליכם, ואם אמר לספר לכם את כל הנוזמאות, החידושים והנפלאות, אין אנו מספיקים אפילו בארבעה ערבי־שבתות.

התחילו מעתירין עלי שאלות ודברי חידודין:

— מילא, טוען יהודי אחד, שאסור לצאת בלילה בתוך ירושלם אל שכונת הבוכרים או אל רחוב “אבינו־מלכנו” מפני סכנת נפשות הרי זה דבר ידוע ורגיל אצלנו ב”ה, אבל מחוץ לעיר, בתחום שבת מירושלם עיה“ק מתחת לחטמו ממש של ההר, ואימתי? לא בחצות ולא בחצות אלא בתחלת־הלילה, מיד לאחר הבדלה. כנראה ש”טעות גוי” היתה כאן: התכוונו השודדים לתיירים…

— והיכן שוטרינו? — צועק השני אלי כאלו אני אשם בזה! — מילא, הוא אומר, בקיץ הם עסוקים לכהפ"ח בחטיפת זבובים, אבל בחרף כשאין זבובים מה הם עושים?

ותלמידי בעל הפסוקים מצא כאן לפסוק את פסוקיו:

“כחכי איש גדודים, דרך ירצחו שכמה־ראמאללאה” — ואין חכמה ואין תבונה כנגד מקרא שכתוב בפרוש. ולא עוד אלא שנתעורר עלי בקושיא עצומה: הן כתוב בפרוש — שליחי מצוה אינם ניזוקין, והרי אתם נסעתם כנראה, לדבר שבצדקה, היתכן?

ועל כלם הברכות המאליפות לראשי מכל צד! כמו מוסוליני בשעתו, אף־עלפי שחושמי ומכנסי שלמים ב”ה קרעו אותי ממש ואצבעות ידי כואבות עדיין מלחץ הידידים וביחוד הידידות, התלמידים והתלמידות די בכל אתר ואתר, איש על פי דרכו ועפ“י נוסחו: “ברוך מחיה מתים!” זה מברכני בברכת “מזל טוב” ואחינו הספרדים וגם שכנינו צועקים אלי בקול:.”אל חמדוללאה־עא־סאלאמי!“. רבים מנענעים אלי בראשם מתוך חיוך; כאומר: “בראווא, מולידייץ!” ולמה: אכחד? – בשבוע זה חזרתי מבית החולים האיטלקי, אחר בקרי את ידידי הפצוע, והנה שתי עינים צעירות ויפות פגשוני. משכה בשרוולו של אביה ה”חכם” ואמרה לו בלחש: “הנה! הנה עזמות!” ורמזה עלי מתוך שמחה כמוצא שלל רב.

נו, והתיליפון ימח־שמו: זהו ממש קצור־ימים, הוא לא נתן לי מנוחה כל הימים והלילות, “דזין־דזין־דזין! הלו!” כלם דורשים לשלומי ואחד הרוצה בעילום שמו שואלני באיזה רשות ברחתי מבלי לקבל אף אני את חלקי תחלה?

ופתאום — מברק: “ברוך רחמנא דיהבך לן, הצלחה תאיר פניך!”; מסחמא הבינותם בעצמכם כי זוהי ברכה מצפת, ברכת תלמיד חכם ולא כבני צור חדש שהם מברכים ואומרים כלם ברוך מחיה מתים.

ידידי מיפו כותב לי מכתב־ברכה, מכתב חם מאד, ובין יתר דבריו הוא אומר: “אני שמח מאד לציין את העובדא, שכ' לא רק שנצל בעצמו בדרך נס אלא שגם הציל את שאר הנוסעים מידי השודדים”.

ואחרון אחרון חביב — מכתבו של ידידי ותלמידי היקר מפתח־תקוה בזו הלשון:

פ“ת: ה' אדר א' פ”ז לפ"ק.

לידידי היקר ר' עזמות, שלום לעד!

קשה לי לרכז את עשתנותי: כל כך נתרגשתי כקראי ב“דאר־היום” את אשר קרה לו בדרכך מראמאללה. ברוך המקום אשר הצילך מאסון נורא כזה. היום הלכתי לבית־הכנסת, עליתי לתורה וברכתיך בברכת “מי שברך” אותך ואת ביתך.

חז“ל אמרו: “אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך”… מאמין אני באמונה שלמה שהברכה, שברכתיך במכתבי העבר באריכת ימים ושנים, היא היא שעמדה להגן עליך בנפול עליך שודדים שודדי לילה. ואתה, ידידי היקר, אל תצחק לדברי, תן אמון שברכתי היתה ממעין טהור, נבועה מלב חם ורגש, ודברים היוצאים מלב ידיד נאמן עושים רושם בעולם וזהו הסוד: “הצדיק גוזר והקב”ה מקיים, כידוע ליודעי ח”ן.

ואני תפלה: ימלא ה' כל משאלותינו לטובה. אמן!

ואולם את ה“מי שברך” הגדול קבלתי דוקא מהפלונית שלי בבקר (ולא בלילה כשאר חברי). לאחר שספרתי לה בקרירות, כביכול, את כל הענין ־יבשרתי לה בניחותא, כי יש לה “בעל נמצא”. היתה נבוכה ולא ידעה אם לכלות בי את חמתה או לגלות ששונה ושמחת לבה. אבל, זוהי נחמתי בעניי, כי גם יתר חברי — כך ספרו לי ממקור נאמן — קבלו מנשותיהם הרבה יותר ממני, לזכרון עולם, שלא יפקירו את נשותיהם וילכו בלילות — הרוח יודע לאן? — ואותן ישאירו”, לא יעלה ולא יבוא, אלמנות ועגונות חס־ושלום.

והתורה היוצאת לנו מזה היא: שאסור לצאת פסיעה אחת מירושלם בלילות בלא "קמיעא” ובלא לוית שוטרים מזוינים, בלא הבדלה וביחוד בלא הורמנא־דזוגתא…

— — — — — — —

ובשעה שאני מסיים שעורי זה נכנס אלי יוסף התימני וספר לי בלשונו מעשיה זו:

— עברתי — הוא אומר בשכונת התימנים ושמעתי אשה אחת אומרת לחברותיה: היודעות אתן למה נצל עזמות? מפני שעשה כחכם וכבעלי אשר באמריגה.

בעלה זה יוסף סעוד שהיה רוכל ברחובות ירושלם נסע אל “אמריגה” עם כל התימנים הרבה כסף. מה עשו מקנאיו? שלחו תלגרם לירושלם והודיעו בו שבעלה נהרג בטרמוי, אבל היא לא האמינה בשום אופן, ואמנם בשבוע זה הגיע ממנו מברק קצר בזו הלשון: עוד יוסף חי!

— ואיך ידעת כי שקר דברו שונאיו ולא מת? — שאל המספר.

אני תפרתי לו שלשה מעילים לפני נסעו והכנסתי בצווארוניהם שלש מזוזות לסגולה. גם עזמות שם בודאי סגולה זו במעילו אשר בו ברח ובזכות הסגולה הזו נצל ממות.

עזמות


  1. חיזמה, מזוהה עם העיר המקראית בֵּית עַזְמָוֶת – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות