רקע
ישעיהו קרניאל
ומחכים אתם בודאי תלמידים יקרים וחביבים שאספר לכם מענינא דיומא – דאר היום, 18.02.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 18.02.1927; 18.02.1927

ומחכים אתם בודאי, תלמידים יקרים וחביבים שאספר לכם מענינא דיומא כלומר מספורי־השלג בעירנו. מהיכא־תיתי!

מדוע לא?

הן אין לך שבוע, שאין בו הפתעה. בשבוע החולף היה הענין בראמאללאה ובשבוע זה — ־מעשה בשלג. ואולם החלוק שיש ביניהם הוא בזה, ששם היו כדורי־אש וכאן — כדורי קרח, משם היה אפשר עוד להמלט וכאן בירושלם עיה“ק אין מנוס ואין מפלט מפני ה”שקצים" שלנו.

הנה, למשל, בשבוע זה אחר השלג השני, עמד גדוד שלם של “יהודים גזלנים” ברחובות העיר לפני זכרון־משה, מזויינים כלם ברמוני־יד לבנים ואורבים לכל עוברי־דרך. וכשהם רואים אדם לפניהם הם מזהירים אותו וצועקים באיום נורא: “הגן על עצמך”!. והנה הזמין להם הקב”ה קרבן ועולה תמימה בצורת צעירה, שהזדרזה לביתה. כשראתה את הסכנה לננד עיניה, התחילה גוערת בהם בנזיפה: איזו נבזות היא זאת! גם אני יכולה לזרוק לכם!”

— “הן זהו כל חפצנו!” נזעקו בני־החבורה והתחילה מלחמה כבדה ביניהם. הבחורים “הרביצו” בה כדבעי, יחד חברו עליה בתרנגולין דבי־בוקיא ומטר של כדורים נתכו על פניה. — במקום “פודר” —ואחד מהקונדסים עמד ופקד על גדודו: “אודרוב!”, עד שנמלטה הבחורה (הן כך קוראים אצלנו עכשיו אפילו לבת ק') בעור שניה ממש ויצאה מהם ב“שן ועין”.

ואני בראותי כל זאת נזכרתי בראמאללאה, וידעתי כי מכיון שנתנה רשות למשחיתים כאלה, שוב אינם מבחינים בין זכר ונקבה, בעידן דרירחא מסתמא לא יניחו דרך ארץ אפילו על ה“רבי”, מה עשיתי? הפכתי כמו שאומרים, את היצול אחורנית ועשיתי,,ויברח" ביפה שעה אחת קודם ההתקפה. ולא זאת אלא שהצלתי כמה נפשות מישראל ו“קרבנות” מידי נערי ישראל…

— — — — — — —

נער הייתי וגם זקנתי, רבותי, ולא ראיתי בא“י שלג גדול וממושך כהשתא — ממש כמו ברוסיה. ובכל זאת, היו יהודי רוסיה ופולניה ביחוד מבין העולים החדשים, מלעיגים ומעליבים בנו ובשלג שלנו, מביטים עליו מגבה ואומרים‏ בעקבות החטם: “אויך מיר א שנעה!” (גם זה לך שלג!). ‏”אצלנו ברוסיה" — כך מספרת לי תלמידתי החדשה והצעירה — נופל שלג בעמק של ארבעה וחמשה, ששה מטר (ובשעת דבורה היא מרימה את ידה עד לשמים…) ויש, איך קוראים לזה בעברית? — “פראסט”! קור גדול עד שלשים, ארבעים, חמשים למטה מאפס (וכאן הלכה והורידה את שתי ידיה עד לקרקע…), עד שהוא “בוער” ממש והבל פיך נקפא ועומד גבוש באויר. ונוסעים שם בעגלות שלג ומתחלקים על הכפור, וכל כך טו־ו וב שמה! וכאו מה בירושלם “שלכם”? — היא אומרת בבטול גמור — בוץ ורפש, נוצות רכות ודקות ותו לא — פוי”!.

ואולם הקב“ה ראה בעניי ושלח לי למחרתו בהשכמת הבקר, אחר השלג החדש, אחד מתלמידי מבני הגליל התחתון, שלא ראה מימיו שלג אפילו ב”סינמה" אלא רק בחומש, כך הוא אומר ומבלי אמירת שלום התחיל מספר לי בהתפעלות גדולה ע”א השלג הנפלא. והדבור יוצא מפיו במבטא המזרחי והגרוני, בהטעמת ה“עין” וה“סדיק” וביחוד ה“קוף”…

קמתי בבקר (דוחק את ה"קוף” כמי שמוציא כיח מגרונו), השקפתי מבעד לחלוני וראיתי והנה הכל “לא—בא—אן! לא—בא—א—אן!!” (לבן, לבן, בהדגשת האות "ב” כמנהג הגליל!} — ובשעת דבורו הוא מרחיב את שתי זרועותיו, פוער את פיו ושתי עינים לו גדולות, ונדמה שאתה רואה לפניו את כל הקוטב הצפוני — “יסאתי החוסה” — הוא מוסיף לספר — והנה הרגל שלי טובעת וטוב—ע—עת בשלג כמו בתהום, וקר, קא—א—אר, נורא! נטלתי מעט “מזה” בידי והנה בין רגע נמס ולא כלום!

— בודאי כתבת גם לבני ביתך בגליל? — שאלתי מאתו ברצינות.

— “בודא—אי!” — ענה בבטחה,— ־עשרה עמודים כתבתי וספרתי להםהכל, על השלג ה“לא־בא—אן” ה“לא—בא—אן!” ואיך היה קר קא—אַר!.

ובשעת מעשה נתקרבתי אל התנור הלוהט ולא יחם לי מרב הקר של הגלילי.

בררר! בררר!..

— — — — — — —

ומי שלא ראה, רבותי, את המגרש הרוסי בשבוע זה לא ראה חתיכת מוסקבה אמתית בירושלם עיה"ק!

שערו בנפשכם: ים של שלג “לא—ב—אן, ל—בא—אן!” ומתוכו מבצבצים ועומדים בתי תפלה ירוקים ופעמונים להם גדולים ומעציבים. רק כומרים רוסים בחלוקיהם השחורים וגם קצת מאחב"י הפליטים עוברים במוקיהם ובערדליהם השחורים על פני השלג הצחור, ודומים הם בעיני לזבובים אלה שנפלו לתוך דוד של חלב.

לא כן, רבותי, שיש לי המשלים הנכונים?

ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, ואני עברתי במגרש הרוסי לרגלי עבודתי והנה כנופיא שלמה של חלוצים מחוסרי עבודה עומדים וידיהם מלאות עבודה. שם על יד השער המערבי, מתחת לחטממם של חיימסון ומונדל, הופיע ”חלוץ” בלא ויזה ובלא דרכיה, בעל שפם וזקן שחור ושתי עינים ולשון תקועה החוצה “וקשקט” של לוץ לראשו. מסביב לגלם־איש זה עמדו ארבעה חלוצים בקשקטים, כארבעה בנים של “ההגדה”, ערטילאים `למחצה, פניהם צוהלות וצהובות, וידיהם מזוינות בכדורי שלג לזריקה — ולמולם עומדת מכונת הצלום של הארמני, לצלם תמונות זכרון על מנת לשלחן "הביתה”..

באותה שעה עבר לפניהם רוסי בריא, לבוש שחורים, חגורתו למתניו, “קוטשמה” שעירה לראשו ומתוך עידון ונחת קרא בקול ובלשונו הרוסית הטהורה:”אינראיצי אוף סניעטשקי!" (הם משחקים באיש השלג!) — והנגינה על ה“סני—ע—טשקי!” שלו.

ספרתי לכם כל זאת דרך אגב, כמובן, בכדי שתבינו ותדעו מה גדולים הם ה“געגועים” שלנו ושלהם לארצות ה”סניעטשקי".

* * *

ולא לחנם שמעתי שיחה קטנה בין שני תימנים — כן אזכה לשמע שופרו של משיח: — אחד זקן ואחד צעיר, שהיו תוקעים את רגליהם הדקות והצנומות לתוך השלג ודשין בו ברעדה: “ימח־שמם של החלוסים! הם הביאו את השלג מבלאד־מאסקוב!”… ואת התורה הזו, רבותי, שמעתי לא פעם גם מחכמי המדע שלנו בארץ, שאנשי הצפון מעבירים עמם גם אוירה קרה, ומשנתרבתה העליה בארצנו — כך הם סוברים — באו הקור והשלג גם למקומותינו, לקיים מה שנאמר: מצפון תפתח הרעה!

ומששמעתי אני את התורה הזו, רבותי, מפי חכמי המדע שלנו “על הפח” נעשיתי אפיקורוס ב”מדע” בכלל.

ובשעה שעמדתי שעות ארוכות לפני חלוני והסתכלתי בשלג הלבן המכסה את הרחובות, הגגות והחצרות. עלו הרהורים עזמותיים בלבי.

אמרתי: השלג הלבן הנופל על הזפת השחורה ברחוב יפו — אלה הם אידיאלים הבאים מגבוה ואין להם קיום למטה.

השלג ומאה שערים וגם רחוב חברון שבעיר העתיקה, אינם זווג מן השמים, כלאים הם זה בזה, ואין האיצטלא הלבנה הזו ראויה לסימטאות המטונפות שלהם. מקומו של השלג שם בכפר וביער, בשדה ובמדבר, מקום שם ירבץ ולא יבואו בני אדם לחלל את לבנותו ברגליהם הגסות, ליחכה וינוח על משכבו בשלום, עד שיבוא השמש בקרניו החמות ויסיר את ההינומא הלבנה מעל פני האדמה, ילטף אותה ער שתתמוגג מנחת והיתה למעיני־מים.

סלחו נא לי, אדוני הפייטנים, שנכנסתי הפעם קצת לגבולכם!.

ולא היו ימים טובים לנערי בני ישראל בעירנו כמו בימי השלג. ולא רק מפני שיצאו משעבוד לגאולה.ומשעורים לחרות, אלא מפני שיכלו ל“נקם” לקצת במוריהם, ובשעת חדוה “הרביצו” בהם כדורי שלג והיו מלבנים פני חבריהם ורבותיהם ברבים.

ואם תקניטוני אומר, שאוהב אני "לא רק את השלג אלא גם את הקור (אם לא ידעתם זאת עד כה, תדעו עכשיו!) מפני שהקר מביא אחדות לעולם ומקרב את הבריות, קרבת בשר ונפש. הוא מכנס את הבעל לביתו, שלא ירוץ לאספות ולראמאללאה, שיהא בעל טוב לאשתו ואב מסור לבניו. יושב בשמים ממטיר על הארץ מטר ושלג ופתותי כפור וברד בערבוביא ובני אדם מתכנסים לבתיהם, יושבים צפופים וכלואים ומתחממים על יד התנור (אם רק יש בו מעט נפט!) וכל ירושלם דמתה בשבוע השלג למשפחה אחת גדולה, שאמרה “אשרי יושבי ביתך” והתחממה מסביב לאח הגדול…

רוצה הייתי ליצור בעירנו “קוטב צפוני” בזעיר אנפין, או לעשות ישוב על הר החרמון, מרבה הייתי באנשי הצפון, שיביאו עמם את הקר, רק לא בכיס…

* * *

ומשנסתלקה נבואה מישראל ומהד“ר ברוך בת”א, כידוע, נתנה לחכמים של “אהל משה” בעירנו. אעפ“י שאינם דוקטורים ולא איצטגנונים ורואים בעבים, אעפ”כ נמנו וגמרו, שבשנה זו יהיו שבע פעמים שלג — ועוד לא נגמר!

כך ספרה לי אשה ספרדיה משם: — יא נליה דישירון לוס חכמים"! (החכמים אמרו כך!} הוסיפה באמונה שלמה ונסתתמו כל הטענות.

ישמחו נא החנונים מוכרי הנפט והלחם, ויגילו נא ה“שופרים” שלא בושו לדרש בשבוע זה בעד מקום במכונית מת"א לירושלם — רק שלש לירות מצריות! ומשער יפו למחנה יהודה רק כפלים, לקיים מה שנאמר: "המקום” ימלא את חסרונם. ובשעת חירום התעשתה גם ממשלתנו לגורלנו, רתמה ארבעה קטרים גדולים לקרון אחד של נוסעים, שנים מפנים שנים מאחור, ובהגיעם אל ההרים, ירד גם הקונדוקטור ופקידיו — כך מספרים הנוסעים — ודחפו מאחור ביד ובכתף את הגלגלים כדי להסיע את מנין הנוסעים וחפציהם לירושלם ובסייעתא דשמיא הגיעה הרכבת ביפה שמנה שעות אחר הזמן…

* * *

ועכשיו, רבותי זמן הפשרת השלגים וקלקול הדרכים ורבוי הטיט ובני ישראל יוצאים מלוכלכים במושבותם ועטרת גדולה של זוהמא בשולי קפוטותיהם ומכנסיהם. תיתי להן לגברות, שהן מקצרות בשמלותיהן.

אז בימי השלג היו רחובות ירושלם שוממים וריקים, כלתה רנל מן השוק (ויש אומרים, שגם פרוטה מן הכיס) והיו דומים לרחובות פומפיי אשר באיטליה, גם האוטומובילים לא נראו ברחובות ורק המכוניות ממחנה יהודה ומבית הכרם היו זוחלות בתוך השלג הלבן בגלגליהם השחורים, ודומים בשעת מעשה לרמשים ידועים הזוחלים על קיר לבן בימות החמה.

ובינתים מגיעות לנו ידיעות ובשורות רעות מכל צד. מחברון הכלואה והסגורה כעיר נצורה ואגדות נוראית על אנשיה שהם מתים ברעב ועל שופריה‏ שהם נקפאים בדרכים, בגבעת שאול שזה מפילה אשה והעיר העתיקה שמפילה בתים.

מילא — מפל אשה, יש עוד תקוה לתקון בעתיד, ואולם מפל בתים, מי יתקן לנו ומי יבנה לנו עכשיו?

* * *

ועכשיו, רבותי, כשגמרנו את ספורי השלג שלנו, עד שיבואו השלגים האחרים, של חכמי “אהל משה”, יכולים אנו להפנות את דעתנו לענין אחר, ותרשוני לפנות במכתב קטן זה שהכינותי למנהל של “מלון יוז” בעירנו.

וזהו פתשגן הכתב, ששלחתי לקולונל החביב שלנו:

הן ידעתי כי מעלתו טרוד מאד בזמן האחרון בעניני ה“חלוקה” (סיוע בלע"ז) למחוסרי עבודה ובכ”ז הרהבתי עז בנפשי לפנות אליו במכתבי הקטן הזה ולהטריד אותו רגע לא חלילה בעניני פוליטיקה ודיפלומטיה עם בני דודנו — את זה אני מניח לבעל הירמולקה שלנו! — אלא בענין לשון הקדש" היוצאת ממשרדי מלון־יוז.

הן אמנם חפצתי למסר לו את הדבר הזה מפה לאזן באספת העתונאים שהיתה אצלו בשבוע זה, ואולם מזכירו “המומחה מסיביר” שכח, כנראה, את המען שלי, וע“כ נאלץ הנני לפנות למעלתו בכתב ע'” דאר היום, מחמת שיודע אני ועד ויודעים גם אחרים ו כי את ה“עזמות” קוראים כלם מי בגלוי ומי בצנעא.

ועכשיו לעצם הענין:

קראתי את תשובתו לשאלת הריביזיוניסטים בדבר המו”מ של הסוכנות באמריקה, והנה אין בדעתי חלילה להתערב בעניניהם אלא שרבים מתלמידי פנו אלי בבקשה לבאר להם את המכתב של מעלתו, שאינו מובן להם כל צרכו, כנראה, מפאת הסגנון והלשון.

— “המו”מ הזה" – כך כתוב במכתבו — של אכסקוטיבה של ההסהדרות הציונית ידועים היטב כל הפרטים על אודותיו, הוא תוצאה מההחלטות שנתקבלו בקונגרס הי”ד, שנתן הוראות לאכסקוטיבה להמשיך את המו"מ בענין הזה:

אודה ולא אבוש, כי מתחלה לא הבנתי גם אני את פרוש המשפט הזה, ואולם לאחר שהפכתי בו ישר והפוך וביחוד לאחר שחשבתי קצת באנגלית, נתברר לי הענין והבינותי כי מסתמא היתה כוונתו של הפסוק הארוך לומר כך בערך:

‎“המו”מ הזה,‏ שכל פרטיו ידועים ‎‏הם היטב לועד הפועל של ההסתדרות הציונית, הוא תוצאה מההחלטות, שנתקבלו בכנסיה, הי“ד. כנסיה זו נתנה הוראות לועד הפועל להמשיך את המו”מ בענין הזה".

הואיל וכך — ירשני נא מר לפנות אליו בשאלות אחדות קטנות הצריכות לגופא דעובדא:

האם היה כבודו מניח את חתימתו על מכתב היוצא ממשרדו באנגלית שבורה ורצוצה, החוטאת כנגד רוח הלשון ודקדוקה?

האם אין כ' חושב כי הגיע הזמן, שהמזכיר או המזכירה של ההנה“צ, ידעו את השפה העברית לא פחות או אולי גם יותר מאנגלית, באפן שיוכלו לכהפ”ח לכתוב שורות אחדות מבלי שגיאות ומבלי לעשות פוגרום בלשוננו הלאומית והרשמית?

האם אין מעלתו מסכים שכל מי שרוצה להיות מוכתר בתאר הכבוד של מזכיר" או “מזכירה” בהנה"צ ולשאת עליהם אחריות הלשון העברית שלנו, מחויב להביא תעודת גמר של בי”ס בינוני עברי, כשם שדורשים אותו תעודה לשפה האנגלית?

כלך לך אצל תינוק, דרגא ד' או ה' בסאכולה בינונית שלנו, בגמנסיה למשל, או אפילו לתלמידי ביה”ס “תתכמוני” מסופרי “החבר”, שלהם, ומסר להם לכתב מכתב קטן כזה בעברית — מובטחני שיצא יותר מתוקן מתחת ידם. עכ"פ פחות משובש ופצוע מכפי שיצא מידי הסופר הגאון שלכם.

יודע אני עד כמה כבודו מכבד ומוקיר את לשוננו. לא פעם ולא שתים ספרתי בשבחו לפני תלמידי וביחוד לפני תלמידותי על קדמתו בשפה העברית. ויאמין נא לי כבודו` כי לו היה זה המכתב היחידי — החרשתי. ואולם תלמידי שלחו לי מכל צד הרבה “פנינים” כאלו, שאפשר לעשות מהן מחרזת שלמה, או “ספר למכתבים” לדוגמא למוסדותינו הלאומים.

ואולם מפני שדרכו של ר' עזמות היא ללמד זכות על הבריות ואפילו על המזכירים שלנו במלון יוז, חושב אני, שבחרתם בתשובה זו לריביזיוניסטים בלשון שלהם ועניתם להם בשפתו המובחרה של “הצפון”.

* * *

ואת זה לעמת זה עשה אלהי העברית שלנו.

בשעה שפקידי הממשלה “שלנו” מקלקלים את שפתנו ביודעים וביחוד בלא־יודעים, בשעה זו הולכים פקידינו ומנהלינו במשרדי הממשלה המנדטורית ומקדשים את שפתנו ברבים.

והא ראיה:

בשבוע זה הביא לי תלמידי שני גליונות נדפסים ממשרד ה“טאבו”:

תעודת המוכתרים או האימאם ונכבדי העדה להעברת קרקעות, מהאי גיסא עברית ומאידך גיסא אנגלית.

התחלתי קורא בנוסח העברי שלנו ונתקלתי לא עליכם במנינים אחדים של שגיאות, כגון: קניתי את צרותי, ב“תנף וחרשאה”‘, מ"נכבאי העדה”, וכן על זו הדרך עד גמירא — לא פחות משני תריסר שגיאות במכתב של עשר שורות. קראתי גם את הנוסח האנגלי, מא’ ועד ת' ושגיאה בבל יראה ובבל ימצא שם, השפה הרשמית של עשרת השבטים היא מדויקה ומנופה בשבע נפות, ואולם לאחר שקראתי את הנוסח העברי המתוקן נתברר לי כי לא קניתי את “צרותי” אלא את זכותי, ולא ב“תנף” אלא בתוקף והרשאה, ולא מ“נכבאי” אלא מנכבדי העדה — והכל ברור ממש כמו באנגלית.

כשראה תלמידי סימן השאלה על מצחי הסביר לי את הענין וספר לי כי מיד לאחר שהופיעו הגליונות הראשונים, פנה אחד מאחב“י למנהל הטאבו במכתב והעיר לו, שאמנם נכון הדבר שאנו קונים בטאבו את “צרותינו”, כידוע, ואולם מפני יתר ה”צרות", שעשה הבחור הזעצצער לשפתנו בתעודה זו הוא מבקש לשנותה למען כבוד שפתנו הלאומית, לא היו ימים מועטים, כך מספר תלמידי, ובמשרדי הטאבו הופיעו נליונות אחדים, ונתן צו לכל הפקידים משלהם ומשלנו להשתמש אך ורק במתוקנים שבהם.

— ומה היה בסופם של הגליונות הקודמים? — שאלתי ממנו.

— משתמשים בהם לצרור דגים־מלוחים ולשאר צרכי אדם אך לא לטאבו. שלשים אלף גליונות! — ענה תלמידי בהתלהבות גדולה.

כך, אדוני הקולוניל עושה יהודי שאינו פקיד בממשלה “שלנו”, כלומר במלון יוז או במוסד לאומי אחר, ושיודע לכבד את שפתנו הלאומית לא רק אצלנו אלא גם אצל הגויים.

* * *

ומכיון שאנו מדברים במנהלים ובמוסדות לאומיים נזכרתי גם במנהל התעמולה של הקרן הקימת שלנו.

הן זוכרים אתם בודאי את הצעתו המפורסמה כנגד הפקידים ואת פסק הדין שלא זכה לפרסום עד כה — איני יודע מדוע? – — והנה המנהל החביב הזה אינו רק נאה דורש אלא נאה מקיים. בזמן האחרון הוא משגיח בעינא פקיחא על אחורי הפקידים, ומבקש תמיד לדעת את ה“נמוקים” של אחוריהם במשרדי קרן הקימת.

הפקיד מתחיל לגמגם איזה תירוץ, והמנהל עוד טרם הספיק לשמע את דבריו הוא מנענע לו בידו לאות הפסקה ואומר בגרמנית:,,אבער מעהר זאלל עס ניכט פאסירען!” (אבל פעם אחרת אל תעשה ככה!), מחמת שהעיקר היא השאלה ולא התשובה.

והנה קרה המקרה — ואחד הפקידים אחר שתים או שלש שעות. מיד נקרא למשרדו של המנהל ונתבקש להודיע את סבת אחורו זה.

— אשתי ילדה בן, ענה הפקיד כמתנצל.

והמנהל, כדרכו, לא שמע כמעט את דבריו, נענע בידו לאות הפסקה, ואמר:

— אבל, עוד פעם לא תעשה!

מסופקני מאד אם הפקיד הזה יציית לו הפעם.

* * *

ולמה אכחד? — כשקראתי ב“דאר היום” את הבשורה המשמחת ע"א “המהנדס של הימיה האמריקאית” בן עירנו מיסטר יעקב לואיס רבלין, שבא לבקר את ירושלם ואת משפחתו הכבודה, התברכתי בלבבי ואמרתי:

סוף סוף זכתה ירושלם להוציא מקרבה לא רק פרופיסורים וטינורים, חוקרים עסקנים ובטלנים, אלא גם מהנדסים וארדיכלים, פקידים עליונים אצל ה"יאנקים”, שנתנו על שכמו המשרה הכבודה מסתמא לבנות את שתים־עשרה אניות המלחמה, אחרי הכרזתו של קולידז' להפסקת הזיון. ומי? — בנו של ריבלין, מתוצרת הארץ, "משלנו” ממש!

בקצור, הבשורה המרנינה הזו עשתה לה כנפים בעירנו ונתפשטה במהירות הבזק בכל תפוצות ירושלם עד מלון יוז. הקולוניל פנה מיד בתילפון לקרובו של המהנדס ב“קהלית ציון” ושאל פרטים עליו. כנראה, רצה להכין "תה” לכבודו, כראוי "לאיש של קולידג' ".

הגבאית של “עזרת נשים” פנתה אף היא בתיליפון לאמו של האורח ובאה עליה בטרוניא: “סטייטש?” הן קרובות אנחנו, ועכשיו שבא אליך אורח גדול וחשוב כזה, אינך מביאה אותו אלינו? הן לא גרוע הוא, כמדומני, מסטורס?”. כנראה, שרצתה לזכותו במצוה לטובת המשוגעים.

גם ה“מכבי” שלנו, השתדל אצל קרובו, שישפיע עליו ליצור איזו מגבית באמריקה לשם קנית המגרש של המכבי בשכונת הבוכרים. ולע”ע יתן להם גמילות־חסד איזו מאות דולרים.

קצור הדברים — לאחר שנודע לי הענין, לא התעצלתי והזמנתי את האורח לראיון, לא לקבל ממנו אלא לתת לו ראיון, כדרכו תמיד. עזמות אינו “רפורטר” ויש לו חדר עם תלמידים. בשעה הקבועה הופיע במשרדי בחור צעיר ונאה.

— איה אדונך? — שאלתיו.

— איזה אדון? — שאל הצעיר.

— המהנדס של הימיה האמריקאית — עניתי לו — מיסטר יעקב לואיס רבלין שהיה כתוב ב"דאר־היום’”

— אני הוא יעקב רבלין, אני עבדך בן אמתך. — ענה לי בדרך ליצנות וחשבתי שהוא מהתל בי.

— אני הוא “המהנדס” בהא הידיעה, של “דאר־היום” אתיתי לחננך, מיסתר. עזמות, שתחוס עלי ותחלצני מן הצרה שעשיתם לי בעתונכם.

איזו צרה? – שאלתיו.

והתחיל מספר, שבא אליו יהודי אחד ממכריו מדאר היום, וספר לו כי הוא Marine Enginee כלומר “מהנדס הצי”' וכשאומרים באמריקה “מארין אינז’יניר”, הרי יודעים כי פרושו בעברית הוא לא פחות ולא יותר ממלח האניה. ועכשיו, כשיודע הדבר לחבריו באניה. ימררו את חייו ויעשו לו כמו שעשו ליונה בשעתו.

וכשיצא ממשרדי חזר שוב ואמר:

— אמנם מתכונן הנני עכשיו להיות פעם מהנדס של אנית מסחר, ואולם לע“ע הנני מהנדס של צי־השלג בירושלם עיה”ק.

ונעלם.

וכשהלך ממני, נתעוררו בלבי רחמים לא כ“כ על ה”תה" של מלון יוז, שנפל המימה, ועל המשוגעים שבעירנו כמו על “המכבי” ‏ שנשארו בלא ‎מגרש שלהם.

עזמות

המלצות קוראים
תגיות