רקע
ישעיהו קרניאל
ואת שורותי אלו, רבותי, אני כותב, הידעתם היכן? בתוך האופירה ממש – דאר היום, 25.02.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 25.02.1927; 25.02.1927

ואת שורותי אלו, רבותי, אני כותב, הידעתם היכן? — בתוך האופירה ממש, בין מסך למסך ובין שחרית למוסף וביחוד בין תלמידה לתלמידה, ולא בפונטין־פן שלי אלא בעפרון ובחפזון כמו ה“ספר מסיביליה” — ולפיכך יצא שעורי הפעם מקוצר מאד, גזוז וגזור במספרים מכל צד לפי האפנה האחרונה, אך לא “מגליח”.

לא אספר לכם כמובן, מה שהיה שם על הבמה — הן כל זאת ראיתם וצחקתם! — ולא מאחורי הבמה — הן את ה“לחשן” לא ראיתם אבל שמעתם אותו כלכם! — ואף לא אאריך דברים על הר מלח שהיה ה"מלח” של ההצגה ועל קול הזמיר של לויאש מבנות־הלווים, מחמת שאיני רוצה להסיג הלילה את גבולו של ידידי ידידיה וידידם של רוסיני ופוציני, מאיר־בר ובן ציסי ועלי רק הוסיף כי עכשיו ראינו שהם לא רק נאה מזמרים אלא גם נאה משחקים…

רוצה אני דוקא לספר לכם, כדרכי, מה שהיה מתחת לבמה שם באולם ועל היציע למעלה.

ומה אמר לכם רבותי? — באולם היה כל ירושלם של מעלה. ז“א כל ארבע מאות העליונים והאדונים מאחב”י ומשאינם בני ברית, ועל כלם שני זוגות הזקנים החביבים: אחד בישיבה של מעלה בתוך התא, והשני בישיבה של מטה בשורה ראשונה על יד התוף, וקיש ביניהם היה עולה ויורד ורץ מהכא להתם ומהתם להכא. בחינת: קיש־קיש.

עשרת השבטים באו מבריסטול, כנראה, לכבוד הנציב ואחב"י —לכבוד הנדיב. הם הביטו למעלה ואנחנו פנינו למטה — אמריקתה, ור' עזמות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף בשעורו…

וההתחרות בין שני הצדדים הגיעה, כנראה אפילו לתזמרת של האופירה. עם ההימנון הבריטי עשו הפעם ב“קצור” ובשנוי נוסח קצת עד שאי אפשר היה כמעט להכירו, וב“תקוה” ‎ שלנו האריכו דוקא, ואמרו “אודך” וכל הקהל לרבות בני דודנו בני עשו הארוכים והאדומים היו עומדים כל אותה שעה בדחילו ורחימו כמו ב”שמנה־עשרה" ואחד מהם, שעמד מאחורי קם וישב פעמים ושלש עד גמירא. ניכר היה כי בריטניה היא אינה אלא חלק קטן מ"הבית הלאומי” שלנו.

ואולם, עוד לפני שירת ההימנון פרצה מחלקת בשורה השניה שמאחורי בין שכני ושכנתו הוא. הוא הורה לה באצבע של טעות הבחור הזעצצער שנפלה ב“ליברטו”. — הן זוהי עם ארצות גמורה, טען היהודי, לכתב “הספר מסיביליה” בבמקום “הספר מסיביריה”, הוא זוכר היטב עוד מרוסיה.

ולעמת זה רשם הפקיד התימני שבממשלה בתעודת הרשיון של ההצגה “הסבל מסיביליה” — לשון נופל על לשון.

* * *

ובשעה שראיתי על הבמה את ההמצאה של ה“ספר מסביליה”, נזכרתי י ב“המצאה” הנפלאה של הספר הלטיני של בן אב"י.

תחבתי את ידי לתוך כיסי והוצאתי מכתב מוזר, שקבלתי בשבוע זה מאת תלמידי באותיות לטיניות. ולמען ה"חדוש” הגדול, הריני מוסרו לכם הפעם ככתבו וכלשונו ממש. ומקוה אני כי תבינו במכתב זה ממש מה שיבינו הקוראים בספרו הלטיני של בן־אבי:

B.W.1 Vayakhel Moysche, Tarpaz.

Lichwod mori verabbi Harahag Rabbi Azmaveth Schlita.

Hahamtzaah haniflaah ad ein heiker schel Benawi lehadpiss et sifro haivri beotyot latiniot matzaa hein be־einay, veal־kein amarti: Eesseh gam ani kamohu veechtow lemori verabi beotyot latiniot. Mahmat Scheani tzolea, loaleichem kzat al ha“Iwri” vehaktiw (Aussleigechiz belaaz) sceli hu schelo kedarko…

‎ ומחמת, שרואה אני בכם, יקירי,שאתם אבדתם, כמו שאומרים הצרפתים, את ה־‏ latin (לטינית) שלכם, וחס אני על שניכם הצעירות — אנסה לקרא לפניכם את המכתב בעברית שלנו. יודע אנכי היטב עד כמה חביבה עליכם גירסא דינקותא של “החדר” ושל הרבי ב“טייטיל” שלו, שלמד אתכם אגב צביטה וחביטה: “קמץ־אלף — או! קמץ־בית — בו!” עם קשה ערף אתם ומסורת אבות בידיכם ואין אתם יכולים להפרד מהאותיות המרובעות והמזהירות של החומש’ל והמחזור שלנו — וע"כ אבאר לכם את המכתב הלטיני של תלמידי היקר.

וראשית חכמה: שתי האותיות B.H. אשר בראש המכתב אינן חלילה ר”ת של איזה תאר כבוד אנגלי כמו למשל, British Hebreu, ולא בחור־הזעצצער אף לא בן־המדתא אלא פשוט ברוך־השם.

ומחמת — כך כותב תלמידי להלן —־שישנם בין תלמידיך וביחוד בין תלמידותיך מחו“ל רבים וכן שלמים, שהם שייכים ל”ד“ר הלטיני” של בן־אבי, עצתי אמונה גם לך, רבי ומורי שתכתב את שעוריך ולכהפ”ח את הדברים המצחיקים באותיות לטיניות.

הן ידוע לך בודאי, שאני חסיד ותיק שלך ושותה את דבריך בצמא בכל ערב שבת אחרי אכילת הדגים בחרדל וכל ה“עונג־שבת” שלי ממך הוא. ואם לא תתפנק ביותר, אגלה לך שלא רק אני אלא גם שכני נהנים ממך וישנם מקומות אצלנו בין התימנים, שהם אומרים את ה”עזמות" כמו שאומרים זוהר, ומסיימים בקדיש דרבנן.

ורחמנות רק עליה, על זוגתי שתחיה, שלא למדה עברית בחו“ל. כתב נא לעזמות, היא אומרת לי, שלו הדפיסו אותו באותיות לטיניות, הייתי יכולה לקרא את ה”חכמות" שלו מכלי ראשון. וכך נגזר עליה על תלמידתך זו העלובה, לשבת ולהביט עלי בצרות עין בשעה שאני יושב ומתענג, שהרי אני מקריא רע ומתרגם גרוע, במחילה.

צדקה ממני, רבי ומורי, ועשה זאת למען תלמידותיך “הגוייות”.

המצאה נפלאה. בנאמנות! הן רשאי אתה עכשיו להיות עם הארץ ובור דאורייתא ודרבנן בלשוננו ובדקדוקה, לכתב “נח” בשבעים ושבעה שבושים ולהיות סופר עברי מובהק ב"לטיין”!

מחיה נפשות ממש! משעה שהתיר בן־אבי את הלטינית ואפשר לכתב בלשוננו משמאל לימין, הן יכול כל אדם שלא קרא ולא שנה להיות מנהל לשכת העתונות במלון יוז או “במקום” שלו, וכל המרבה בשגיאות הרי זה משובח, ומכתב התשובה לרביזיוניסטים הרי יוכיח!

מספרים, כי בשעה שעמד אוסישקין ודרש לפני חבר הלאומים בפריז בעברית, כידוע, משך לויד ג’ורג' האנגלי בקצה שרוולו של פואנקרה הצרפתי ושאל אותו ברמז: מה הוא אומר? (ברמזו על איש הברזל שלנו).

נענע פואנקרה בשתי כתפיו לאות שלילה ואמר בלשונו:

C’est de l’hebreu pour moi (זוהי עברית בשבילי!) — כך משיבים הצרפתים על דבר, שאינו מובן להם כל עיקר.

חוששני, שעכשיו יאמרו בצרפת: C’est du latin pour moi כלומר, זוהי לטינית בשבילנו.

והשנית — מה הרעש, ומה כל הטררם הזה שהקימו מסביב לספרו הלטיני של בן־אב"י? —

בן־אבי כותב עברית באותיות לטיניות ובהפועל הצעיר כותבים להיפך — לטינית באותיות עבריות, וראיה לדבר: מאמריו של לופבן עם כל הליקוידציה, אמנסיפציה, ממש לשונו של המלאך פצפציה…

ואם לא תגידו בגת רבותי, אגלה לכם בלחישה סוד כמוס, סוד המערכת ממש: בשבוע זה נתגנבתי חרש ועל קצה אצבעותי לתוך לשכת החשאין של בן־אבי ושם על שלחנו אשר מאחורי הפרגוד מצאתי, נחשו מה? — גל שלם של “הגהות” צהובות, ירוקות, אדומות ולבנות מכל הגוונים והמינים, וביחוד חוברת שלמה של הספר Avi (אבי) והפרק הראשון Via Delorosa או “הדרך אל הנצחון”…

חבשתי מיד את משקפי הליטיניות והתחלתי קורא מלמטה למעלה ומשמאל לימין, ישר והפוך וראיתי עולם הפוך ממש! בספר זה ראיתי, רבותי, מה שלא ראתה שפחה בדאר היום!

שערו בנפשכם:

ה“ח” ראשו למטה וה“ה” ראשו למעלה; ה“כ” מהפך את שלחנו וה“ק” עומד בבחינת “זוקף כפופים”, ה“ט” להאי גיסא ור“ת לאידך גיסא וה”פ" יוצא דופן.

ה“א” הפתוחה באה ב“אזלא־גרש” (אפיסטרוף בלע"ז) ןה“ע” בגרשים עין לא ראתה. ה“שין”, שנואת נפשו של בן אבי היא לא “ש” אלא – Ç ודרגא לתתא, מעין זנב קטן תחתיו. בקצור, כדי שירוץ הקורא בספרו, גייס המחבר את כל טעמי הנגינה, גדוד שלם של תלישות קטנות וגדולות, קרני פרה עם סוף פסוק, וה“מהפך פשטא”, מפקד ומצביא על כלם. ועצתי לנערי הגמנסיא שיקראו פרק מהספר הלטיני שלו למבחן התלמידים בדקדוק ונקוד.

ואולם בדרך מרוצתי בספר הלטיני הזה, נכשלתי לא עליכם בשתי מלים לטיניות ולא יכלתי בשום אפן לעמוד על מהותן Urva Parah איני יודע עד עכשיו אם זהו “עורבא פרח” או — “אורוה פרה?”.

בכ"ז, כדי להרגיע את הקוראים ולהקל עליהם את הקריאה נפל בן־אבי על המצאה חדשה לצרף, “מלון” קטן לבאור הנקוד והקריאה, וליתר בטחון בקש ממני לתרגם את ספרו זה לעברית.

לא לחנם אמר אחד מ“הגדולים” שלנו בשבוע זה, שהוא יהיה הראשון לקנות את ספרו זה של בן־אבי: מפני, שזה יהיה הראשון והאחרון!.

* * *

אם אמרתי “אחד מהגדולים”, לא התכוונתי חלילה הפעם לדיזנגוף אעפ“י שגם הוא הרצה בשבוע זה לפני העתונאים ע”א ההתישבות העירונית וא הבינו אותו כל עיקר, כנראה, מפני שדבר אליהם לא עברית אלא לטינית.

הוא גלה לנו אמריקות חדשות, שאפשר לעשות בא"י גם סבון וגם עמילן גם “מסחר ותעשיה” גם הוצאות לבטלה, ואפילו לדוג דגים בכנרת ולרחץ בחמי טבריה, בקצור אפשר כאן לבנות את פתום ורעמסס, גן עדן ממש — לב עברי, מה אתה חומד עוד?

אלא, שיש לפי דבריו רק עכוב קטן באמצע והוא — מאפיש מאסארי! — “חכם!” — טען אלי פעם יהודי אחד — “רבותא היא לזכות בגורל הגדול כשיש שטר גורל, הבה נראה “קנץ”, שתזכה בגורל בלי שטר?”.

ומחמת, שדיזנגוף אינו, כנראה, “קונצנמאכער” לא עשה כלום ולא לחנם אמר בהרצאתו: “הדבר הכי גדול שעשה במשך שלשת החדשים האלה הוא שלא עשה כלום!”

מנהיגנו הנכבד הוא גם הומוריסט, ובשעת ההרצאה הריץ לי חברי מפולניה פתקא והודיע לי כי בע"ש זו לא יקנה עוד את “עזמות” לאחר ששמע את תשובתו של המרצה, ואמנם צדק הלורד מאיר, המכתב הכי חשוב הוא שאינו נכתב ואינו נשלח וההרצאה הכי מענינת לפעמים היא זו שאין מרצים אותה.

* * *

ועכשיו, מרנן ורבותי, רשות הדבור לאמריקה.

וראשית כל דבר עליכם לדעת כי ישנם בעולם שתי אמריקות, לא הצפונית והדרומית, אלא שתי אמריקות אחרות שנתגלו כאן בא"י, ואם תרצו לדעת מה הן, תעשו אזניכם כארפכסת לשמע את המעשים והעובדות האלו:

לפני שבועות אחדים — כך מספר לי תלמידי שעדותו נאמנה מאז — נכנס למלון־יוז וראה שם מחזה נפלא באמת. יהודי אחד, שעפ"י מראהו ולבושו היה יהודי תייר מאמוירר־ר־יקה. נכנס ישר למשרד המזכירות ובלא הקדמות כלל דרש בקול רם להראות לו את ספרי־החשבונות.

— “האם כבודו “אינספקטור” — שאל הפקיד מאת התייר שלנו — “שאתה מבקש לראות את ספרי החשבונות”?, ובשעת־מעשה נזכר במעשה ה”רביזור" של גוגול.

"שלחתי לכם כסף! — הרעים התייר בקולו — לפני שנתים. ורוצה אני לראות מה נעשה בו.

— כמה כסף? — שאלו הפקידים.

— שלשים “טאללער”! — ענה התייר בשפתו ספק אנגלית־ספק־יהודית.

ואם מעט לכם זה, הרי לכם מעשה אחר, שראיתי בעיני.

נכנס יהודי זקן ורחב כתפים, שיבה לראשו והדרת־פנים לו וישב על הכסא — במה נוכל לשרת את כבודו? — שאלו מאתו.

—“רצוני לתת לכם כסף!” ענה בהרחבה גדולה ותחב את ידו לכיסו אל פנקס־השיקים, ומתוך ה“ג’יסט” שלו, קויתי שיוצא משם אם לא “מליון דולר” לכהפ"ה – מאה דולר. חבש את משקפי־הזהב שלו, ולפני כתבו את השיק פנה אלינו ואמר באנגלית בזו הלשון:

I came to see personnally2 what is being done with our money in Palestine.

בעברית בלתי־לטינית זאת אומרת: אני באתי הנה כדי לראות בעצמי מה נעשה בכספנו בא"י.

ובשעת־דבורו הגיש שיק אחד ועוד שיק אחד, על סכום של… עשרים דולר, והרי ידוע לכם בודאי, כי 20 דולר באמריקה הרי זה דומה לחצי פונט בא"י. ולא עוד אלא שעשרים דולר אלה אינם שלו אלא של נדיבים אחרים מאמריקה.

זוהי אמריקה הראשונה, אמריקה ה“בלפורית”, שהיא נותנת אגורת נחשת ודורשת בשכר זה מא"י “כתר־רבנות”, “כתר־תורה” וכל מיני “כתרים” — וחמשת השלטים האמריקאים שעל כתלי בית־הרב בעירנו הלא יוכיחו!.

ואולם תלמידי החביבים יש אמריקה אחרת, — אמריקה הנדיבה. מסתמא הבינותם מאליכם למי אני מתכוון בזה? — לאותו הנדיב הזקן אשר כשמו כן הוא, ואשר נתן מאה פעמים “נתן” דולרים לא"י. אשתו התפרקה את עדיה מעליה לפני שנתים ושלחה אל ההר כידוע, והוא מכר את אנית־הטיול שלו לבנות את בית־הבריאות — ולא שמענו ולא ראינו, שיבוא אף פעם למלון־יוז או למלונות אחרים לראות את ספרי־החשבונות. חושד אני בו, שאינו אמריקאי אמתי עדיין!.

ואי“ה בשבוע הבעל”ט יניחו את אבן־הפנה לבית־הבריאות, והאבן לקוחה מהחומה השלישית ומונחה ע"י הנציב. כנראה, שאות הוא מן השמים, מחמת שביום ההוא החלו לבנות חומת ירושלם השלישית סביב העיר־החדשה היא בצעתא!.

הואיל וכך — אספר לכם מעשיה אחת, מחמת שזה זמן רב לא ספרתי לכם כלום ואתם הלא אהבתם לשמע מעשיות נאות, הוי, קונדסים!

מספרים כי חסיד אחד בא אל “הרבי” לקבל ממנו את ברכתו לפרנסה. ברך אותו הרבי בקצרה ונפטר ממנו מיד. בינתים הגיע חסיד אחר, יהודי גביר ובעל כרס, והרבי הכניסו לפני ולפנים ושהה עמו שעה שלמה. לאחר שיצא הגביר, נגש החסיד הראשון אל הרבי ואמר לו בקצת תרעומת:

— רבי! הגם כבודו מתפעל מגבירים ומכבד עשירים? אותי פטר בלא כלום ועמו שוהה יותר משעה?

— שוטה אחד, — ענה לו הרבי בניחותא ובתנועת־היד, — הן אותך אני מכיר, שהנך קבצן וידעתי מיד במה לברכך, ואולם עמו, כלומר עם הגביר הזה הייתי צריך לדבר שעה שלמה כדי לדעת ולהבין שהוא קבצן כמוך.

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת? — כלפי השותפות והשלום של ויצמן־מרשל באמריקה. מילא, אותנו הציונים מכירים שאנו קבצנים ואולם “הגבירים” האמריקאים שלנו, עלינו לחכות בודאי שנה אחת, כדי שיודע לנו שגם הם קבצנים כמונו ביו ביחוד בשביל א"י…

והואיל דאתינא להכא — אספר לכם רק עוד מעשיה קטנה, שהיא צריכה לגופא־דעובדא.

שני יהודים עשו שותפות ביניהם. אחד מהם הכניס לעסק כסף והשני — נסיון (עיפאהרונג בלע"ז). כעבר שנה אחת נתחלפו היוצרות והיה ממש ההיפך: לשני היה הכסף ולראשון — הנסיון…

ואת הנמשל מסתמא הבינותם מעצמכם, וכי זקוקים אתם הלילה, שיכניסו אצבע לתוך פיכם?

האמריקנים והציונם עשו שותפות. הראשונים הם בעלי הכסף והציונים הם, כמובן, בעלי הנסיון, מחמת שיש לכ“א מאתנו “כשרון” לא”י. ואולם כעבור שנה אחת והציונים היודעים “לדרש ולקחת” יהיו בעלי הדולרים והאמריקאים היודעים לתת יהיו בעלי הנסיון.

* * *

ולסוף מכתב אחד קטן, שקבלתי מתלמידי וידידי החביב בק“ק חיפה, לא בלטינית אלא בעברית ובז’רגון, ושהנני מפרסם עפ”י “אולטימטום” בשלשה מכתבים:

ב“ה, י”ד אד“א תרפ”ז.

החיים והשלום ושפע ברכה והצלחה לכבדו הרבני המופלג בת“ו חו”נ פאר המעלות חסיד ונגיד איש תבונות אוהב את הבריות יקר ערך נכבד ונחמד אין גומרים עליו את ההלל וכו' כש“ת מוהר”ר ר' עזמות שליט"א.

רק עכשיו יצאתי מבית־החולים “הדסה”, שבו נרפאתי ב“ה ע”י הרופא הנכבד והיקר דר. חי“ו. ובבואי הביתה שלם בגופי ובכל אברי קפצה כנגדי זוגתי מרת חוה חיה בשמחה ובצהלה:”ברוך מחיה מתים!" ותיכף ספרה לי את הנס הגדול שהיה בדרך ראמאללאה, אמרה לי בזו הלשון: יקח־נא איציק את העתון, ששמרתי לך בארון־הבגדים, וראית מה שאירע שם. רק זכות־אבות עמדה לו הפעם. ובאמת אגיד לך איציק, שידידנו הוא “הפקר מענטש”, כי מה היה עושה למשל לו היה אצלו ח“ו כסף? הן יודעים אנו אותו שהוא בן־חיל ולא יתן לגזלנים את המזומנים. ומה היה אז? הלואי רבש”ע' שלא תבוא שעה כזו!

ובכלל, איציק, — כך טוענת היא אלי — אינני מבינה איזה עסקים יש לו לר' עזמות ברמאללה? לא מספיק לו החומר מכל ארצנו הקדושה? ובפרט ה“פוליטיק” של עירנו חיפה, שהיא עולה על כל הפוליטקות של גדולי־העולם אפילו של מוסיליני באמריקה.

לפי דעתי ה“פוליטיק” של משרד־הרבנות החיפואי בין הרב הגאון הישן והרב החדש הצעיר, היא הרבה יותר מענינת. הרב הישן דורש הוספה למשכרת, ובשכר זה דורש ממנו הועד להתפטר. וגם בין האשכנזים והספרדים “ששון ושמחה”. אלה צועקים שכל ההכנסות הן מהם ואלה צועקים בערבית ובקול: “נחנו אל־עאלם!”

ובכלל למה לו לר' עזמות לנסע לכל הרוחות ובמקום סכנת־נפשות. ולכן, איציק, כתוב־נא לו בשמי ובשם כל מכיריו, שישמר את נפשו וישגיח וירחם על ב"ב, מחמת שיש לו “קליינע קינדער”, ילדים קטנים, שהוא צריך לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

ואנכי בעצמי אברך את ה' על חסדו הטוב שהציל אותו מכל צרה — וישמרהו מכל נגע ומחלה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו עם כל ישראל ונאמר — אמן!

ידידו לנצח,

ר' איציק

עזמות


  1. במקור כתוב B.W., אך לפי המשך המאמר צריך להיות B.H. – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

  2. Personnally, כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות