נפגשתי בשבוע זה ביהודי סוחר הגון מת"א, “מאכער” שלם בועד־הפועל של עולי פולניה בעירו, ולאחר “שלום־עליכם” רחב, כנהוג, וקצת “קומפלימנטים” על שעורי האחרונים — נוסח פולין! — נכנסתי עמו בדברי שיחה ארוכה.

ועל מה משוחחים עכשיו שני יהודים כמונו ומכש“כ עם ר' עזמות? — מסתמא על המצב ועל ה”סיוע" וה“כולל החדש” של הציונים בארצנו.

— רצונך ואספר לך ר' עזמות — כך הוא אומר לי לסוף — מעשה אחד קטן ונאה, אבל מעשה שהיה ביהודי אחד “משלנו”, כלומר מעולי־פולניה, וממנו ילמדו תלמידיך לדעת עד היכן הגיעה ה“דימורליזציה” של השנוררות החדשה בת"א, הרבה יותר מכל המאמרים הכבדים והגבוהים שבעתונים ההגונים והשמאליים שלהם.

— היהודי הזה — הוא מטוסיף ואומר — היה עובד בת“א ומתפרנס תמיד מיגיע כפיו. ועכשיו לרגלי המשבר נשאר בלי עבודה ונכנס ברשימת ה”סיוע" ובהיות שהוא בעל משפחה, הריהו מקבל 70 ג“מ לכל שבוע. (רווקים מקבלים רק 25 ג"מ!). ומחמת שהוא מטופל לא עליכם ו”אין הקמץ משביע“, השתדלתי אני לאסף בשבילו בצינעא בין מכרי וידידי עוד חמשים גרוש לשבוע. ובכדי לשלא להכלימו חלילה, הייתי נותן לו את הכסף בתורת “הלואה” ומוסיף תמיד קצת דברי נחמה בשעת הנתינה: “אין דבר, ר' יהודי, לכשירחיב ה' את גבולך, תחזיר לי את החוב ברבית!” ולמראית־עין רשמתי את ה”חוב" הזה בפנקס כסדר על חשבונו…

ואולם היהודי הזה לא יכל לאכל מנהמא־דכסיפא זו והיה מתחנן לפני אומר: “לו מצאתי לי עבודה רק לפת־לחם!”. ואולם עבודה לא נמצאה והיהודי קבל בכל עש“ק את ה”סיוע" שלו מהאי גיסא ואת “ההלואה” שלי מאידך גיסא, בסה"כ 120 גרוש לשבוע.

ככה עברו שבועות ושבועות — הוסיף המספר שלי — והידידים והמכרים שלי נלאו לתת והיהודי נשאר בשבעים גרוש לשבוע ואני מצאתי סו"ס עבודה בשבילו.

“מזל־טוב!” אמרתי ליהודי בבואי לתת לו את ההלואה האחרונה (לא אני אמרתי אלא ה“מאכער מת”א!) — מצאתי לך ב"ה עבודה בתשעים גרוש לשבוע!

פני היהודי הועמו פתאם ואמר בכעס:

— מה" האלך לעבוד ששה ימים בשבוע בעד עשרים גרוש?

— מדוע “עשרים”? — אמרתי לו — הן אומרים תשעים גרוש!

— לא תשעים כי עשרים! — טען היהודי בקול — הן שבעים הגרושים מהסיוע הם שלי!…..

ה“כולל החדש” שבמלון יוז, כיון שהוא נותן ח“י פרוטות לאיזה מוסד, מיד הוא דורש בכל תקף להרכיב בא־כח משלו בועד וממנה פקידים ואמרכלים ורואי־חשבונות ובוחנים ובודקים גנזי נסתרות שבע בדיקות כראוי ואולם כשבא הממונה החדש מהסיטרא — לשמאלא, בלא זקן ופאות, הרב קיצס שליט”א ונוטל בשקו את כל כסף “החלוקה” ממלון־יוז לת“א ומחלקים שם עפ”י הרשימות שלהם — אין בודקין חלילה ואין ממנים אפילו פקיד קטן בשמנה או תשעה פונט לחדש, שילך לבתי המקבלים ויבדק אצלם לראות אם אמנם זקוקים הם ל“סיוע” ואם שבעים הגרושים שנותנים להם הם “שלהם” או של אחרים…

ושמעתי אומרים כי בחורי־הישיבות בעירנו נתארגנו בזמן האחרון, מחמת שגם הם פועלים עוסקים בעבודה ובמצוות בארצנו, ועכשיו שנתמעטה העבודה ונתרבה ב“ה ה”סיוע" בעירנו החליטו להכנס אף הם “אן־בלוק” בתור “פועלים מאורגנים” להסתדרות ה…סיוע.

ולא עוד אלא, שגם ה“חברים” שעל דרך הכתל־המערבי, הפועלים “בלי־אורגנים”, כלומר הפסחים והעורים החליטו פה אחד להעתיק את מושבם בכל ע"ש למשרדי הפועלים בעירנו.

מהיכא־תיתי: להם יש בודאי “חזקה” על שבעים הגרושים “שלהם”!…

* * *

ומחמת שאין דרכי חלילה להתכנס לתוך עצבות יתרה ומכש"כ בערב פורים, מוטב שנדבר על ענינים יותר משמים, כלומר, על — תוצרת הארץ.

והנה ספר לי תלמידי, מעשה שהיה אצלו בימים האלה הזמין לביתו ידידים ומכרים לסעודת עונג שערך לכבוד אורח חשוב מאמריקה והגיש לפניהם על השלחן — יין־קצף (שמפניה בלע"ז) של הכרמל־המזרחי.

עוד טרם הספיק לפתח את הבקבוק הראשון והנה התחיל אחד מבני החבורה, מרמי המעלה, לעקם את חטמו לצדדין ואמר דרך בטול: “”גם זוהי שמפניה? כחומץ לשנים!" ומיד התחילו עפות " חכמות" מכל צד.

— “מיץ צמוקים של רחובות!”

— "קוואס של מוצא “מתוצרת הארץ!”

— ומה ראה א.ב. על ככה — שאל השלישי בטון של מתחרה קצת — שנתפעל כ“כ במאמרו ב”דאר־היום" מיין־הקצף עד דלא ידע, שאין אפילו אות עברית אחת על הפתקאות של בקבוקי־הקוניאק לתיירים בכרמל־המזרחי?

— מסתמא — השיב החכם השני — חשב שזוהי עברית לטינית שלו וכל החבריא התפרצה בצחוק.

בקצור, כשראה בעל־הבית, שאורחיו מסרבין לשתות מיין־הקצף הוריד את הבקבוקים העלובים, שעלה קצפם מאד, וכעבור חצי שעה הביא חצי תריסר בקבוקי שמפניה, העמידם על השלחן בדפיקה וברעש גדול ואמר: “הרי שלכם לפניכם!”…

כשראו בני־החבורה את הפתקאות הזרות ושם המפורש של “שמפניה צרפתית” לנגד עיניהם, התחילו מבריקות משמחה ומרב חדוה הרימו את בעל־הבית על כתפיהם וצעקו: “תחי השמפניה האמתית!”. הפקקים נתפקקו וקפצו ככדורי תותח 42 עד “ויז לגג קצפם” על כל הקירות כמים הטהורים בימי הכהנים, הבקבוקים נתרוקנו והכוסות נמלאו, ומיד קרה נס והכוסות הורקו ובני החבורה נתמלאו.

— אמנם חרפה היא לגלות! — העיר אחד מהם — אבל את האמת צריך להגיד אפילו על אבא ועל תוצרת־הארץ שלנו — זוהי שמפניה צרפתית אמנם אבל…. שמפניה כמו שנאמר,….

כאשר כלו לשתות ולגמר את ההלל על השמפיה, הרים בעל־הבית את כוסו לכבוד האורחים ונשא את מנאמו זה:

חז“ל אמרו: נכנס יין יצא סוד, ועכשיו שנהניתם הנאה גדולה מיין־השמפניה של חו”ל, רואה אני לחובה לעצמי לגלות לכם את הסוד…להוי ידוע לכם, רבותי, כי השמפניה המצוינה הזאת, שבאה אל קרבכם זה עתה ונעמה לחככם כל כך, היה היא השמפניה של ה“כרמל המזרחי” אשר מאנתם לשתותה ומאסתם לפני חצי שעה, אותם הבקבוקים שהחלפתי את הפתקאות שלהם אצל ידידי הקומיסיונר למשקאות חו“ל… זהו “יין־הקצף” של תוצרת הארץ, שהעלבתם אותו, אותה ה”ינטה“, אבל בצעיף, אחר, וכדי בזיון וקצף”…

אין ההיסטוריה מספרת מה ענתה החבריא ל“טאוסט זה ואם מחאו כף לדבריו, ואולם יפה אמרו חז”ל:

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש — עליו…

* * *

הוא אשר אמרתי לדיזנגוף שלנו בצאתו עמו למלונו אחרי הרצאתו במסבת־העתונאים על התעשיה בא“י: — לא כסף חסר לתעשית א”י ולתוצרתה אלא — אמון…

והא ראיה: מעשה אחר ובדידי אני חוה עובדא. כשנסעתי בזמן האחרון לגליל נכנסתי לחנות במאה שערים לקנות לי צידה־לדרך — תיבת שוקולד. שכנתי הנוסעת עמי במכונית — לא מתלמידותי — עשתה אף היא כמוני, וקנתה אף היא מעט שוקולד.

איזה שוקלדה יש לכם? — שאלה מאת החנוני דוקא בעברית.

יש לנו “רענן”, בטקה, ועוד “מכל המינים שהוא”, והורה באצבעו על חבילות שוקולד שהיו מונחות לראוה על הרף.

— תקח־נא הגברת את "זה, רמזתי לה על “רענן” — שוקולדה מתוצרת הארץ…

—“אח, לא!” — ענתה בסרוב! — “רענן” בודאי ישן ומעופש.

— סליחה, גברתי — נסיתי להכנס עמה בשיחה הן לטובת־הכלל והן לשכנות־טובה בדרך נסיעתנו — “רענן” זה עבר לפירמה חדשה בשם “ליבר”, והוספתי בגרמנית, לשם־מצוה: דאס איזט ליעבער" (זהו עדיף!) וגם טרי ו“רענן”…

ואולם אין חכמה ואין תבונה כנגד שוקולד מחו"ל, נטלה את ידה הקטנה ובחרה בחבילה גדולה של שוקולד גרמני ידוע….

בדרך פתחתי את חבילתי, ולמען הנמוס, הגשתי לשכנתי אצבע מהשוקולד הרענן שלי, והיא לא סרבה כמובן ולמען הנמוס קבלה מידי עוד אצבע שניה ושלישית — “יד” שלמה כמעט. ואת השוקולד שלה הגישה ל —נהג.

— צדק אדוני — נענתה לי בסוף — ומתחרטת אני שלא קניתי מהשוקולד של תוצרת־הארץ.

— “טפו”! — נזעק פתאם הנהג וירק רקיקה גדולה ונדמה לי בשעת־מעשה, שקרה “פונקטשור” למכונתנו איזה מין שוקולד מעופש! פוי!"…

באותה שעה נתבררה לי נדבת־לבה של שכנתי לנהג ונוכחתי לראות אח"כ שאם חצי אוריה שוקולד — כמו שאומרים — שוה שתי אוקיות “פלירט” הרי חצי אוקיה שוקלד מתוצרת־הארץ שוה רוטל שלם…

ואם מעט לכם זה — היר לכם עוד דוגמא אחת מני אלף:

כשבקרתי את היריד האחרון בתל־אביב נגשתי לסוכה אחת וראיתי בקבוק נאה של מי־בשמים, “או־די־קולון”, ועליו יש פתקא צרפתית ובאותיות גדולת ונהדרות, “Paris”

— מה ענין פריז אצל תוצרת־הארץ? — שאלתי מאת הצעירה הממונה על הבשמים האלה.

גחנה ולחשה לי, הגוצה הנעימה ואמרה: הן לר' עזמות מצוה לספר הכל ואין כל רז לפניו. זהו “או־די־קולון” שנעשה בפריז “שלנו”, כלומר בתל־אביב, ודוקא מהמין המובחר, ואולם מה לעשות, אדוני, ויהודינו אינם רוצים לנגע ולהריח את הסחורה אם יש עליה חותם עברי, וע“כ אנו מוכרחים לעשות כך משום עינא בישא”…

ובשעת דבורה מוציאה ממגרה אחת מן הצד בקבוק אחר של “או־די־קולון”, באטיקטה עברית ואמרה: את זה אנו שומרים רק בשביל התיירים האנגלים והאמריקאים, שהם דורשים דוקא מתוצרת־הארץ ובעברית..

*

ומכיון שאנו מדברים בתוצרת הארץ, נזכרתי בחנות חדשה, שצצה בימים האלה למול שער ביתי ברחוב־יפו.

כשראיתי את השלט היפה של ביה“ס למלאכה של הכי”ח נכנסתי רגע וראיתי שם מה שלא ראתה שפחה לא רק על הים אלא גם ביבשה. מה אין שם? — אפילו “מחלב־הצפור”. וילוני־דמשק, מגבות ובד מכל המינים והגוונים, חבלי בוץ ושש וארגמן, כלי־נחשת וכלי יציקה, לבורות ולחפירות, מעשי־רקמה ומעשי־מחשבת ורהיטים שונים — אשרי עין ראתה כל זאת!

ועל כלם השלט המבריק מעל שער החנות: בראש וראשונה צרפתית, לשון־הקדש של האליאנס, אח"כ עברית ולאחרונה — אנגלית.

וכל זה — מתוצרת־הארץ, מעשה ידי תלמידים יתומים מאחב"י, חניכי “האליאנס” בבית הספר למלאכה שלהם בעירנו.

ואיך אמר החכם מכל אדם? — עת לכל חפץ ואפילו לחפץ זה בעירנו, העושה עכשיו מה שעשה הלל בזמן שבית־המקדש היה קים: היה כורך… ולא כורך סתם אלא כריכה אמנותית. ועצתי לחברי־לעט, שיתנו לו לכריכה את ספריהם, מחמת שבזמננו אין ה“תוך” העיקר אלא ה“קליפה” החצונית. כעת, ההדור החצוני עיקר גדול, ו“חתוך”… לאו דוקא. עכשיו, די להציג לראוה בחלונות ספרים בשלל צבעים ובאיזה “צעצוע” של פוטוריזם ולהדפיס “מודעה” בעתונים — והכל מוכן ומזומן: הקונים יבואו מעצמם.

בשבוע העבר נכנסתי לבית־מסחר ספרים וראיתי יהודי שאינו בר־אורין גדול, שקנה ספרים אחדים בכריכה נהדרה ומבלי להביט כמעט לתוכם צוה לכרכם בניר ולשלחם לביתו ושלם בעדם במיטב כספו.

נגשתי אליו ושאליו בנימוס ואגב־אורחא: האם כבודו מעיין לפעמים בספרים האלה?…

הבין הלה את הרמז ואמר לי: — ומה חושב כבודו, שבשטיחים שלמשל אני מבין יותר מאשר בספרים ובכ"ז אני קונה בשביל הסלון….

הוא אשר אמרתי:

עכשיו קונים ספרים לא רק לנוי אלא ל“גוי”, והלואי שירבו “גויים” וסלונים כאלה בישראל ויקנו במיטב כספם ותפרח הספרות בארצנו!

* * *

שאלה היא אם הייתי “שם” בשעת־ההפגנה? — בודאי הייתי וגם ראיתי את כל ה“החתונה” אשר במלון־יוז ואת “הכלי־זמר” של עשרת השבטים ובני־דודנו שעמדו על פתח הבית מלמטה. והקיפו גם את “סולל בונה” משום חשש של עינא־בישא. נשאתי את עיני למרום וראיתי את פקידי מלון־יוז שמלאו את הגזוזטראות ועמדו לראות במחזה.

מובן, שאין זו תמונה כי אם חטף, צלום־הרגע, שהספקתי לרשם בעפרוני הקטן. נגשתי אל קבוצות המפגינים וראיתי ידים ורגלים פצועות, עינים כחולות ולחיים זבות דם… ושמעתי מעשה ביהודים נעזבים ע“י לשכת העבודה, שהלכו לבקש לחם ורגלים שבורות ע”י השוטרים, ונשים מתעלפות וילדים מתיפחים מפחד.

וכל־כך למה? — כדי לקיים מדה כנגד מדה. אתם נותנים עבודת הבנין לא לסולל־בונה אלא לעולים־בונים, ע“כ נשלח עליכם את היהודים הרעבים של “הסיוע”, כמו שאומרים הגויים, להבדיל. שם בחו”ל — “אתה מכה את היהודי שלי ואני אכה את היהודי שלך!”

ולו הייתי אני תקיף ובעל דעה שם בחלונות הגבוהים אשר במלון יוז או לכהפ"ח איזה מזכיר או אפילו “במקום” הייתי מבקיע לי דרך בין השוטרים בלי מסוה, והייתי תופש את “ראש־הממונים” שבמלון־יוז בפאותיו שאין לו ופונה אליו בהאי־לישנא:

—שמע־נא, יא חביבי! הן עד כה הוצאתם כבר 27000 פונט, טבין ותקילין לשם “חלוקה” וכבר הספקת ב“ה ליצור גדוד שלם של שנוררים חדשים בארצנו, הן בכסף הזה יכולתם לבנות “את פתום ואת רעמסס” בארצנו, ולכל הפחות בנין להנהלה הציונית, כדי לקמץ אם לא במשכרת לכהפ”ח שכר־דירה של עשרות אלפים פונטיים, והייתם מעסיקים את כל היהודים האומללים האלה המפגינים היום כנגדכם לעיני הגויים. ומה יאמרו הבריות? ואיזה תלגרמים למשל יעופו היום לשוניאנו שם בעיר הבירה?

* * *

ורואה אני בחוש, רבותי, כי כאן בא“י בטלו כל הסימנים וכל הפתגמים, שהיו לנו במשך הדורות. הנה, למשל, מתלא בפי הבריות: “אין רוקדים לפני האכילה”, ואצלנו ב”ה רוקדין ורוקדין לפני האכילה וביחוד בלי אכילה — וכל המודעות הגדולות והצועקות שברחובות ירושלם ות"א הלא תוכלנה להוכיח!

ומכשנכנס אדר מרבין אצלנו לא רק בהפגנות ללחם אלא בשמחות, בקונצרטים ובנשפי־מסכות. כל ירושלם הצעירה אינה ישנה בלילות בזמן הזה ו“שוברת את ראשה” למצא את המסכות והתלבשות הכי יפות והכי אוריגינליות כדי לזכות בפרסים של הנשף הגדול במגרש הרוסי על ידי ה.ע.צ.ע.

– – – – – – – –

תלמידותי הצעירות פנו אלי מכל צד בבקשה ל“יעץ” להן כיד עצתי ובקיאותי הטובה בענינים כאלה בדבר “תלבשת” יפה וביחוד בדבר מסכה שאין דוגמתה אצל אחרות. ואני — למה אכחד? — לבי רך כקנה לתלמידותי ונעניתי לכלן ב"ה…

ועדיין אומרים כי יש משבר בארץ ומחוסרי־לחם רבים בת“א,הפגנות של “סיוע” בירושלם, והלא אבן מקיר תזעק בכל חוצות עיה”ק: “קרנבל דבר חדש בירושלם!” הלולא וחיגרא גם ב“מכללה ונשף של ה”סטודיענטים, נשף־פורים בבי“ס למסחר חוץ מהצגות החזיון של “החלוץ הקטן”בתחכמוני ומסתמא נזכה לראות את התהלוכה הגדולה של אחשורוש המולך מחראת־אל־תאנאק עד שער־יפו, ו”המן הרשע" במטאטא הגדול שלו וכל אוירה דירושלם יטרטר לקול ה“טר…טר.ר.:: טר::” של המתחפשים, בקצור — הכונו תלמידי ותלמידותי, לקראת החג וביחוד הכינו לכם כיס מלא, ואל תשכחו, למען־השם: את “הדרבן הקטן” בפורים הגדול.

עזמות