ועכשיו, רבותי אספר לכם מעשיה נאה ופשוטה שעלתה בשבוע זה בארבע מאות פונטים מצריים, טבין ותקילין.
הנדיב החביב שלנו בקר בשבוע האחרון את הרב קוק בביתו ושהה עמו זמן רב ודברו באריכות על המצב העגום בארץ בכלל ועל מחוסרי העבודה בעירנו. כשקם הזקן להפרד מהרב הגיש לו שיק של מאה לירות מצריות לטובת העניים — לא הרב הגיש אלא להיפך! — והביע את תקותו לרב שאי"ה יבאו נדיבים אחרים וינדבו אף הם סכומים אחרים כמוהו.
הרב קוק הודה לאורחו הגדול על נדבתו היפה לעזרת העניים ואמר לו, שרוצה הוא בכ“ז לספר לו לפני לכתו מעשיה קטנה. ומחמת שאחב”י אוהבים לשמע מעשיות ואפילו מגדולי־הדור שלנו ומכש"כ מעשיה מפי הרב קוק, ישב הישיש ועשה אזניוו כאפרכסת לשמע.
פתח הרב הגדול ואמר:
משל למה הדבר דומה? לבן־מלך שיצא לצוד ציד ביער ותעה בדרך יום שלם. פתאם נשא את עיניו וראה מרחוק מערה גדולה ובני־אדם יושבים בתוכה. נכנס לתוכה ומצא חוטבי־עצים עניים, ספר להם את כל אשר קרה לו ובקש מהם לאכל כי לא בא אכל אל פיו מאז הבקר.
— מה נתן להוד מעלת הנסיך — ענו אנשי המערה — ולנו אין כלום זולת שתי ביצים שלוקות ופת־קיבר?
הנסיך לא נתבקש הרבה וישב לסעד את לבו בכל פה, ולאחר שכלה סעודת־מלכים זו בקש להגיש לו חשבון.
— “אלפים דינר!” — אמר חוטב־העצים.
נבהל ונשתומם הנסיך, קפץ ממקומו כאלו הוכה בקרדום ואמר: מה? וכי ביצי זהב נתתם לי? והלא שתי בצים פשוטות ושכיחות אכלתי ולמה כה הרביתם לדרש ממני את מחירן?
— אמנם כן, אדוני הנסיך — ענה החוטב — הביצים אמנם פשוטות ושכיחות, ואולם הנסיכים, שבאו לביתי אינם שכיחים ולא בכל יום הם באים לחסות בצל קורתי.
— גם השטראויסים, סיים הרב בחכמתו, הם יקרי־המציאות אצלנו ולא בכל יום הם באים לעירנו…
הזקן הוציא מיד את פנקסו מכיסו ומתוך הנאה יתרה הגיש לרב שיק נוסף של ארבע מאות לירות מצריות למצות ולעניים — אך ורק בזכותה של מעשיה אחת קטנה ונאה וארבע מאת פונט ביני וביך מה הוא?…
* * *
ואם נתן שטראוס יש לנו רק אחד, הרי רועים יש לנו ב"ה הרבה בזמן האחרון — עדר שלם, עקודים נקודים וברודים, רועי־צאן ורועי־רוח למיניהם, בני־משה ובני־יעקב לשמותיהם, בני־רכב ובני־הרמכים באלופיהם (מורמונים בלע"ז, שריח של משיחיות נודף מהם…)
ובני־משה הם, כידוע, חברת רועים־עברים גדולה וחדשה ובראשם הרב קוק שהתקין לצאן מרעיתו זו תרומת כבש ותרומת עדר ושאר מיני תרומות ומעשרות כבימי שבת ישראל על אדמתו, ומכון שבא עשיר לארץ הזדרזה חברת ב“מ (לא זו של אחה"ע באודיסא!) ו”במבמה" לו תזכיר ארוך ומפורט ואחרון אחרון חביב — הצעת תקציב.
כיון שנודע הדבר לבני־יעקב נזדרזו אף הם והלכה כל החבריא, חצי־תריסר של רועים, במקלם ותרמילם על שכמם, בעגאלים וכפיות ולראשם, כרועים אמתיים, והתיצבו לפני הזקן — פרנסה חדשה!
והנדיב הישיש, שאינו שם פדות, כידוע, בין בני־יעקב ובני־עשו, בין בני ישראל ובני־ישמעאל, לא הבחין גם בין בני־משה ובני־יעקב, והבטיח לתת לאלה האחרונים, ככל אשר חשב לעשות לבני־משה עפ"י תזכירם והצעתם. ולא לחנם נקראו בני־יעקב, שמעשה אביהם בידם, שהוציא את הבכורה מידי אחיו הגדול. ואולם, אחרי המעשה הזה החליטו, כנראה, להקרא בשם בני־לבן הארמי.
אגב, נזכרתי גם בבני־בנימין.
מספרים כי בשעה שהיה הזקן עובר ברחובות ת"א ופוגש בדרכו צעירים גבוהים ובריאים, בחורים כארזים, היה מעמיד כל אחד מהם ושואל מאתו שאלה זו:
—“המבני־בנימין אתה?”
ומזכיר לי מעשה זה מעשה אחר במשלחת הראשונה של הישוב העברי בא“י שנסעה ללונדון והתיצבה לפני המינסטורים האנגלים, כשהציגו את איזנברג מרחובות בתור דוגמא חיה של אכר עברי בא”י, התפעל לויד־ג’ורג', טפח הוולשי הקטן על כתפיו הרחבות והגבוהות של הר־הברזל מא"י ושאל בלשונו בתתפעלות:
— “האם כל האכרים היהודים בא”י הם כמוהו?"….
* * *
ומכיון שאנו מדברים במיניסטורים אנגלים ועומדים בערב־מלחמה בין אנגליה ובעלי־הצמות בסין כלומר בין אנגליה והסוביטים, כמו שאמר אמרי בלונדון: מאחורי הקול־קול עשו טשן, (הימיניסטר החיצוני של סין) אני שומע הקול קול יעקב בורודין — הקומיסר הבולשבי. מכיון שכך, נזכרתי במעשה סובייטי, פשוט ונאה, שאינו שוה אולי ארבע מאות לירות מצריות, ובכ"ז כדאי לשמעו.
לאחר פגישתם האחרונה של שני המיניסטורים החיצונים, וינסטון צ’רצ’יל הבריטי וצ’יצ’רין הסוביטי, בבירתו של הפשיסטי נפגשו שנים אחרים לא וזירים אלא יהודי ורוסי בולשביקים, ולא ברומא אלא במוסקבה.
מתגלגלה בינהם שיחה זו:
— היית ברומא;
— הייתי!
— ראית את צ’יצ’רין וצ’רצ’יל?
— ראיתי!
— איך היה לבוש צ’רצ’יל?
— כמיניסטר משמר אנגלי, בפראק שחור וצילנדר מבריק לראשו.
— נו, וצ’יצ’רין שלנו אי היה לבוש? בודאי בחולצה אדומה וקשקט’ל או במסמוקיג הלבן של עזמות?
— חס־ולילה! — נזעק היהודי — צ’יצ’רין היה לבוש כבורגני אמתי, סמוקינג שחור־משחורים, צילנדר גבוה לראשו כמעשנת של “זאוואד” (בית־חרשת) ו“דג־מלוח” חדש ומזהיר לגרגרותיו, בקצור — “טיפ־טופ”, כאריסטוקרט ממש!
— ומה היה מעשן המיניסטר האנגלי? — הוסיף הרוסי לשאל.
— מה שייך? סיגר עבה של “הא ואנא”.
— נו, והמיניסטר שלו הריח בודאי “טאבאקה” שסחב מכיסו?
—הבל תדבר, אחא! — נזעק היהודי.
צ’צ’רין תפש בין שתי אצבעותיו סיגר עבה ושחור כנקניק יהודי מורשוי, ארכו “ארשין” ממש ואפשר לעשן אותו במשך מעת־לעת שלם!…
— ואת קופסת־הסיגרות של צ’רצ’יל בודאי ראית, מה חקוק עליה?
— כמובן, קופסת־כסף יפה ועליה חקוקה כתבת זו: מהעם הבריטי לוזירו היקר וינסטון צ’רצ’יל, לאות הוקרה
— ומה כתוב על קופסתו של המיניסטר הבולשיביקי שלנו?
— על קופסתו המשובצת כלה אבנים יקרות כתוב לאמר: מזכרת אהבה מפועלי בית־החרשת לאריגה במוסקבה לאדונם האהוב — סאולא מארוזוב, בודאי, הבינותם כי בעל־הקופסא היה האינדיסטרואלי הגדול במוסקבה לפני החרבן…
* * *
שבוע של חגיגות, רבותי, שבוע של מים וחלב.
כנראה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו, קבל הזמנה לחגיגת שטראוס בשבוע זה, לא כרטיס־עמידה כדיזנגוף ובלוך מתל־אביב או כמאירוביץ ופסקל מפינסק וממינסק או אפילו כחיים סלומון חבר העיריה בעירנו — אלא כרטיס־ישיבה לקיים מה שנאמר: להושיבי עם נדיבים עם נדיביי־עמו, מחמת שפקד על ממשלת חיים לטהר את פני השמים בירושלם לכבוד יום־טוב.
מאז הבקר היו עננים כבדים מתקדרים על פני השמים מלמעלה ועל שמי מלון־יוז והועד –הלאומי מלמטה. אור וחשך היו משמשים בערבוביא כל אותו יום: רגע נצחה מגפת ה“הסתלקות” והבויקוט על החגיגה ורגע זרחה שמש הפיוס והקולוניל הסכים סו“ס לנאם עפ”י דרישת שני המחותנים העקריים של ה“שמחה” בכבודם ובעצמם, הישיש שנתן וה“סלת” של נשי ישראל.
שמש ההצלחה האירה אך רגע, כי ענן קל ככף־היד נראה מרחוק וצרה חדשה הגיעה פתאום, מה יש ומה אירע? — הקולוניל נזכר פתאום כי הנציב ידרש באנגלית ובלא תרגום בלשון הקדש והרי לך אולטימטום חדש! אם בחגיגת הממשלה כך — טען הקולוניל בחגיגה שלנו מכל־שכן?
בקצור לא הועילו חכמות והנציב הזקן כתת את רגליו על ההר ל מען שפתנו.— מהיכא־תיתי! — ענה הנציב — ואני לא חשבתי אחרת, אדרבה ואדרבה אחד מקרא ושנים תרגום כנהוג. אם לכם ניחא לי ניחיים; הן סו"ס שמחתכם אתם!
מובן מאליו, כי מיד לאחר שנודע לי כי נגמר ב“ה המו”מ המדיני בשלום החלטתי גם אני להשתתף בחגיגת־מצוה זו. לא לבשתי הפעם את הסמוקינג הלבן שלי ולא חבשתי את המסוה על פני, כדי שלא יכירוני הפעם והלכתי בעלום־שם Incognito כמלך שלנו בפריז, ואולם בהגיעי אל הפתח וראיתי את להט החרב של הנערים המתהפכת על השער, הקונסול הצרפתי נכנס בהשתדלותו של אלמליח והקונסול המצרי עמד והתחנן בכרטיסו כממש כלפני גזלנים אך ללא־הועיל (מי יודע אם לא יהיה לנו עוד עסק שלם עם זגלול?), כשראיתי כל זאת הוצאתי את כלי־זיני, הכרטיס ביד אחת והפרוגרמה ביד שניה, שמתי זוג משקפים אמריקאית לעיני ושתי מלים אנגליות בפי ונכנסתי קוממיות ו“זוקף כפופים” ישר לשלחן העתונאים ושם ישבתי בין ראשי המטות של המערכות בעירנו, ישבתי טנדו על הבעל־“דבר”, הפלסטיין ויקלי לימיני, “דאר־היום” משמאלי וכל “הארץ” לפני…
ומי שלא ראה את החגיגה הנהדרה הזו לא ראה דבר נפלא מימיו ולא טעם טעם “עולם־הזה” רוחני — מעין פתיחת־המכללה בזעיר־אנפין. הירמולקה התכולה מלמעלה וה“יזמות” הלבנות על ה“אחיות” הצירות מלמטה — הסמל הלאומי שלנו — המכללה עמדה ב“ממזרח” וכל הקהל העצום הזה — בשביל העתונות היו כמובן לא־פחות מחמשת אלפים נפש! — מבני־יעקב, מבני עשו ומבני ישמעאל באו כלם להשתתף בנעריהם ובזקניהם בשמחתנו אנו, בחלוקיהם השחורים ובתרבושיהם האדומים.
שם בישיבה־של־מעלה ישב הזקן החביב עם רעיתו, הנדיב לשמאלו והרב מאיר לימינו. שוקבורן וסיימס משמאל והממשלה “שלנו” מימין, ר' חיים זוננפלד מהאי גיסא והרב קוק מאידך גיסא. רגע עמד הרב הגדול שלנו וגליון בידו והנה צמרמרת קרח עברה בתוך הקהל: זכרו פתאום את פתיחת המכללה ואולם ישועת ה' כהרף עין ובין רגע נודע לקהל כי זהו נאום המנהל ולא דרשתו של הרב — ונחה דעתנו.
ומה אמר לכם, רבותי? — דוקא הנאומים של שלשת הזקנים הצליחו ביותר, נאום הנדיב ונאום הנציב ונאומו של נשיא הוועד הלאומי. פחדנו רגע מפני ה“פסוקים” וחששתי שמא נזכה לשמוע הפעם, לכבוד היום — “מים שאל חלב נתנה”, ואולם פחדנו היה לשוא, הפסוק שבחר הפעם היה מצוין.
מה שקצר והשמיט מנהל מלון־יוז והקריא בעברית לטינית של בן־אבי“י, האריך והשלים מנהל מלון־פרנס בעברית בריאה ונמרצה. גם הראיס רכש לו כנראה, בנאומו הפעם כמה מאות נפשות מאחב”י לבחירות הבאות של הבלדיה.
ואחרון אחרון חביב — “החתן” הישיש בעצמו, שעמד על הבמה ברבידו כחזן בטליתו ושני “המשוררים” שלו, “הם המדברים” אחריו, אחד מקרא באנגלית ושנים תרגום בעברית וערבית — ועל כלם מכונות־הצלום שעמדו כמלאכי־חבלה מכל צד וסובבו את הגלגל טר־טר־טרררר….
ונפלא הדבר… הנדיב אמר בדרשתו האנגלית — מושלמים נוצרים ויהודים; הסגן העברי שכל את ידו ואמר: יהודים, נוצרים ומושלמים, והמתרגם הנוצרי הקריא בקול: נוצרים, מושלמים ויהודים. ולא לחנם התפעל הנציב וסיים את החגיגה בהפטרה: ג' פעמים היפ־היפ־היפ! היפ־היפ־היפ! היפ־היפ־היפ! וכל הקהל קפץ אחריו, ובשעת חדוה קראה יושבת הראש, כלומר העומדת בראש, וברכה בקול רם כרבנית אמתית את ברכת “שהחיינו”, וכל הקהל ענה אחריה: א–מן!
ולמה אכחד רבותי? — בשעה שהנדיב הזקן עמד על הבמה להטיף מקרב לב לאחדות ולשלום בין ישראל והעמים בארצנו, ראיתי פתאום את זיו־איקונין של ודיע בוסתאני מקסריה לנגד עיני ומחשבת־פגול עלתה בלבי:
הן בעד כל עץ יהודי, שערבי עוקר בבוסתאן (בגן) שלנו בקסריה, יקבל אולי ערבי קטן או גדול בקבוק חלב נקי ובריא, כדי שיוכלו פעם לעקר לא רק את עצינו כי אם את עצמנו….וכך הוא דרכם של אחב“י מאז מעולם, מימי שאול ואחאב, ועד רוטנברג, שבשכר כל מאמר־שטנה כנגדנו ב”פלסטין" הוא מתקין פנס־חשמל חדש בשכונות שכנינו, כדי להאיר להם בשעת קריאתם את המאמרים כנגדנו…
והסדר של החגיגה היה מופתי ממש סדר של יהודים ב“חתונה” יהודית אצלנו עליונים נעשו תחתנים לא רק בישיבה של מטה, אלא שהכל היה הפוך. בנוהג שבעולם, בני אדם יושבים על כסאותיהם וכאן עמדו האנשים על הנשים והחזיקו את כסאות על ראשיהם, ומרב המהומה שבתוך הקהל לא נשמע הרעש שעל במת־הנואמים…
לחנם נסה הגבאי של ה“חורבה” מתוך הקהל להשקיט את הרעש וצעק בכל כח: “ש—ק—ט” (שקט)! מחמת שהקהל נשמע לו ממש כמו ששמע לצעקותיו ב“חורבה” בשעת התפלה של החזן קוורטין…
ואוהב אני ביחוד לראות את בני עשרת השבטים שלנו בשעה שהם עומדים בדחילו ורחימו כיהודי חרד בתפלת “שמנה־עשרה” ושומעים את שירת “התקוה” הממושכה שלנו, ואחב“י עסוקים וטרודים בשעת מעשה מי בהכנת ה”טואלט" שלו ליציאת הדרך ומי בשמוש שכנתו או זוגתו להושיט לה את ילקוטה הקטן. בקצור, התבוננתי כל הזמן אל שכני האורח הגדול משלהם מלונדון, שישב והאזין לכל הדרשות משלנו ומשלהם ועל שפתיו הדקות וקצה חטמו המחודד רחף תמיד ה“סמייל” האנגלי.
רבש"ע! מי חכם ויבין מה טיבו של “סמייל” זה ומה פרושו של חיוך בריטי שראיתי גם אצל שכנו המזכיר בשעת ההתלהבות של הזקנים והתפעלותו של נשיא־הועד־הלאומי שלנו?…
* * *
ולסוף, רבותי, מכתב שקבלתי לא מתלמידי אלא מיהודי חולה ושתוק בבית חשוכי־המרפא בעיר־העתיקה, שבא לשפך את מרי שיחו לפני ר' עזמות וזו לשונו:
ב“ה, יום כ”א אדר“א תרפ”ז לפ"ק
לכבוד האדון הנכבד מר עזמות נ"י
אני החו“מ מבקש מאת מעלתו לכתב אי־אלו מלים חמות בשעורו לטובת החולים המשותקים והאומללים אשר בבק”ח העתיק, אבל למען השם אל יזכיר את שמי, כי גם אני לא עליכם אחד החולים, אלא שיכתב בשם כל החולים.
אנחנו החולים סובלים מאד מהמצב הקשה והננו נמצאים בחסר־כל והאכילה גסה וגרועה ממש כמו בבית־הסהר. זה כבר שני שבועות שאין לנו אפילו כביסה להחליף ואין אף אחד מאנשי־החסד, שיבא להתענין בנו. ושואל אני: וכי אנו בני השפחות וחולי בקור־חולים החדש בני האשה האמתית? אין לנו יותר כח לסבול! הלא כבר יותר משלשה שבועות, ששורר רוח ושלג בעיר ואין לנו אפילו טפת נפט כדי לחמם את עצמותינו הזקנות והקרות. וכי זהו היושר?
עוד הפעם — למען השם לא לפרסם את שמי, ואם ר' עזמות אינו מאמין לדברי, יטריח נא את עצמו אם כנים דברי או לא?
– – –
אמר עזמות: דאגה בלב איש מאחב"י, לפני מי ישיחנה? — לפני ר' עזמות! ואולם, מפני טרדותי המרובות בתור סייפא וספרא, לא הספקתי לצערי הגדול לבקר את המקום, אבל זכיתי לראות מגבאי בקור חולים ונודע לי מפיהם כי אמנם כנים דברי המסכן במכתבו אלי, אלא שבזמן האחרון השתדלו — כך הם אומרים — לתקן את המצב. ובכלל, אין זה נוגע להם כך הם טוענים, מחמת שיש ועד של גבאים נכבדים, שנבחרו לשם זה.
אמנם, זוכר אני עדיין את כל ה“טראסק” הגדול, שעשו הגבאים בשעת פתיחת המוסד, כנהוג אצלנו ב“ה, ואת כל הטררם שעשו אז בהזמינם את סטורם ועוד תצילינה באזני הדרשות החמות לטובת החולים האומללים ואולם הגבאים הדרשנים שכחו כי חוליהם הם שתוקים אבל לא שותקים, ומפני שהמוסד הזה הוא בבחימת קדירה דבי־שותפא ע”כ הוא קרירא ולא חמימא, כדבר החולה שלי במכתבו, מסתמא הוזמנו הגבאים הנכבדים האלה לחגיגת שטראוס ושמעו בלי שום ספק את דברי הנציב, שעלינו ללמד מהנדיב שלנו באמריקה פרק בהלכות רחמים לא רק על ילדים קטנים כי אם וביחוד על זקנים חולים ואומללים.
דברי הנציב תורגמו, כמדומני, לעברית לא לטינית אלא פשוטה ובודאי הבינו גבאי המוסד את לשונו של הנציב וביחוד את לשונו של
עזמות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.