ואני הלא אמרתי לכם, רבותי, לא פעם ולא שתים כי אין חכמה ואין תבונה כנגד – גימטריא!
והא ראיה: הנה ברגע זה מקישים בטליפון שלי. מה יש? בעל־הלוחות שלי בדק ומצא כי ראג’יב (הראיס שלנו)1 בגימטריא: קול היהודים (צות אל־יאהוד בלע"ז) וקול ישראל כקול שדי – מן אללה!
ואם נכנסה בכם הלילה רוח מינות, תלמידי החביבים ואין אתם מאמינים עדיין בגימטראיות ובנוטריקון, אספר לכם מעשה שהיה – לא בדותא הלילה ולא ספורי־בדים אלא עובדא ממש, אחת מגבורותיו של אוסישקין באודיסא, – מעשה נאה ששמעתי מפי חסידיו הגדולים.
זה היה עוד לפני המלחמה – לפני עשרים שנה בערך – והיו ימי בחירות באודיסא לדומה הממלכתית של ניקולאי. ובימים ההם שררה ברוסיה השטה הכפולה של הבחירות, וכל יורדי “דומה” היו נבחרים לא ע“י העם אלא ע”י הבוררים, כמו בימי הדוד ישמעאל שלנו לקושטא. וליהודים באודיסא היו אחד־עשר בוררים ושני מועמדים: אחד קדיט, חפשני גמור ונוח לבריות וביחוד לסוחרים היהודים גם נואם גדול ומפורסם וחביב לקהלה הגדול (פרגמנט היה שמו), אבל מומר. והשני היה סוציאל־דמוקרט ושמאלי קיצוני, שהטיף למסים ולארנוניות על הבורגנים ימ"ש כלומר על הסוחרים היהודים. הכל כמו באודיסה הקטנה שלנו בתל־אביב, נחלקו הדעות בין הבוררים. חצים להאי־גיסא וחצים לאידך־גיסא והמכריע ביניהם היה א. ל. לוינסקי, שהיה אז מנהל הכרמל־המזרחי באודיסא.
ולא ידע ר' קרוב מי לקרב ומי לרחק, מה עשה? – הלך אצל אוסישקין ושאל בעצתו. וענה לו איש־הברזל בטון האוטוריטיבי שלו:
“הסוציאל־דמורט הוא בודאי אסון בשבילנו, אבל הקדט המומר והמשומד הוא חרפה לנו. מוטב שיקרה לנו אסון ולא תהא לנו חרפה לאומית!”
מסתמא הבינותם, רבותי, למה ירמזון מלי ומהי כוונתי של כל המעשה הזה? – איני יודע מה יהיה לנו ראג’יב בעתיד, אבל הרשימה החוסיינית – ואפילו בלשון־הקדש שלנו!
היא בודאי חרפה לאומית בשבילנו, והמאורעות בשנת 1920 וכל עברם של ר' משה קזימא ועדתו הלא יוכיחו למדי!… איך היתה אומר חותנתי? –: “מוטב שיהא הכאב בלב ולא הכלימה בפנים”.
ואולי דבר יגונב כי גם באספת הדיפלומטים שלו בדבר המו"מ עם שני הצדדים מבני־דודנו היו אחד עשר חברים. תשעה מהם יצאו בקטרוג גדול כנגד הראיס ולסוף כשהגיעה שעת ההצבעה היו שבעה בעדו וארבעה נמנעו מהצבעה, וכל כך למה? – לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן…
ובשעה שהגיעו אלי הכרוזים העברים של הנאששיבים והחוסיינים וגלו סודות מן החדר זה על זה, זכרתי את ה“רבונו־של־עולם” אשר בברכת־הכהנים: חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה. בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים ובין שחלמו אחרים עליי… ומקשין העולם: מפני מה לא נזכר בתפילה זו גם מה שחלמו אחרים על אחרים? – והתירוץ הוא: מה שחלמו אחרים על אחרים – על ראשם יחול, ולי אין הדבר נוגע והם ביניהם לבין עצמם מסתמא ימצאו פתרון לכל אלה החלומות הרעים.
ואולם, יקירי, חוששני שאם נקיים הפעם את הפסוק “אשרי יושבי ביתך” ביום הקלפי שלהם – יחולו החלומות הרעים של החוסיינים על ראש ישראל… אמנם, אשתו של און בן־פלת חכמה גדולה היתה, שאמרה לבעלה בשעת המחלקת הידועה במדבר: אם קרח הרב אתה תלמיד ואם משה הרב אתה תלמיד – ואולם אם משה קזימא יהיה הלילה הרב גם בבלדיה – אוי לתלמידיו!…
ואי“ה בשבוע הבעל”ט, יתקיימו בנו דברי חוזינו ונביאינו אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי, מי בשולי קפוטתו ומי בשתי פאותיו לאמר: יאללאה, נלכה אל המגרש הרוסי אל הקלפי שלהם, ולא עוד אלא ששני הצדדים, נקובי ראשית הגויים, “יקרעו את עצמם” ממש בשביל “חתיכת יהודי” וידברו אליו בלשון הרשמית העברית והביאו הנאששיבים את כל אחכ“י בצבים ובכרכרות, כדברי הנביא, ובמכוניות לבנות אל הקלפי, כאשר יביאו בני ישראל את המנחה ואת המסים הכבדים אל הבלדיה… בקצור, הגויים שלנו יחזרו ממש על הפחתים, ובלבד שיתנו להם נדבה – איזה איש יהודי בוחר. יבטיחו לו כל מיני זכיות ו”עולם־הבא", וגם הרים וגבעות (שם מחוץ לעיר אצל הכפר “בירה” כידוע..) ובלבד שירחם ישראל עליהם וילך עמם אל הקלפי לזרק בשבילם…
ושמעתי כי חלוצי המזרח שלנו ירוצו כאחשתרנים ממש ביום הבחירות אם ינתן להם פתשגן הכתב כתוב וחתום בגושפנקא־דר' גיבתא, שחבל יהיה ל“יהודים” – אבל מכאן אזהרה לדיפלומטים המומחים שלנו שישגיחו היטב על התאריך של הכתב ולא יהא חתום חלילה היום בעש"ק, כלומר בראשון לאפריל…
ורואה אני, רבותי, בחוש־הראות ובפעל ממש כי העסק הכי מצוין עכשיו בא“י הוא לא בפרדסים ולא בגפרורים ואפילו לא במשרה גבוהה במלון־יוז (ביחוד עכשיו לפני בוא המשלחת הידועה!), אלא דוקא ב–קרנבל, ואגדתי בת”א יוכיח!
כי תעברו ברחוב הרצל למול הפסז' פנזק, שם במקום הבנק האמריקאי־הפלשתינאי ז"ל, וראיתם בזמן האחרון משרד חדש, משרד גדול ועליו שלט מזהיר באותיות נוצצות. משרד למבלי פורים.
ומשנכנס אדר מרבין לקבץ שם את כל נערה בתולה (לאו דוקא!) טובת־מראה ונתון תמרוקיהן ומלבושיהן ומסכותיהן להכינן ל“בחירות” ביום פורים, והשתא – כן אומרים בעלי חשבונות – הרויח העסק הזה על חלקו קרוב לחמש מאות לירות טבין ותקילין.
ועצתי אמונה למשלחת המסחרית מאמריקה וביחוד לנשיאה נכבד, שלא יפנו הלילה למיסטר דיזנגוף ולחבריו ולא ישעו לדברי הבל של שאר המיסטרים עורכי הפגישות והבנקטים לכבודם בכל מקום, וביחוד אל יתנו שיקים גדולים (כפי ששמעתי ממקור נאמן!) לנטיעת פרדסים בא"י, כי אם ישמעו דוקא לעצתו של ר' עזמות:
אם רוצים אתם, רבותי, בפרנסה טובה ובריוח גדול לאחינו בא“י, בלא הוקעת קפיטל ובלא טרחה יתרה וגם טובת־הנאה מן הצד, בקצור עסק שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד תעשו כמעשה קרן־הקימת, דהיינו: שותפות עם הקרנבל, ואל תקרא קרנבל אלא קרן־בל חצי־שלי וחצי־שלך, ובטוחים אתם שישאר לכם עוד כדי לנסע אח”כ לפריז לתשעה חדשים בשנה כדי “להשתלם”, וכל זה רק מעונת־פורים ושושן־פורים…
הסיסמא שלנו היא איפוא, ללמד את בני יהודה לרבות את הבנות לא קשת ולא פרדס – אלא – רקודים. זו עסק־זהב, שאפילו פתח־תקוה בפרדסיה וראשון־לציון הנה הנס בחשמלה ובראי־נע החדש שלה – תוכלנה לקנא בו.
ואיך אמר פעם מנהיגנו הגדול? – אם תרצו, רבותי, אין זו אגדה אלא – אגדתי!…
ולא לחנם התאוננה התופרת המודיסטית מת“א לפני חברותיה בחתונה החברונית הגדולה בעירנו כי עדיין לא שלמו לה בעד השמלות התלבשות של פורים תרפ”ו – דאשתקד…
ומספרים לי כי מטרוניתא אחת מגדולי־הדור בת"א, אינה חיה כנראה מקפת־הסיוע, פנתה לתופרת דנן להזמין תלבשת עשירה לכבוד פורים. התופרת דחתה את הצעתה של אותה מטרוניתא והצהירה לה כי לצערה הגדול לא תוכל לקבל את הזמנתה, מפני שעליה להכין עד פסח שמונים Evening Drenes2 (מלבושי־ערב) לנשי המושבות…
ותלמידי החשוב מת“א מספר לי בלחש, כי ועד הצדקה בת”א פנה לקיש בדרישה לתת אלף פונט לקמחא דפסחא, מחמת כי ששים למאה הם זקוקים השתא ללחם־עוני… והוא ענה להם בקצור: שהגברות העדינות בת"א תמכרנה את מלבושי פורים שלהן ויספיק לקמחא־דפסחא לעניי עירן…
ושוב מספרים לי מעשה אופיני קטן, שהיה בנשף האחרון של עולי פולניה בת"א:
גברת אחת תרמה לטובת ההגרלה של הנשף את – כלבה הקטן, ומובן מאליו כי היא עצמה זכתה בכלב זה, “טוטו” נחמד וקטן, מחמת שהוסיפה על מחירות לטובת הנשף, נוסח אמריקה.
כשקבלה חזרה את כלבה עלתה על הבמה, גפפה, חבקה ונשקו לו בקהל־רב ומרב התפעלות צעקה משמחה: “הוי, כלבי הטוב, כלבי הנחמד!” וכל הקהל מחא כף מרב שמחה וגדולה.
ועדיין אומרים ומתאוננים אצלנו, כי יש דאגות וצרות לאנשי תל־אביב!…
ולא לחנם שואלים כלם מאתי – כאלו אני אשם וחייב בדבר ומחויב לתרץ את כל קושיות שלהם – ומקשים קושיא חמורה זו:
– “סטייטש!” – הם טוענים ואומרים – בשעת משבר כ"כ קשה בארץ לשמחה מה זו עושה? אנחנו עם של קבצנים, דלפונים ומחוסרי־עבודה – מהיכן בא לנו פתאום הבולמוס של “עולם־הזה?”, שתקף את כלנו בפורים זה? מילא, פורים – שני, אבל אחרי פורים, מה כל הנשפים וההילולא וחינגא של “המנורה” ואגודת המהנדסים והאדריכלים? מאין עבר עלינו פתאום הרוח החדש של בתהוללות?
זוהי “קושית־העולם” עכשיו. והעולם כידוע אינו משוגע ומסתמא יודע הוא מה שהוא מדבר והתשובה על הקושיא זו היא, לדעתו. “חולי־קבצן!”. זוהי אחת מתוצאות הריאקציה של עכשיו, אחד מסתרי הטבע.
מעין “סיעתא דשמיא”, להטרידנו מעט מדאגותינו. אגב, מודיעים לי כי אי“ה בחג הפסח יערכו בירושלם מין חגיגה חדשה במינה, שלא היתה כמוה בעירנו, חגיגת “עולי־רגל”, בהמון ובסך, שבה ישתתפו כמה מאות משחקים ומשחקות בבחינת “חדש ימינו כקדם” והמנצח על החגיגות יהיה, כמובן, גספדין קונן ה' (כהן בלע"ז), שהראה את גבורתו ומעשי ידיו להתפאר ב”קרנבל" של בית־העם" ב“אליאנס”.
ובינתים נזכה אי“ה בשבוע הבעל”ט לראות את “הדייגים” לא על חוף ים כנרת ולא בים התיכון אלא דוקא ביבשה על במת התיאטרון “ציון”, ולא הדייגים מסלוניקי חלילה אלא מתל־אביב יושבי “אהל” של הפועלים…
ומכיון שהזכרנו את בית־העם – נימא בה מילתא.
ישראל נתבע לעגל ונותן, נתבע למשכן ואינו נותן. והא ראייה: רוזנבלד זה המיליונר מאמריקה נדב עכשיו חצי מליון דולר – נשמתי נעצרת למקרא הסכום הזה! – לבנין בית־ועד באמריקה, דמתקרי בלשונם: Convention Hall ולפני המלחמה הבטיח אותו רוזנבלד עשרים וחמשה אלף דולר עלובים לבית־העם בירושלם, בשעת חדוה ועריכת פגישה נהדרה ונלהבה לכבודו ועד כה – לא נתן…
כנראה, שהכנסות “הקרנבל” של בפורים זה לא תספקנה לבנין בית־העם בעירנו ואפילו לא לסייד את הקירות הטחובים והמלולכלים של בית־העם הנוכחי…
* *
אדהכי והכי, היה “שמח” שם בישיבת מאה־שערים בשבוע זה לכבוד חצי־היובל של “המזרחי”.
בשעת החגיגה, נתפרצו ה“שקצים” של ה“אגודיסטין” לתוך אולם הישיבה ולקו המאורות בבחינת “וימוש חושך”. ומיד התחיל טקס הנשף לפי התכנית: מכות־לחי, תלישה גדולה של פאות ומריטת פאות, נקרעו קפוטות ונזרקו פמוטים בראשי עם קדש, נשברו “סטנדרים” והקולות הגיעו עד לשמים ועד ל“נוקטה” של המשטרה. וכשהגיעו השוטרים והדליקו את הנרות והתחילו להפריד בין הדבקים והנה לאור המנורה חשכו עיניהם ממש: ראו כי אין כלל “אגודיסטין” בישיבה, אלא שבחשך־מצרים הכו המזרחיים זא"ז מכה רבה ונמצא – יוסי מכה את יוסי…
* * *
ובכ“ז, ראו כמה גדול כחה של אחדות אצל אחב”י!
בשעה שהמזרחיים מכים זא“ז בלא־יודעים ובני־דודנו, להבדל, מתנגחים במלחמת הבחירות ועבדין קרבותא זה לזה עד שהרשות פרסמה כרוזי־אזהרה לד”א בשבוע של הקלפי בעירנו, בשעה זו עמדו ה“אגודיסטין” וכרתו ברית עם הציונים לטובת הכלל.
ואגב, מספרים לי “נסים ונפלאות” על הנסיעה ההיסתורית של היהודים, שליחי־צבור של ישראל, ביום פורים אל בן־טוב איש. הרב האגודיסטי, חשש כנראה לעבר עם ה“דייטשען” במכונית אחת במאה־שערים מפני עינא־בישא של בתי־אונגרן, מה עשה? – לקח עגלה לעצמו ונסע בגפו לבית הממשלה שעל יד שער־שכם. כשבאו שלשת החברים במכוניתם מצאו את הרב, כשהוא עומד בפרוזדור ומחכה לבואם. באולם ההמתנה לא היו כסאות ושליחי עמק ישראל עמדו שעה ארוכה על רגליהם וחכו לראיון עם הפריץ הגדול מבני־עמנו. נתכעס הרב ואמר לחברו: אכן, זהו סקנדל באמת, שאצל פקיד גבוה משלנו בממשלה לא יהיו כסאות בחדר ההמתנה לנכבדים, ויהודי כר' דויד, נשיא הועד הלאומי יעמד על רגליו שעה שלמה. זה עלבון לאומי!…
ומכיון שנתפס הרב ל“סטרא־אחרא” שוב לא הרפה ממנו. כשיצאה המשלחת ממשרדו של מזכיר המשפטים, לא מצא הרב את עגלתו והזמינו אותו חבריו לבוא עמם במכונית. מתחילה לא רצה ואולם אין מסרבין לגדולין וביחוד לנשיא הועד הלאומי שלנו, ובאין ברירה ישב עמם: בן־צבי השמאלי מימין, הרב הימיני משמאל והנשיא באמצע והחבר הספרדי הצעיר – על יד הנהג… שכח, כנראה, הנהג, כי יום פורים היה וחשב אותו לשמחת־תורה וע"כ עשה הקפות עם הנוסעים הציונים והרב האגודיסטי ביניהם בכל העיר ובכל הרחובות של מאה־שערים עד בואך לבתי מחסה של ר' חיים. הרב המסכן נסה לכסות את פניו בשטויתו ואולם לא הועיל, כי נתקיים בו הפסוק. “ככה יעשה!”…
* *
וכמו להכעיס – רבו הקופצים על הספר הלטיני של בן־אבי ביחוד מבין “הגויים” ועמי־הארצות שלנו ולא תועיל, כנראה, ההחלטה מצד ידוע ל“השתיק” את הספר הזה כדי להמיתו…
אדרבא! בזמן האחרון קבלתי הזמנה לנשף חדש בת"א, כרטיס הזמנה בעברית ובאותיות לטיניות וזו לשונו:
Sismath Haneschef
“Tel־awiv bischnat 2050”
Lichwod Rabbi Azmaveth
Adar Tarpaz
ובלשון בני־אדם ז"א:
סיסמת הנשף: תל־אביב בשנת אלפים.
לכבוד רבי עזמות – אדר תרפ"ז.
ועל החתום ג“כ בלטינית: אגודה האינג’נירים והארכיטקים בא”י.
והואיל ואנו עוסקים בשפת לאטיין – מצוה לספר את המעשה של זבוטינסקי.
כשאך הגיעה לורשוי הבשורה המרנינה מעל הרי יהודה והמדור התחתון של ר' עזמות ע"א ספרו של בן־אבי נזכר זבוטינסקי, שגם הוא נפל פעם על המצאה גאונית שכזו והצהיר לכל העתונאים בורשוי, שהריהו מתכונן להוציא בקרוב בימינו את המחזה העברי שלו “שמשון” באותיות לטיניות. ואת הבשורה הטובה הזו מהר להודיע גם לגברת אמריקנית חשובה מאד הנמצאת כעת בארצנו. מובן מאליו, שאת מכתבו אליה כתב בעברית, אבל באותיות לטיניות ופתח בזו הלשון:
“היות, שאני יודע שקשה לגברתי לקרא עברית באותיות מרובעות, ע”כ אני כותב לה באותיות לטיניות"…
ועל זה ענתה האשה החכמה אף היא בזו הלשון:
“היות ואני חוששת, שכבודו אינו יודע די אנגלית, ע”כ אני כותבת לו מכתבי זה האנגלי באותיות עבריות…
ואם לא תגידו בגת וביחוד בחוצות בית הכרם, אגלה לכם בלחישה סוד קטן מן המערכת – המכסה אני מכם, תלמידי היקרים? –
כשאך הופיע ספור של בן־אבי בלטינית הופיע בבקר לא־עבות אחד למערכת שלנו, נחשו מי? – אחד מזקני המורים, מבני־הזמזומים אשר “על הפח”, ושפך את כל חמתו על המחבר, משך בכתפיו, כדרכו, והריק את כל אוצר־מליו הידוע כנגד ה“בגידה הלאומית” וכו'.
לא היו ימים מועטים, והמורה־הזקן שלנו הופיע שוב במערכת וכשלא מצא את בן־אבי השאיר לו פתקא בחתימתו ובה כתוב לאמר. שבשביל המאמר “יחי עבדול־חמיד!” שככה כל חמתו ובא ללחץ בחזקה את ידו הימנית של בן־אבי, זו שהיא כותבת מימין לשמאל ולא להיפך…
* * *
חפצתי ל“עוף” עמכם קצת, תלמידי הרוחניים, באוירון זה אשר “בירושלם־של־מעלה”, כי טוב ומועיל לפעמים לאדם מישראל לעזב את מקומו כאן עלי אדמות, להתרומם קצת מעל ענינינו הפעוטים ולעוף במרחב כמו שאומרים הצרפתים. D’oiseau vol a (מעוף־הצפור), ולראות מרחוק איזו פנים יש לירושלם־של־מטה, שהרי א“י שלנו היא כ”כ יפה ונהדרה מרחוק וכ"כ קדושה – מגבוה…
חפצתי, לכהפ"ח, לעוף באוירון כעסקן אמריקאי שלנו, שעף ממצרים לירושלם, ומעכשיו לא יקרא עוד שמו בישראל: אונטר־מאיר אלא אובר־מאיר… ואפשר, שעפיפה זו היא סמל למגדלים הפורחים באויר, שבונים לנו עכשיו באמריקה של מרשל־וייצמן (לא שמואל!…).
* * *
ועכשיו, שעלתה גרמניה לגדולה ושטרזמן שלה זכה להיות נשיא “הועד־הלאומי” של הגויים בחו“ל ומדבר בלשון עמו כלומר: “דייטש” במותב כל שרי־המלוכה וגדולי אומות העולם – מוטב שנניח את האוירונים והענינים האויריים והלטיניים שלנו, ואני אספר לכם בסוף־פסוק מעשה גרמני קטן, מעשה שהיה בעירנו בזמן האחרון. והרי ידוע לכל, כי אין ר' עזמות מספר אלא מעשים שהיו ורק תמימים והדיוטות שואלים אח”כ: “זה א–מ–ת?”
צעירה אחת – שמא לא נפקאמיניה בשבילנו – הלכה בזמן האחרון לקיים מצות בקור־חולים לקרובתה מהמושבות השוכבת בבית החולים לנתוחים הגרמני היהודי בעירנו, והביאה עמה בקבוק או־די־קולון (מי־בושם) מהפירמה הפריזית הידועה ומהמין המובחר “פלוראמי”, ובקשה מאת אחות הרחמניה למסר את הבקבוק לחולה.
– “וואס”?! " – נזעקה האחות הגרמניה מבנות ישראל כאלו נשכה עקרב, בראותה את הבקבוק הקטן – זה לא טוב, קוואטש!"
חשבה הצעירה כי האחות הרחמניה מתנגדת לאודי־קולון זה שאינו מתוצרת־הארץ והתחילה מתנצלת לפניה.
– כאן לא מצאתי “פרפום” שכזה, והחולה אוהבת כ"כ את ריחו…
– “לא!” – ענתה האחות הרחמניה בלי רחמים – לא “הערר דוקטור” ולא היא תרשה להכניס “פרפום” צרפתי לבית החולים “הגרמני” שלהם.
הצעירה הלכה כלעמת שבאה, ואולם כרגע הפכה את פניה אל האחות ה“יונקרית” שלנו ובקשה מאתה למסר לחולה במקום הבקבוק “הצרפתי”, דרישת־שלום חמה מאת ה“קייזער ווילהלם”…
עזמות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.