רקע
ישעיהו קרניאל
והפעם, רבותי, אתן לכם שעור אוניברסיטאי מוסיקאי – דאר היום, 27.5.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 27.5.1927; 27.5.1927

והפעם, רבותי, אתן לכם שעור אוניברסיטאי מוסיקאי, שכלו רוחניות ומלא ענינים גבוהים ודברים העומדים ברומו של עולמנו: הן לא לחנם היה לנו שבוע של ל“ג בעמר וסדרה שלמה של נשפים, נשפי “יובל” בשורק ובחולם, דרשות ונואמים בפתחים, ה”סאדיק־שמעון" ומסבת־עתונאים, בלטים בכבנליים ורקודים בנליים, קונצרטים על רבע־הטון ושאר מיני חדושים וקשקושים בעירנו.

אצל הצרפתים הכל נגמר בשירה, כידוע, ואצלנו בא“י הכל מתחיל בשירה ובזמרה וגומר באכילה, כלומר בדבר אכילה. והא ראיה: בנשף “יובל” בראי־נע “ציון” פתח רודינוב ב”קדיש" אחרי האופירה וסיים ב“תנו לאכל” וב“עגבניה” רקובה, ובנשף היובל של בצלאל גמר הפרופיסור את נאומו כי ר' בצלאל הוא חי וקים וצריך לאכל, לקיים מה שנאמר: אם אין קמח אין יובל בן־למך ורק מברכות ומהלל לא יתקיים בצלאל או כמו שאומרים האנגלים: תינוק שאינו צועק אינו יונק…

ולמה נבחר? ­– נשף “יובל” בשורק היה מוצלח בכל הנקודות ו“מוחזק”, כמו שאומרים, מראשיתו ועד סופו. רק בקופה היתה תנועה־קטנה ושוא נח מחמת שהקהל היה קמץ־קטן… ובכל זאת היה נצחונו של “פרופסור וינברג” שלם כי יש קונה עולמו בנשף אחד וביחוד ב“שדכן־שקרן” שלו. וביחוד הצליחה המוסיקה הרוסית לא על הבמה אלא בשורות הראשונות למטה וה“פארוסקי־קונצרט”, שנערך שם לא על רבע הטון הלאמי של פנדברג אלא על טון שלם וגבוה בדגש־חזק. ומה לעשות, רבותי, והקב"ה הענישני ממרום והושיבני למטה, כמו להכעיס, בתוך “מוסקבה” שלנו, בתוך הקולוניה הרוסית־המוסיקאית־אודיסאית ומוסקבאית ובין פרופיסורים־קומפוזיטורים והשורים, הרוזובסקים והרוזנשטיינים וכל מיני רזין־דרזין, עורכי הנשף של יובל למכוביץ, אבי כל תופש כנורובסקי ועוגובסקי ופסנתרוביץ וביחוד איסאק מויסייביץ מבקור־חולים־גוספיטל.

ועכשו, ראבאטאי, (רבותי בלע"ז) תרשוני־נא להוסיף רק מלים אחדות גם ע“א המין היפה שבנשף הנאה הלזה מה לעשות ואני הנני סנטימנטל כסרנדה של שוברט ושל טוריסלי גם יחד ולא אוכל לשכח בשום אפן את ארבע ה”פרימדונות" שהופיעו בנשף על הבמה? ­–:

אחת צעירה, שישבה כבובה בצד הפסנתר ­– היה מה לשמע ולא לראות: השלישית, הוי השלישית זו בת קול־הזהב וצחוק־החן של ה“אביב” המלאכי ­– כאן היה מה לראות ומה, לשמע, והרביעית ­– אל אחטא בלשוני! ­– לא היה מה לשמע ומה לראות…

* * *

ואולם בבצלאל שלנו היה נשף יובל לא בשורק ולא בחירק אלא בחולם וכלנו היינו כחולמים.

גנת בצלאל נהפכה בין לילה לאמפיתיאטרון וכל החגיגה היתה מעין פתיחת המכללה בזעיר־אנפין לכל פרטיה ודקדוקיה, כרטיסיה ודרשותיה…, על הבמה בישיבה־של־מעלה ישבו כל גדולי־הדור, באי־כה המוסדות שהם רק ב“כח” ובלי כח, ולמטה בנחות־דרגא ישב לו ה“פובליקום” כלומר: האנשים הפשוטים כגון: וזיר ההשכלה שלנו, המאירי בעל “המחר” המפורסם שלו, קבק בעל ה“אהבה” לצדו, החכם והבלשן מחבר המלון הרפואי הגדול, עורך ה“פלסטין־וויקלי” ואחרון אחרון חביב ­– ר' עזמות בעל הסמוקינג הלבן שלו.

וכשראיתי את העולם ההפוך הזה לנגד עיני, עליונים תחתונים ותחתונים נעשו עליונים, נזכרתי פתאם במעשה נאה אחד ­– ומעשיות הרי אוהבים אתם לשמע, האין זאת?

בלונדון עיר הבירה והמעטירה ישנו קלוב אחד מפורסם, שחבריו הם מרמי־המעלה ומה“האי־ליף” והם מתחלקים לשני סוגים: בעלי־התאר הנקראים “לורדים” וחברים בלי תארים שנקראו סתם “ג’נטלמנים” באנגלית. פעם אחת נעלם מחדר־הבגדים מקל יקר, שראשו מצופה כסף וזהב. מה עשה המשרת? הלך ורשם על הלוח השחור התלוי על הכתל כדברים האלה: הלורדים מתבקשים להחזיר את המקל הנעלם". נעלבו מאד הלורדים והתקוממו עליהם הצילנדרים ושאלו מאת המשרת מפני מה הוא חושד דוקא בלורדים ולא בג’נטלמנים, וענה להם המשרת בתמימות כי “ג’נטלמן” אינו לוקח מקלות של אחרים…

והרבה למדתי מיובל העשרים של בצלאל ונתבררו לי כמה ענינים, הנה למשל: עד כה חשבנות כלנו והאמנו כי ישנם בירושלם רק מנינים אחדים של אנשים בעלי־חשיבות, יחידי־סגולה מן המקורבים, שזכו להרשם ברשימת מלון־יוז להזמנות ולפגישות, ואולם משעה שהחלו לערך נשפים בבצלאל, נתן ערך יותר גדול לבריות והגיע מספר “הלורדים” שלנו בישיבה של־מעלה למאות עם כל הנערים והילדות שתפשו את הכסאות וכל הסופרים הקטנים שנדחקו במקום גדולים, וחסר היה רק אותו בעל־הכרס להשלמת המנין…

בכלל היה הנשף הזה מעין “סינמה” חי, שגם רואים וגם שומעים את הקולות, ממש כמכונה חדשה זו שהמצאו בלונדון Mouetone ושהכניסוה כבר לעולם המסחר. ואם תרצו, נוכל לכנות את הנשף הזה בשם “במקום” ­– סוקניק במקום מגנס, קרופסקי במקום פיק, בן־דוד במקום צוקרמן, אבישר במקום מיוחס ור' עזמות במקום כל המיוחסים, ורק “במקום” אחד חשוב היה חסר: לו במקום הברכות וההודאות שאליהן נצטרף כ"כ מלון־יוז היו מצרפים איזה פונטים לתקציב של בצלאל. שערו בנפשכם: מוסד שלם של מורים ותלמידים ותלמידות מקבל הרבה פחות ממהנדס פשוט וקולוניל ממנשסטר במלון־יוז…

איך אומר הגרמני? ­–

Den Juden soll man ehren und nicht ernaehren

כבוד וברכות ­– כנפשך משבעך, אבל פרנסה… דוקא לא!

ומסכת ברכות היא ב“ה גדולה אצלנו ונכנסה ה”ברכה" ברשימת המברכים בקדש ­– מעין שבת־מברכים:

המתחיל במצוה היה הד“ר ספיר, שדבר עברית לטינית ותחלפו אצלו היוצרות, “ח” במקום “שין” ­– ה”אשר והשלמות" נהפכו אצלו במחילה ל“אחור וחלומות”, השטח שלו היה “משופר” (מחוסר) אויר והנביא יחזקאל זכה לשם חדש "גספדין “ישזקאל”. ועוד טעות גסה: הנואם אמר שץ במקום “האץ”. הלומד זקן למה הוא דומה? ­– לניר מחוק שכתובה עליו עברית־לטינית משמאל לימין…

ר' חיים סגן הראיס שלנו, אמר את הברכה בנגון של הבדלה והביט כל הזמן אל הכוכבים או אל ההדלקה שעל הגג ל“בורא מאורי האש”.

הלורד יעקבי הצהיר בפרוש שאינו מדבר בשם ועד־העיר שהוא רק “בכח” כמו “שכונת־שץ” של סילמן, אלא בעד כל מורי ירושלם. אכן זוהי ענונתנות יתרה מצדו: אנו יודעים כי הקול קול יעקבי יוכל לדבר לא רק בעד מורי ירושלם אלא בעד כל מורי העולם כלו…

הצייר נאמן צייר לו, כנראה, שהיובל הוא שלו ושכח כמעט בנאומו את חתן־היובל, את ­– שץ.

הנאום הכי מוצלח היה בלי שום ספק זה של ד"ר מבשן, שלא בא…

והנאום הכי קצר היה דוקא של האשה מבית־לוי בת"א, שהיא מיטיבה לדבר, כנראה, באצבעותיה על הפסנתר. אגב, העיר לי בשעת הנגינה אחד משכני על שערוריה אחת, שנעשתה בנשף זה: על פסנתר אחד ישבו שנים ונגנו יחד בארבע ידים, כאלו אי־אפשר היה ­– הוא אומר בצדק ­– להשיג לנשף שכזה עוד פסנתר אחד?…

לעומת זה דבר ליבוביץ “במקום” מנהל המוסד האמנתי הידוע בעירנו ­– ­– “הלואה וחסכון”. החלק הראשון מתאים לבצלאל והחלק השני ­– בדבור, כמובן ­– מתאים לנואם. וחסרון מורגש היה בנשף זה של הועד הלאומי, אגודת השמשים, בית־כנסת “ישורון”, טפת־חלב והמשרד לשדוכין…

ורק זה לא היה חסר: ב“כ מרבדיה, ששכח לדבר גם בשם ה”רוקיה"…

ולשם דקורציה הופיע על הבמה גם מלניק בשם… בעלי־המלאכה.

וכל בעל־דרשן דורש לעצמו: ב“כ “הכרמל־מזרחי” עשה תעמולה למען תוצרת־הארץ ­– לא ה”ברכה" הוא העיקר ­– הוא אומר או חושב לומר ­– אלא ה“קידשו”…

ואני עבדכם ר' עזמות, בשעה שנתבקשתי ע“י היו”ר מר ארנון לישיבה של מעלה לדבר בשם “בית העם” ­– ג“כ “במקום”! ­– חשבתי בלבי בעלותי על המדרגות השבורות: הן האדם הוא החיה היחידה בעולם שהיא צוחקת. הכלבים להבדיל הם יותר פילוסופיים מב”א, החתולים יותר ליריים, הפרים הצעירים יותר רומנטיים, התרנגולים יותר גאים, השועלים יותר ערומים (עכשיו נגמרו המדרגות) ומברכי־הנשף יותר מונוטוניים ויותר טרגיים מכלם. ועל כן לקחתי עמי את ה“ריציפט” של שלום־עליכם, כי הרי אין תכלית לשבת שעות שלמות ולשמע דרשות ו“הספדים” מכל ה“לורדים” וה“ג’נטלמנים” ושאינם “ג’נטלמנים” גם יחד? ­– הן קר היה בחוץ, קר בגוף וקר בכיס, ולא לחנם עמד הפרופיסור על הבמה בשעת נאומות ורעד, ויכסוהו בבגדים וב“של” עבה על כתפיו ולא יחם לו…

וכשישבתי כל הזמן והסתכלתי מסביבי, השתוממתי על הסבלנות הגדולה של הקהל ­– לשבת בקר ולשמע עשרים דרשות ארוכות ותשעה־באביות, רחמנות עליהם ממש, רחמנות על שני הקונסולים הנכרים מגרמניה ומטשכוסלובקיה שלא הבינו אפילו את העברית הלטינית של ספיר והלשון־קדש של הפרופיסור שלנו ורחמנות בנאמנות על הצעירים והצעירות, שישבו ממש “כעל סיכות” וחכו לרקודים.

ולו לכל הפחות השכילו הבינו מסדרי הנשף הזה לתת את המוסיקה לא כהפטרה בסוף אלא לסרוגין בין דרש לדרשה, ובין ברכה לברכה, כשם שנותנים לילד החולה דברי־מתיקות אחרי כל כף כינין כדי ולהמתין את המרירות…

ואי“ה במוצש”ק זו נזכה לשמע בבית העם "ברכות אחרונות, רק שלא יהיה הכל ברכה לבטלה…

ובשעת משבר זו בארץ, בשעה שאין מסחר ואין תעשיה, אין חקלאות ואין שנוררות ואין משלמים משכרת לשמשי מלון־יוז במשך ארבעה חדשים ­– והמנהלים הגדולים מקבלים את משכרתם וגם קדימות בשעתם ­– בשעה חמורה זו ישנה בכ“ז סחורה אחת בארץ שהיא עוברת לסוחר ורבים הקופצים עליה. ואם תבטיחו לי שכר “קומיסיון” שלי אגלה לכם את הסוד: זהו מה שקוראים בלע”ז “פובליסטי” כלומר פרסום ודיקלמה.

מנהל קרן היסוד, שיש לו חוש מסחרי מפותח הבין את הדבר יפה יפה ויצר בזמן האחרון איזה מין “יריד” חדש במכון פסתר שקורין לו “מסבת עתונאים”, אלא שסופרינו ועתונאינו, בטלנים במחילת־כבודכם, מוכרים את סחורתם זו בעד כוס תה, מי בעד נסיעה וטיול באוטו להר ומי אפילו בעד שיחה נאה וצחוק חן, חוץ מבעל־הירמולקה, כמובן, שאינו טורח חלילה “לשם שמים” כסטודנטים של האוניברסיטה, אלא בעד פונטים שלמים, טבין ותקילין, כידוע ושני בתיו בתל־אביב ובבית־הכרם הלא יוכיחו!…

ולא לחנם נטלו את בעלי ה“פובליסטי” בתוך ארבע מכוניות גדולות והובילו אותם אחר כבוד כ“פריצים” שלמים אל ההר. ובהגיעם לפני המכללה נפתחו לפניהם שערי־חכמה. לא בדקו לפספורט אמריקאי ולא שאלו ללשונם אף לא אמרו להם להמתין במסדרון הקטן לבוא המזכירה הידועה אלא שמנהל המוסד בכבודו ובעצמו קבל אותם בסבר־פנים־יפות ובחביבות רבה, כלורדים וכג’נטלמנים, והלברלים הקטנים שלנו דעתם זהה עליהם וחשבו את עצמם בשעת־מעשה כאלו היו “קורספונדנטים” של ה“טיימס” הגדול בלונדון או ה“צפון” הריבזיוניסטי הענקי בק"ק חיפה.

העתונאים שלנו טעמו בפעם הראשונה טעם “תיירים” מחמת שעשו עמם שבע “הקפות” בכל האולמים וחברת “עוזר־דלים” הספרותית שלנו הלכו אחרי החזן והביטו אל הצנצנות והמעבדיות כתרנגל בבני־אדם. כשהגענו לאולם רחב, שנשבה בו רוח קרירה מירושלם עיה“ק, אמרתי לשכני: זוהי בודאי המחלקה למדעי הרוח, ולסוף נודע לנו מפי הד”ר המנהל החביב כי זוהי המחלקה הפרזיטולוגית העוסקית במיני חיות רעות וקטנות שאינן נראין לעינים ודמתקרי בלע"ז “פרזיטים”.

ישנם הרבה פרזיטים בא“י ­– אומר הד”ר לחבריא שלנו ­– ואנחנו יוצרים כאן פרזיטים חדשים… כאן פרץ צחוק ואחד מבני־החבורה צועק אלי: “עזמות, רשום! חמר מצוין בשבילך!”

­– “ישנן כאן תולעים ­– מוסיף המסביר ­– שהן נמצאות בגוף הנחשים ולא נודעו עדיין בספרות. כאן גלו אותו ולפיכך נקראו על שם מורי המחלקה הזו, ותולע אחד נקרא ע”ש הרופא אדלר שהוא נמצא בחו"ל ואינו יודע עדיין מן הכבוד שזכו אותו שלא בפניו להיות לפרזיט…

וה“מסמר” שבכל הטררם הזה היה, כמובן, הצלום. כשירדנו יחד אל האמפיתיאטרון עמד הצלם שווייג לקראתנו. כלם באו אל הצלום וחסרו רק שנים ­– בלפור באדרת־הארגמן שלו ובעל הרסיסים, להבדיל שלא ידע כנראה ע"א הצלום. ולפיכך עמד מנהל קרן־היסוד באמצע והכל עלה יפה

במכון למדעי־היהדות זכינו לשעור שלם ע"א החנוך הגבוה, והמנהל התאונן לפנינו על סופר גרמני אחד שבא לארץ והוציא את דבתו רעה על המכללה מפני כי לא ראה אותה. על זה העיר אלמליח ­– הוי, דאר־היום! ­– שמסתמא בא הסופר הגרמני למכללה ולא נתנו לו להכנס…

ולאחר שעברתי את האוניברסיטה בשעה אחת פניתי למנהל ובקשתי את ה“דיפלומה” שלי, אלא שהסביר בדרשתו כי ה“סטודנטים” שלהם לומדים תורה לשמה…

כנראה ששלמה המלך חכם גדול היה באמרו כי טוב מראה־עינים מהלך־נפש וגם מנהל קרן־היסוד הוא חכם באמרו כי גדולה לגימה ואפילו כוס־תה ועוגה, שהיא מקרבת את הלבבות במכון פסתר.

אין בכח עטי הדל והבנתי הפשוטה למסר לכם אפילו במקצת את דרשת הד“ר הטשכו־סלובקי על החנוך הגבוה ועל הספריה האוניברסיטאית ועוד ענינים עילאים כאלה, שלאו כל מה […] דא, וגם לא אמסר לכם את תשובתו המחוכמת של המזכיר משלשלת־היוחסין של “ההתקפות” של הסופרים והעתונאים, מחמת שאיני רוצה לגלות סודות מן החדר, כמו שעשה תלמיד של האוניברסיטה וספר בקהל־עם כי מתוך שמונים התלמידים שנרשמו לתנ”ך, כפי דברי המנהל, נשארו רק חצי תריסר מקבלי “סטיפנדיום”, ז"א שאינם לומדים לשמה אלא על מנת לקבל פרס… ולץ אחד שאל אם גם הוא בעצמו בתוך חצי התריסר?

וראו זה פלא: המושגים הולכים ומשתנים, הולכים ומתפתחים בארצנו. הנה, למשל, לפנים היו אומרים פשוט “חלוקה” ובק“ק צפת מקבלים עד היום הזה “יוקסען”. אח”כ נשתנה העסק וקבלו במושבות הברון לא חלוקה חלילה אלא “תמיכה” או “קצבה” (שטיצע בלע"ז). ברבות הימים נוסדו הקבוצות בארצנו, שמאסו בתמיכה וקבלו ­– “תקציבים” שם יותר נאה ומצלצל, ולמחוסרי עבודה חלקו לא “חלוקה” ­– פע! ­– אלא “סיוע” ובאוניברסיטה קוראים לזה בשם מדעי־מחקרי פרזיטולוגי ­– “סטיפנדיום”, ואולם הצד השוה שבהם הוא, שהכל ענין אחד, כלומר: כסף. לאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא אזלינן, והטעם הוא אחד.

איך היה אומר היהודי הליצן ההוא? ­– “ובכן תן כבוד” ­– משמעות כסף, “ובכן תן פחדך” ­– ג"כ כסף!…

* * *

וכן נגזר מן השמים כנראה. שלא יהיה שלום בכנופיא הספרותית שלנו בת"א. בא שלום אש לארץ, כמו לפנים עם ענין המילה שלו בורשוי ­– ובין רגע נעשה הכל “חודורום” וריח של אבק־שרפה באויר. משלום “אש” בפתח נעשה “אש” בציריה…

והלואי שאשקר, רבותי,: שלום לא יהיה אצלם וגם לא יוכל להיות בנקל. בעולם ה“פונטנפין” אשר בת“א שני עורכי ה”כתובים" בעלי “שני השינים” הם רמז ל“שא שייגעץ” של ביאליק (עיין “המחר” של המאירי!) ובעל “הדביר” יניח סו“ס את ידו גם על ה”כתובים“… ובזמן האחרון החליטו הסופרים בת”א, כנראה, להחליף את עטם באגרוף־רשע ותחת למשך בעט סופר מהיר, הם לומדים את חכמת־היד, “בוקס” בלע“ז, והמעשה הנאה שקרה בבית־הדאר בת”א הלא יוכיח!

לא ידעתם את אשר קרא שם? גם אני לא ידעתי אלא שספרו לי בלחישה במסבת־העתונאים הולכי־רכיל שלנו בת"א ואחריות המעשה עליהם.

מספרים, למשל, שאחדים מהחבריא של הכתובים" נמצאו בבית־הדאר, והנה נכנס המשורר ונגש לאחד מהם כדי להגיד לו דבר מה. ואולם זה האחרון הפך את פניו ולא רצה לענות לו. ויחַם לבבו של המשורר, והקּול קול יעקב נהפך לידים ידי עשו, והיד נשתלחה ישר על הלחי הצנומה של המפגין, ונמצא יעקב מכה את יעקב…

הואיל וכך, נזכרתי גם במעשה שקרה למשוררנו הלאומי בחזרו ממירון לצפת אחר ההילולא. שלשתם נסעו במכונית החדשה והיקרה של גולדברג מוילנא, הוא, גנסין ובעל המכונית בעצמו. והנה בדרך נהפכה הקערה אל פיה ושלשתם נשפכו ארצה. אלא ש“שליחי מצוה אינם ניזוקין, ורק בעל התא”י נפגע קצת בחטמו, ­– כך דרכו של יהודי לסבל בכל העולם מחטמו…

* * *

לא אספר לכם כמובן את כל פרטי החגיגה של ה“סאדיק שמעון”. חזרתי עם תלמידי בכל הפנות וראיתי את השומרים מבני־דודנו ומעשרת־השבטים שישבו בלא “חתיכת־עבודה”. בני דודנו נהנו מה“טואלט” של בנות־ישראל, ערמות של “חמלה מאלאני” (חומצה ירוקה וקלויה) נפלו לקרבן והיו לברות למלתעות אחב“י, המראג’יח” (נדנדות) הסתובבו ובמקום “שקצים” קטנים ישבו נערי מאה שערים בפאותיהם. בנות־דודנו ישבו כנופיות־כנופיות ותתכסינה בצעיף כאמנו רבקה בשעתה, בקצור, זה היה ממש “נבי־מוסה” של יהודים…

ובשעה שטיילתי בין הקהל והסתכלתי אל בנות־ישראל ­– למה אכחד? ­– הן לא כרתו ברית לעיני כאיוב בשעתו, ונזכרתי בדברי אליעזר בן־יהודה, שטייל במקום הזה לפני עשרים שנה ראה את בנות־ישראל שלא יכלו לעורר את יצרו הנרדם, מפני כי נאות הן אלא שעניותן מנוולתן. מי יגלה עפר מעיני אב"ינו זה ויראה איך נשתנו הזמנים, וכל מה שבנותינו יותר עניות היצר־הרע פחות נרדם… כנראה שמפני עניותן אינן מספיקות לקנות ארג למלבושיהן.

גם מספירו רצה לעשות “ביזניס” אפילו משמעון הצדיק והעלה אוירון של ניר לשם ריקלמה. חשבו בני־דודנו שמא שולח הוא מגדל פורח באויר בלוית הברכה של הצדיק, כדי למצוא את המעופף נונגיסר (עיין מאמרו של ניימרק!), שאבד בדרכו מפריז אמריקתה, מה עשו? זרקו לו אבנים ונפל, וע"כ לא נמצא המעופף עד היום הזה.

* * *

ובשעת כתבי את שעורי זה נכנס אלי תלמידי הטוב ונשבע לי בפאותיו שאין לו, כי נכנס בשבוע זה לבית־דפוס בעירנו וראה בעיניו ומשש בידיו קבלות שהודפסו מטעם הסמינר העברי למורים בעירנו ושהן נקיות מ… עברית.

גם זוהי חתיכת עבודה לשבדרונים ולאסכרדונים של גדוד מגיני השפה שלנו ועד שהם נלחמים בביאליק ותובעים ממנו את עלבון שפתנו, מוטב שיפשפשו בבתי־הדפוס ובמשרדי מוסדותינו בספריה הלאומית ובאוניברסיטה וימצאו ב"ה מה לעשות.

אגב, מה נשמע בדבר המצבה האנגלית והפח החלוד העברי שעל גג הבית ברחוב אבינו־מלכנו?

ועכשיו, רבותי, שבו עמדי ועשו אזניכם כאפרכסת לשמע “מופתים” מהאי בוצינא קדישא, האדמו"ר הרבי מבייאון שיאריך ימים ושנים, “נסים ונפלאות” ממש, ששמעתי מפי תלמיד חשוב מאד, שעדותו נאמנה מאד.

בתחנת לוד פגשו אותו מנין שלם של חסידים ויצאו לקראתו מזויינים כלם בבקבוקי יי"ש, שכר, יין וכל מיני משקאות “לתקון”, כידוע. ונסעו עמו צפתה למירון. כשהגיע, תלמידי זה לטבריה ספרו בעיר כי שלשים חסידים מחשובי־העדה יצאו לקראת הרבי. וכשאך עלה להר צפת שמע בכל רחובות העיר כי שלש מאות חסידים מכל הארץ הלכו לקראתו ללוד…

כן, רבותי, הולכים ומתרבים האפסים בארצנו מלוד ועד צפת, ומדן ועד באר שבע!

וא“י שלנו נקנית ביסורים גם ע”י הרבי מבאייאון וזכותן הפעם, כמו להכעיס, לא הגנה על המכוניות והקב“ה שלח להם “פונקטשור”, בבחינת נקבים נקבים, אשר אם יפתח אחד מהם אי־אפשר לנסע. אלא שהקב”ה מקדים רפואה למכה והקדים להם את המשקה לנחם את החסידימ’לך ולתקן את הפגם של המכוניות. וחסיד נלהב אחד זקן, ­– כך מספר לי תלמידי הלז ­– מי־שהיה שמשו של הרב קוק לא פסקה מפומיה גירסא־דבקבוקתא כל הזמן של קנית־השביתה בדרך לרשב"י.

וכשהגיע הרבי לק“ק צפת ירד לאכסניא של מיברג ויש בדירתו של ר' עזמות לפנים וגם הרבי מאודסא ר' חיים נחמן ביאליק שליט”א נמצא אז בצפת והנה עלה בדעתם של הבריות לסדר פגישה בין שני ה“רביים”, כלומר בין האדמו"ר ובין המשורר הגדול. מתחלה סרב ביאליק ואולם לסוף התרצה הקהל והלך אל המלון כדי לראות את הרבי מבאייאן.

נגש המשורר כחתן בין שני שושביניו ואמרו לי לרבי: “רבי, הנה ביאליק!”.

­– מי זה ביאליק?" ­– שאל האדמו"ר בניחותא.

­– “כיצד”? אמרו חסידי המשורר ­– “את ביאליק אינו מכיר? את המשורר הגדול?”.

­– איזה משורר?" ­– ענה הזקן שוב בתמיה כאלו נפל מהר־סיני.

השדכנים הביטו זא"ז כאומרים: וכי סלקא־דעתך שאיזה כומר רוסי או פולני להבדיל אלף הבדלות, לא ידעו מי הוא טולסטוי, או מיצקביץ?..

ואולם, אצלנו, רבותי, הכל אפשר!

והחסידים מאנ"ש מספרים כי בשעה שהובילו את “הספר” מביתו של מאיר עבו, כנהוג, למירון, עברו ברחוב הגדול והחדש והרבי מבאייאון ישב בגנה שלפני האכסניה כדי לראות את התהלוכה.

­– “רבי!” ­– אמרו לו חסידיו ­– הנה הולך הספר!" והרבי לא זע ולא קם.

וכשהתקרבה התהלוכה אליו, צעקו החסידים: “רבי! הנה הגיע הספר!!” והרבי הזקן מנענע בידו לאות בטול ואינו זז ממקומו

וכשהעיזו האפיקורסים לשאל קושיות, מפני מה לא קם הרבי לכבוד “ספר־התורה”, ענו החסידים: ראו, מה גדול צערו של הרבי בראותו חלוצים וחלוצות מרקדים יחד לפני הספר ושרים בקול: “חלוצות יפה־פיות” ­– ושב ואל תעמד עדיף ואחד מחסידיו עמד אצל הרבי וגעה בבכי למראה החלוצקים…

וראו מה בין בני לבן חמי: ר' אליעזר בעל־הגימטראיות שלי, יהודי טברוני מבני־הארץ, היה עומד במירון בשעת ההילולא לפני חבורת מרקדים ועושה “אימפרוביזציה” בשירתו… הוא שואל: “מה לכם פה? מי לכם פה?” והוא עונה: “צאן קדשים ­– החלוצים!” ­– ולעמתו עומדת כנופיא של חלוצים וחלוצקות, שלובים ואחוזים זה בזה, רוקדים “הורה” ושרים: “אל יבנה הגליל!” ומוסיפים קומפלימנטים: פקידים בטלנים, אכרים מנצלים!" וכן על זה הדרך לכל בני הישוב.

הוא אשר אמרתי: שמאל דוחה וימין מקרבת.

* * *

ולסוף אספר לכם קצת, רבותי, מסדרי הדאר שלנו בירושלם.

ביום 2 למאי ש“ז נשלח מאת עו”ד בעירנו מכתב באחריות־חוזרת עפ“י האדירסה של ה' בן־ציון לאבל, חנות בבית מר שאול לוי במאה־שערים, ירושלם, ואת הקבלה החוזרת שנקרא: Avis de reception קבל העו”ד רק ביום 25 לחדש מאי, ז"א אחרי 23 ימים.

והמענין בדבר הזה הוא, שעל הקבלה החוזרת ישנה חותמת־הדאר מיום 13 מאי מהעיר פרנצנסבאד אשר באוסטריה. כנראה, שקבלה זו נשלחה מטעם הדאר הירושלמי שלנו למקום המרחץ בפרנצנסבאד כדי לטבל במקואות המים המינרליים ואחרי הטבילה ביום 13 מאי שבה בשרה כראוי למאה־שערים ולדאר ירושלם עיה“ק, ועל כן במקום 23 רגעים מבית־הדאר בירושלם למאה־שערים זכתה הקבלה לטייל ארוכות וקצרות בכל מיני “באדים” באירופא ע”י הממשלה במשך כ"ג ימים רצופים.

ועדיין מתאוננים על הדאר שלנו שהוא אינו מן הזריזין!…

ולעומת זה אין לנו להתאונן על שעון־העיר שלנו שאינו חלילה מן הזריזין ומקדימין והמעשה שקרה ביום רביעי זה בעירנו יוכיח!

שער בנפשכם: יצאתי לחוץ בשעה התשיעית בבקר וראיתי והנה כל אנשי הרחוב אצים רצים ונחפזים כלם כיוצאי־מצרים. מתחילה חשבתי כי דלקה נפלה חס־ושלום בעיר כמו ב“ימין משה” או אולי ­– מי יודע? ­– פשיסטים באו לעיר והשקו את כלם שמן־קיק, ומכיון שכלם רצים גם אני רץ בתוכם, הם רצים ואני רץ, עד שנודע לי ריצה זו על שום מה ­– לא שרפה ולא שמן־קיק במחילה הריצה את כלם אלא ­– שעון־העיר, שעון־גרינוויטש.

מה אירע? ­– מכיון שראה השעון ששכנו הדאר מפגר בהליכתו נעשה הוא מן הזריזין ומבני קדמא־ואזלא והתחיל “רץ” פתאום בשעה וחצי ובמקום השעה התשיעית בבקר, הראו שני מחוגיו ­– עשר וחצי! נו, נו, אל תשאלו: כמה “ראנדיי־וואו” חשובים נתאחרו, כמה פקידים ברחו ממשרדיהם בלא זמנם וכמה נשארו בביתם, וכמה בעלות־בית הקדיחו את תבשילן מאימת בעליהן, שחזרו פתאום לביתם לפני זמנם… בקצור, רבותי, כל ירושלם היתה כמשוגעת בגלל השעון הזה.

ועוד לא נגמר: כשנגשו לתקן את השעון בשעה השלישית אחה"צ חמדו לצון ­– כלומר השעון ­– וכל ארבעת השעונים לארבע רוחות הארץ נדברו יחד להקניט את מתקן־השעונים. מה עשו? כשהתקדם המחוג הקטן ברבע שעה, רץ המחוג הגדול לשעה שלמה, כלומר שהשעון אחז בשטת רבע־הטון של סנדברג ובכל רבע שעה התקדם לשעה כשצד צפון הראה ארבע, עמד צד דרום בחמש וכן “השתגעו” כל היום עד שקיעת־החמה ­– כנראה, שזו היתה השפעת החום הגדול בשבוע זה…

עזמות

המלצות קוראים
תגיות