רצונכם אולי – לא אולי אלא בודאי! – שאספר לכם רבותי, את פרשת החג מיומא־דגנוסיא של מלכות במגדל דוד בעירנו, מחמַת שיודע אני וער כי אין לכם מזל של גוי ואפילו של גוי קטן או של איזה שיך מליפתה ולא זכיתם מסתמא לבוא ברשימת המוזמנים המעטים המאושרים מאחב“י – ולפיכך, אני ר' עזמות, שכל כונתי תמיד להביא תועלת לאחב”י כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבש את רוחי ואמרתי: אספרה נא בלשוני, עפ“י דרכי, ואעשה מטעמים לאחי כאשר אהבה נפשם: יאכלו תלמידי בש”ק וישישו בני מעיהם!
בשעה שלש וחצי בדיוק כלומר ביפה חצי שעה קדם הזמן הופיע ר' עזמות אצל מגדל־דוד, ונכנסתי לי דרך השער הדרומי ככל גדולי־המלכות ולא דרך השער המזרחי “עם כל הנערים”. החיילות הרימו לכבודי את הנשק: ימין! שמאל! ימין! ואולם כשראו שנכנסתי “שלא כדרכו” דרשו ממני את הכרטיס ששכחתי בבית מרוב חפזון, ורק זכותו של הסמוקינג הלבן שלי היא שעמדה לי הפעם וביחוד המכנסים המפוספסים שלי, כלומר ה“מורנינג־דריס”, לבוש הבקר בשעה ארבע אחה“צ – מה שהאנגלים יכולים! – בקשו משנינו סליחה והושיבוני אחר כבוד ב”מזרח" בשורות הראשונות.
מיד בכניסתי לקסרקטין ראיתי כי הייתי מעשרת הראשונים מחמת שלא מצאתי אפילו חצי מנין של מתפללים בכל העזרה, חוץ מרב הגדוד שישב בגפו עם שני סרטי־הכבוד על חזהו ושכח את הצילנדר שלו בביתו. לא היו רגעים מועטים ונתמלא המגרש אוכלוסין והופיע גם הקונסול החביב ממצרים, הדור בלבושו הרשמי ועטרת זהב לו מסביב והנה אות לו למושב דוקא בין שתי מטרוניות צעירות וקונסוליות בפמליא־של־מעלה. ואולם חמד לו הכסא לצון ונתחמק רגע מתחתיו, וידידנו הצעיר נשתטח עם גלימתו במחילה מלוא קומתו ארצה. היה רק אחד שלא שחק בשעת־מעשה: זה היה הוא בעצמו, ולא עוד אלא שחכמי־המדינה שלנו מצאו בזה רמז לסכסוך האחרון שבין מצרים ואנגליה, הכל מן אללאה!…
– – – – – – – –
ומרדכי היהודי יושב בשער־המלך גם כאן, הקרדום היוני הקטן לימינו ונטורא־קרתא הערבי הארוך משמאלו ושלשתם מקיימים בכונה גדולה מצות הכנסת־אורחים לכל בני הדתות למיניהם.
והנה פתאום הגיע לאזנינו קול שעטת הפרסות של הקוואסים והופיעו בשער־הכניסה חצי תריסר במנין, שהלכו זוגות זוגות, קאקי־חיורי בלבושם, כפפות אדומות לידיהם וכלם דופקים במקלותיהם הארוכים בקצב ובמדה: טאק־טאק! טאק־טאק!! ואחרֵיהם הפטריארך היוני הזקן והישיש ובן־לויתו הפטריארך החדש מרומניה. המושל רץ לפניהם ולחץ את ידיהם ברוב אהבה וחבה ואפילו את מקלות הקוואסים ומשרתיו שואלים זה לזה: איה מקום כבודם של הפאטריארכים, ומרב התפעלות וטרדה עם הרבנים הגויים שבה להושיט יד לרב הבוכרי שלנו שבא מיד אחריהם עם כל הקבוצה שלו ורמז להם לשבת
אגב, מספרים כי קלוריסקי דבר עם הפטריארך הרומיני בהיותם יחד בעמק ובגליל – רק רומינית צחה, שלמד, כנראה, מיהודי מוינשט ובאטשאן אשר בראש־פנה…
ולא ארכה השעה והנה שוב פעם: “טאק־טאק!” והפעם רק שני קוואסים, אחד ארוך ואחד קצר. שמתוך דפיקתם והליכתם וכנפי גלימתם שנתבדרו משני העברים ומתוך קלסתר פניהם ניכר היה שהם מאחב“י, והנה דמות־דיוקנו של ה”פאטריארך" שלנו, שהופיע בשער על הגבעה בכל יפעו והדרו, כחתן יוצא מחופתו. איצטלא כחולה ומבריקה, ועטרת־מלכות לראשו שהיא הולמתו באמת, כי לו נאה כי לו יאה, תערוכה שלמה של נישאנים מבריקים ושלל צבעים כעין חשן־משפט ואפוד על לוח־לבו, זקן לבן כשלג עוטר את פניו המאירים – זה היה חכם־באשי שלנו, שהיה מהלך לו לאטו עקב בצד אגודל לפי הטקס ועיני כל הקהל לרבות הנשים נשואות אליו…
ובשעת־מעשה חשבתי בלבי – למה אכחד? – כך צריך להיות במזרח שלנו, כל צעצועי התכשיטים, כל תשבוצת־העדי וכל הדיקורציה הזו נחוצה לנו כאן, מעין “ובחוקותיהם” – והקידות וההתשחוויות שלהם ושלנו מכל צד הלא הוכיחו לכלנו.
והקב“ה יושב לו למעלה ומזווג זווגים למטה. הנה, למשל, הושיב אותי דוקא אצל הבעל־דבבא שלי מתלמידיו של ר' פפא בעירנו. מאחורי יושב הזוג הנחמד – הנאהבים והנעימים, שני המאורות הגדולים שלנו מבית־הרב ומבתי־מחסה ושוחחו להם בחן ובנעימות ב…ז’רגון. הרב קוק עוטה גלימא־דהוטבא עבה וחמה ביום קיץ ומזנבת שעירה וארוכה שלו כאלו נסע לקטב־הצפוני ודובים שחורים סביבו.” לימינו ישב ר' חיים לבוש קפוטה שחורה, חגור אבנט רחב ומגבעת שחורה ורחבה של סמט (קפילוש בלע"ז) לראשו, זקנו ארוך ולבן כלו והוא עצמו נשען בכפיפה על מקלו, עוצם את שתי עיניו ומנענע אֵת ראשו השב והנאה אילך ואילך בגנדרנות יפה… על ידו ישבו בני־לויתו הרב יונגרייז בזקנו האדום והעשוי לכבוד יום־טוב וחברו המזכיר בבגדו המקוצר ובכתנתו הלבנה כדרך האפיקורסים ר“ל אבל בשנוי קצת – בלא עניבה. כנראה שה”דג־מלוח" שלו עף במעופתו הידועה באוירון בחו"ל ואולי השליך אותו להדלקה כרבי מבאיאן בשעת ההדלקה בצפת?
וכשעמדתי רגע והסתכלתי מסביבי, כדרכי, לראות את כל הקהל ולנגד עיני הופיעו כל ארבע מאות העליונים שבעירנו: כל “כלי הקדש”, משלנו ומשלהם, הקונסולים למיניהם ונשותיהם וביחוד את יד־ימינו של מוסוליני, את בני־דודנו ובראשם ר' משה קזימא עם שני ה“נישאנים” מבני־ישמעאל ומניקולאי על חזהו ואפילוּ את מנין השיכים בעלי העבאיות והכפיות, – זכר לשיכים שהביאו לנוי גם לפתיחת־המכללה שלנו! – וכל הקצינים עם גושפנקא־דמלכא, טפסרי־הוד ומרידקלנסין, שושבינין של מלכות עם בגדי־שרד שלהם – ולעומתם מנינים אחרים מאחב"י שהיו מפוזרים ומפורדים בין הגויים ואת מספר המזומנים שלנו בשמחת־מצוה זו שנער יכתבם ממש, נתעוררה בי שאלה חמורה זו:
מי אשם, רבותי, ומי אחראי בעד ה“נומרוס קלאוזוס” שקבעו לנו, עשרה אחוזים למאה, בשעת ההזמנה ליומא־דגנוסיא של אבינו־מלכנו? היד ישראל באמצע או אולי יד ישמעאל ובני עשו מהני לבלרי היתה במעל הזה? הן יהודים רבים אין להם “דריסת־הרגל” בביתנו הלאומי אבל גויים – כנפשך שבעך! חיכן פקידינו העליונים העולים על הדוכן, בעלי תארי־הכבוד של המלך, ואיה שר־המים שלנו? הן שמונים למאה ממסי־המכס בעירנו נכנסים מאחב“י וכאן ראיתי רק סוחר אחד, בן־יחיד, שישב על ידי ורחוק מפנינים מכרו והשני נשאר, לא־עליכם באבלות בביתו? ראיתי את מוכר־הספרים הנוצרי ושאלתי: הכי אין זו חגיגה תרבותית חלילה, שלא הזמינו את ה”תרבות" העברית שלנו ואולי נשלחה ההזמנה של קרלין ע"י הדאר שלנו לשותפו בחיפה?
ואולם, כשראיתי את אחב“י שני המזכירים ממלון יוז שהם באי־כח הישוב ושאר “היהודים הכבדים” שלנו, שכ”א מהם שקול כנגד עשרה אחרים, נחה דעתי ואמור מעתה: לא שלשים יהודים אלא שלש מאות מאחב"י היו שם, ממש לפי הפרופורציה הנכונה שלנו.
ובכ“ז, שאלתי מפני מה נפקד הפעם מקומו של בעל “דבר” בין העתונאים אמרו לי מפני שני טעמים שהם אחד: ראשית, לא היה לו פראק, ככתוב בפרוש בהזמנה, והשנית – וזה הוא העיקר! – מי משוגע ילך ללבש פראק ו”דג־מלוח" לגרגרותיו כבורגני ממש? הן ירדפו אחריו ברחובות ומה יאמרו אנ“ש? הימיר חלוץ חולצתו ו”חבר" חגורתו הרקה אשר למתניו?…
והעיקר מפני מעשה שהיה: קבל הזמנה לקבלת פני הנציב החדש בגן העיר ולא היה לו פראק ולא חזה־כתנת לבן, כמו שנאמר בהזמנה הקדושה. ומה עושה “קהל” כשאין אתרוג לברך? – אינו מברך! הלך בא־כח ה“דבר” בלא פרק ובלא דג־מלוח ונכנס לקדשי־קדשים בחגורתו ובאפונדתו ומיד נגש אליו פקיד גבוה – כל האנגלים הם גבוהים אצלנו! – ודרש כרטיס… חפש המסכן בכל כיסיו ומצא למזלו שתי הזמנות, אחת פרטית ואחת של העתון, ונשאר בפנים.
ושוב מספרים מעשה בבן־צבי שבא לנשף משלהם בלא צילנדר, כפי החק והנמוס המקובל, ונסתכן כמעט בנפשו. מה אירע? – השומר שאינו יודע חכמות דרש ממנו כרטיס וכמעט שלא כלתה אליו הרעה חס־ושלום בגלל צילנדר אחד, אלא שמצא עצה ותחבולה מתחת לצילנדר ולא אפקוהו מבית־המדרש.
* * *
ואולם עצם הענין מתחיל רק עכשיו.
פתחה התזמרת בהימנון האנגלי והופיע ה“במקום” ואחריו השליש. שומר הנשים על ההר, שניהם ארוכים מבני־הנפילים, ויעפילו על ההר הקטן ויעמדו שם. הקולוניל באמצע, מתורגמן מבני־דודנו לימינו ותרגום־שני משלנו לשמאלו והקהל יושב מתחת להר כלפני מתן־תורה…
ומה אמר לכם, רבותי? – באותה שעה טעמנו קצת מטעם החגיגות ה“טראסק” הגדול שהיה עושה נציבנו… היתה מעין התרוממות ופרשת “בהעלותך”, אפשר שהמקום גרמה והמגדל רם ונשא והיה קולו של סיימס כקול שאגת הארי והכהנים משלהם ומשלנו וכל העם עומדים בעזרה ושומעים את השם של כל פקיד וקצין ומיוחס, שזכו לתאר־הכבוד, יוצא מפורש מפי החזן, וביחוד את ברכת המלך – אחד מקרא ושנים תרגום, כנהוג. ובשעה שהמתורגמן שלנו היה אומר פלשתינה – ארץ־ישראל, היה שכני וידידי מזדעזע וחברו העומד לימינו היה חוזר לו בחריקת שנים ממש אם השם: “ארץ־ישראל”…
ובשעה שהכריז על תארי־הכבוד והגיע גם לבן־עמנו וגבורו של פתחי מבגדד, שזה לתאר M.B.E, לא ידענו בברור את הגימטריא ונתעורר וכוח גדול בינינו, חד אמר:
Monkey Business Expert
וחד אמר:
Managing Bagdad Emigratior
– ולא פליגי…
* * *
ואולם, איך אומרים הבריות? לא ההגדה הוא העיקר כי אם ה“קניידליך” – כלומר: המזנון, שהיה מלא כל־טוב, ובשעה שהקצינים האנגלים טיילו בכתפותיהם ובכוכביהם, פסים לבנים על מכנסיהם ועיני הנשים עליהן, היה הקהל שלנו יותר מעשי על יד המזנון. השלחן היה מלא סנדוויטשים כשרים אפילו למהדרין מן המהדרין – דהיינו: ממולאים מלפפוניים ירוקים. תה הוגשו למכביר, והשתיה של גזוז כדת אין אונס וגלידה – כיד המלך. כ“א מאתנו קבל מנה אחת אפים וגם עשרת מונים, כפי הפרופורציה שלנו, אחת בשביל ה”ליידי" ואחת לקיד כידוע. האי עלמא לבי־חלולא דמיא – חטוף ואכל סנדוויטש, חטוף ושתה סודה ולימונדה לשכרה… וגדולה לגימה שהיא מקרבת את הלבבות ומאריכה את הלשונות ואחב“י מרבין שיחה עם הנשים ושם ויפת עומדים באהל אחד ועוסקים באכילה ובשתיה. והלא ידעתם שיחת־הבריות בא”י מה היא? –
בני עשרת השבטים בביתנו־הלאומי נתלים על שלשה “ווים”, דהיינו:
Wages Wife Whisky
(משכרתו, אשתו והויסקי שלו).
הנוצרים מדברים על המושלמים
המושלמים על הנוצרים –
ושניהם על היהודים.
האשכנזים על הספרדים
הספרדים על האשכנזים
ור' עזמות על כלם ועל – ננתקה…
ואגב שיחתנו נגש אלי ד“ר טון, הושיט לי שלום־עליכם והצהיר כי בא להתייצב לפני, לאחר שהודעתי בשעורי הקודם שהוא נשאר בלונדון בקשר עם התפטרותו של בלדוין. הוא מבקש להודיע שהיות ובלדוין נתעקש ולא רצה להתפטר ממשרתו, ע”כ נאלץ ד"ר טון לשוב לביתו – עד הקונגרס הבא…
ומפני ערב שבת קדש נחפזתי ללכת לביתי לומר “שיר־השירים” וביחוד את הפסוק “ברח דודי” ונחפזתי עם בן־לויתי המהנדס “האמבסדור של לבריה” – כדי לשמע את הקידוש של האדמו"ר מבאיאן בבתי־אורשטיין…
* * *
לא יאומן כי יסופר, רבותי, ואלמלא הייתי שומע את זאת מפי סופר מובהק, ר' זלמן איצ’יס, שעדותו נאמנה מאד, לא הייתי מאמין גם אני למשמע אזני.
שערו בנפשכם: בשבוע האחרון הלך לעשות “ראיון” (אפוינטמנט בלע"ז) לאחד הפטריארכים הגדולים בעירנו ושוחח עמו על הא ועל דא ונתגלגלה שיחתם, כמובן, על א"י ועל הציוניות.
– “סכנה גדולה נשקפת ממנה לעולם” – אמר הזקן הקדוש לפי תומו ובהתגלות־לבו – שהרי ידוע לכל באי־עולם שהיהודים דבכל אתר ואתר הם יד אחת (מעין זקני־ציון ר"ל) והם שולחים את כל כספם וזהבם לא"י (שמעו־נא מנהלי קרן היסוד!) כדי לרכש את הקרקעות (אוסישקין, איכה!) מידי הגויים…
– וחוץ מזה, הוסיף הזקן בשיטפא־דלישנא שלו, הרי אתם דוחקים כאן את רגלי השכנים: הן החלוצים שלכם מסתפקים במועט ובקב־של־חרובין ושני שיללינגים ליום למחיתם הרי זה אידיאל בשבילם, וגם אם ימצאו עבודה יומים בשבוע – די להם! לא כן הערבים שצרכיהם מרובים"… (ועדין אתם אומרים כי אין שירה ואין יופי בדברים הקדושים האלה!)
– “לא האמנתי למשמע אזני! – אמר לי הסופר המדבר בי – ומפי מי? מפי ב”כ ואפוטרופסם של רבע הנוצרים בעולם, לששים מליון נפש כמעט, אדם שהוא נמצא בארץ יותר משלשים שנה, יושב על כסא קדושתו למעלה מיובל־שנים והגיע מכבר לשנות גבורה. והיפה שבכל הדבר הזה הוא, שהוא הזקן אינו חלילה ממתנגדינו ומשונאינו!…
ואולם, את זה לעומת זה עשה אלהים.
בו בשבוע היתה הבחינה השנתית בבתי הספר הצרפתים בעירנו מטעם הקונסוליה הצרפתית, ובתוכם גם בית הספר של האליאנס. אשת הקונסול בחנה בחכמת החשבון, סגן־הקונסול בהלכות קריאה וכתיבה והאב הדומיניקני קרייך במולדת ודברי־הימים.
לאחר שנגמרה הבחינה ע“א סוריה והלבנון עברו גם ל־א”י. פתח האב קרייך ושאל מאת אחת התלמידות המובחרות של האליאנס:
Eh bien ma petite
ובכן, תלמידה קטנה, ספרי־נא לנו דבר־מה ע"א התנועה הציונית!
נתבלבלה קצת התלמידה, ואולם כעבר רגע שב רוחה אליה וענתה:
– הס… ה“סיוניסט” – גמגמה הילדה – רוצים לזרע ולנטע את האדמה בפ…בפלסטין…
שמע המורה שלה את דבריה ואמר לבוחן:
– ישאל נא כבודו מ“היסטואר־די־פרנס” ויראה," הן יודעות היטב על שרלמן ועל נפוליון…
– לא זאת! – ענה הבוחן הצרפתי – רוצה אני לשמוע מפי תלמידתו, ע"א התנועה הציונית.
הוא שואל והוא משיב, וכשראה שאין תשובה נבונה בפי היהודיה הקטנה, קם ועמד באצטלתו הלבנה, בקומתו הזקופה ובזקנו הצהבהב ובשפתו המצלצלת והנמלצה נתן שעור שלם לתלמידות האליאנס מאבראם, איזאק וז’אקוב עד הדיקלרסיון של בלפור ועד בכלל. האב הנוצרי הרצה ליהודינו פרק שלם בהלכות הציוניות וצריך להודות, שהבוחן עמד בנסיונו יפה יפה וראוי היה בלי שום ספק לציון טוב בעד מבחנו זה. ואולם הילדה הנבחנת פרצה בבכי מיראה מדבר פן חלילה תקבל ציון רע ולא תוכל לנסע פריזה. נסה האב הטוב לנחמה ולשדלה בדברים.
– ועכשיו, הוא אומרה לחברתה, נדבר מעט על ה“גיאוגרפיה” של א"י, על הקולוניות היהודיות שבארץ…
– כן, כן, – ענה המורה – הן יודעים בע"פ את כל נחלי ואגמי צרפת…, ישאל־נא על הסינה, הגרון ועל הרי־חשך…
– איזה “סינות” ואיזה “גרון”?, ענה הבוחן הדומיניקני – לא גרון אלא ראשון־לסיון, זיקרון (זכרון), עקרון ממושבות הברון, ובשעת דבורו הטעים את ה on בהדגשה צרפתית יתרה, והלא אמרתי לכם פעם, כי כל מושבותיו של הברון מסתיימות ב“און”…
ושוב פעם הרצאה שלמה על הישוב החדש ועל הנדיב מפריז…
– ומה זה מקוה־ישראל – פנה המלמד־להועיל לאחת התלמידות הראשונות.
– זהו בי"ס של האליאנס, ענתה הקטנה בגאון, ששם מלמדים את היהודים לעבוד את האדמה.
– כן, כן, ענה הבוחן, ואולם לא רק זאת: ביה"ס החקלאי במקוה־ישראל נוסד להראות לכל באי־עולם כי היהודים מסוגלים לעבד את האדמה ולא רק למסחר ולנשך ורבית…
חבל, שלא נמצא הפטריארך הזקן באותו מעמד כדי לשמע לקח מפי חברו הצעיר, ואילו הייתי תקיף ובעל־דעה בקרן־היסוד הייתי מציע לפניו מיד שד"רות במערב אירופה…
זהו הנגלה, ועכשיו הנסתר:
כשנתאספו תלמיד כל בתי־הספר הצרפתים בחצר ס“ט אטיין ועשו תרגילי־התעמלות למבחן היו התינוקות שלהם מרימים ידים ורגלים כלאחר־יד וכטירונים ממש, וילדינו היו “מזיקים”, היו משתטחים על בטניהם על פני הקרקע ועושים תרגילים כ”מכבים" אמתיים – אם להתעמלות, הניחו לנו! – והוא, – האב הדומיניקני לחש למורים ולמורות שלהם, שכך צריך להתעמל, בהראותו באצבעו על ילדינו.
חבל שלא היו מוריו של ר' משה קזימא כדי לראות מה יכולים לעשות ה“אוולאד אל־מיתה”1 בארצנו!…
* * *
ומכיון שמדברים עכשיו בכל העולם אך ורק על המעופפים ועל המגדלים הפורחים באויר והכל מספרים בשבחו של לינדברג האמריקאי, שעבר מארצו לפריז בל"ג שעות והכל ממטירים עליו מבול של הזמנות וכספים ומציעים לפניו שדוכים יקרים – בלי המשרד לשדוכין בעירנו! – ועכשיו שעלו עליו גם צמברלין (לא המיניסטר מלונדון שנסע בראש חבוש לג’ניבה!) ואחינו ר' לוין (חוץ מר' משה בלויא שלנו!) – רוצה גם אני לעוף עמכם קצת, תלמידי החביבים וביחוד תלמידותי הקלות, לא לפריז ולא לברלין ואף לא ליפוניה אלא דוקא על פני ירושלם־של־מעלה. כי טוב, רבותי, לעזב לפעמים את ענינינו הקטנים והנמוכים פה עלי אדמות ולהתרומם קצת מכל האספות והקטטות ועניני עולם־הזה דלתתא – ראשית כדי להתרחק ולברח מעט מן האבק הנורא הממלא את רחובות עירנו (אגב, כש“מרביצים” קצת ב“דאר־היום”, מרביצים אח"כ מים ברחובות ירושלם…) והשנית, כדי שנוכל לרחף קצת בעולמות העליונים להסתלק פורתא מעולם הגשמיות ולהתכנס לרוחניות.
מסתמא הבינותם, רבותי, שכוונתי בזה ל“עוף עמכם אל האדמו”ר מבאיאן, מודה אני ומתודה לפניכם כי אי־אפשר לי לספר את כל ה“מופתים” של הרבי הקדוש ומסופק אני אם אני ראוי לספר ואם הדור ראוי לשמע – בזמן שבעונותינו הרבים רבו הכופרים ונכנס רוח מינות ר“ל לא רק בעמק אלא גם בהר צפת ויד הסיטרא־אחרא על העליונה אפילו בין אנ”ש, וחושש אני שמא אתן, חס־ושלום, יד לפושעים…
ידוּע לכל באי־עולם כי בשעה שהוא שיהיה עושה קידוש בליל שבת־קודש, היין שבכוס מרתיח בידו ועד סוף הקידוש לא נשאר בו כלום וצריך למלאת את הכוס מחדש. אלא שנמצאו אפיקורסים כאן ממשכילי־הדור שהם מבקשים לבאר את המופת עפ“י דרך־הטבע, כמו רינן להבדיל שהוא מסביר את הנסים במצרים ג”כ עפ“י דרך הטבע. הם אומרים, למשל, כי ידו של הרבי רועדת מזקנה, ומכיון שהוא מאריך בקידוש היין נשפך מתוך נענועי היד. ויש גירסא אחרינא, שהרביים מבאיאן נוהגים “מלכות” ביד רחבה ושותים רק “יין קצף” של הכרמל המזרחי וע”כ הוא רותח והקצף עולה מן הכוס… ואולם מי שומע לאפיקורסים האלה עפרא לפומם!
ומדרש אגדה יש, שחסידיו בחו"ל מערי־השדה עומדים על יד ארון־הקדש בכל מקומות שהם בערבי־שבתות ואומרים שהם שומעים את הקידוש של הרבי שיחי' מבאיאן, אלא שחסידי וויז’ניץ ואנטניה מלגלגין עליהם ומכנין אותם בשם של גנאי שהשתיקה יפה לו,
– היתכן? – הם אומרים – שיהודי מקולומיי למשל, ישמע את הקידוש של הרבי מבאיאן?
ואשרי האיש, שזכה לקיים מצות הכנסת־אורחים לאדמו“ר הקדוש בעירנו, ומקנא אני קנאה גדולה באותו חסיד זקן ומופלג ר' חיים ווייטמן (לא חיים ויצמן!) שזכה לכבוד גדול שכזה, ויכול הרבי לומר אח”כ בצדק: עם לבן גרתי. ומקנא אני עוד יותר בבנו של הרב מטבריה, שנגרר אחרי הרבי לירושלם והוא נעשה מן המקורבים שלו, מחמת שהמקורב ר' סרולי אינו בקו הבריאות וזכותו של הרבי תגן עליו ותהיה לו רפואה שלמה.
התקצ“ט מעשיות יש לי לספר לכם על הרבי שלנו שיאריך ימים ושנים, אלא שמפני שהיום עש”ק מחויב אני לקצר, ואספר לכם רק על קצה המזלג.
הנה, למשל, נכנסו אליו שני גדולי הדור שבק“ק צפת” מנהל הבנק והמשטרה, לדבר עמו במילי־דעלמא ובמילי־דציונותא. והוא שיהיה נאנח מרה על האפיקורסות ר“ל שישנה בארץ והצהיר להם שאינו ציוניסט ולא אגודיסט ולא מזרחיסט, ממש כמו שהקריא לנו בשבוע זה הסופר י. ז. אנכי מיצירותיו הנפלאות על אודות היהודי של “עם” ו”בלי".
גם הרבי שלנו הוא יהודי עם שרטיימיל, עם “וויראך” בצורת פירמידה על ראשו, עם זקן ופאות, עם זכות־אבות מריזין, עם ארמון בצרנוביץ, עם שררה גדולה, ומצד שני הוא לא ציוניסט לא אגודיסטי ולא מזרחיסט הכל אצלו “בלי”, “בלי” אלא שלגבי פדיונות הוא דוקא “עם”, “עם”…
ומספר לי יהודי חשוב שפגש בו חסיד אחד ובקש מאתו גמ"ח של ארבעה פונטים.
– לשם מה נחוץ לך סכום זה? – שאל מאתו.
– כיצד, לשם מה? בשביל הרבי…
– גזלן שכמותך! – ענה השני – ואני כתבתי פתקא לרבי "ועלי לשלם 395 במנין “פרנסה”…
ואולם, כשהגיע החסיד לרבי לא היה לו עודף קטן של חמשה גרושים להחזיר לו מארבעת הפונטים.
– יודע אתה מה? – נפל המקורב על המציאה – הרבי יתן לך ברכה לא על פרנסה סתם אלא על הפרנסה בהא הידיעה…
והחסיד מסר את ארבעת הפונטים בלי ידיעה.
ושוב מעשה ביהודי אחר, חסיד נלהב, שנפגש בחברו בערב שבועות זה עם חשכה.
– לאן אתה רץ? – שאל אותו חברו.
– כיצד “לאן?”, אל הרבי לשלם לו “מעות רגל”.
תמה השני ואמר:
– מבין אני מה זה מעות יד, אבל מה זה מעות־רגל ואולי אפשר לדחות את זה גם לאחר הרגל?…
– אי אפשר" ענה השני, זמנו רק בערב החג ואינו סובל דחוי, ואין מקשין על זה אלא אפיקורסים שכמותך!
* * *
וליצני הדור מספרים כי שאלו פעם מרבי גליצאי גדול מפני מה הוא לוקח פדיונות שמנים מבני־עניים שאין להם מזון סעודה אחת.
וענה הרבי:
– כשלקחתי את הפדיון הראשון נעשה חור בלבי (א לאך אין הארצען) מאז אני לוקח ולוקח ואין החור מתמלא עד היום הזה…
ושוב מעשה לא חלילה באדמו“ר הקדוש שלנו אלא מהרבי ממאקארוב זצ”ל, מעשה נורא אשר לא יאומן כמעט כי יסופר, ששמעתי מפי חסיד גדול ונלהב,
מעשה במטרוניתא אחת מהאידנא, חבושה מגבעת לראשה, שהחליטה ללכת אל “הרבי”.
הסתכל האדמו"ר להאי פיתקא ואמר לה בתרעומת:
– “לא טוב הדבר שאת עושה!”
נזדעזעה האשה ונפל פחד עליה, ידעה אשר לא עשתה עוון אשר חטא.
– "מה פשעי ומה חטאתי? – שאלה האשה בבהלה.
– "את קונה בשבילך תריסר שלם של כתנות ולבעלך רק ארבע… נבהלה האשה ונשתוממה, כמעט שפרחה נשימתה: כיצד יכול “הרבי” לדעת כמה כתנות יש לה ולבעלה, ומהיכן ידוע לו המספר בדיוק?
מיד רצה לביתה וספרה לכל שכנותיה ובני־ביתה על המופת הגדול של הרבי, ואולם המופת הכי גדול היה שמצאה על שלחנה את הפתקא, שהכינה בשביל הרבי ומרב חפזון החליפה ומסרה לו את פתקת־הכביסה שלה…
ובכל זאת, רבותי, חכמות מן הצד. טוב, להיות חסיד ולשלם פדיון לפרנסה בה“א הידיעה ואפילו בלי ה”א הידיעה. מטבעו של בן־אדם בכלל ושל יהודי בפרט, שחביב עליו בן־סמך וע“כ חביב בעיניו ה”צדיק", “הרבי”. הוא נותן צו להיות “בגלופין” ואַחריו אין מהרהרין. מסתמא “הוא שיהיה” יודע מה שיעשה ואין אחרי מעשה הרבי ולא כלום – והיונה התמה מיבלונה הלא תוכיח!…
לנו הציונים המתנגדים נחוץ רבי", לא נכד־נכד של הריזין שרק זכות־אבות מסייעתו, אלא “רבי”, נניח כמו הרבי מגור, לקיים מה שנאמר: גור לך בארץ הזאת…
* * *
ומחמת שעש“ק בעולם והבחור־הזעצצער דוחק, הנני מסיים את שעורי בבקשה, שכ”א מתלמידי יזכור את ה“יזכור” שיהיה לא חלילה על הר־הזיתים אלא בתיאטרון “ציון” ביום ג' וביום ד' בשבוע הבע“לט, מין הצגה גדולה של התאחדות משחקי א”י.
עזמות
-
ואלד אל מיתה: כמי שדמם מותר – הערת פרויקט בן־יהודה * * ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.