רקע
ישעיהו קרניאל
ועכשו, רבותי, צאו וראו כמה גדולים דברי חז"ל – דאר היום, 17.6.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 17.6.1927; 17.6.1927

ועכשו, רבותי, צאו וראו כמה גדולים דברי חז"ל, שאמרו: “שלוחי מצוה אינם ניזוקין” והא ראיה:

הנה, למשל, יצאה המשלחת האמריקאית בשבוע זה לגליל ונתהפכה לא־עליכם בדרך נסיעתם אצל עפולה ויצאו ב“ה שלמים בגופם ובכל אבריהם. וראו, רבותי, מה גדולה זכותה של א”י שאלמלא היא שעמדה לועדת המומחים שלנו לא היתה מועילה כל מומחיותם והיה סופם חס ושלום כסופה של המשלחת מאמריקה אצל נוה־יעקב, המקום המוכן לפורעניות, או משלחת חבר הלאומים בלבנון…

ליצני הדור ימ“ש דרשו אפילו את כל הענין הזה במין הומר ומצאו בו סמל ל”סוכנות שנתהפכה“, ואולם חושש אני שקרה להם הנס הזה בדרך אך ורק מפני שלא יצאו בכי־טוב כלומר ביום ג', ורק זכותה של א”י הגנה עליהם ובסיעתא דשמיא עבר הכל בשלום. ואי"ה בשבת קדש זו, פרשת “שלח”, יברכו מתסמא ברכת הגומל וכשם שהפך אלהים את המכונית שלהם כן יהפך גם את לבם לטובה לארצנו ולתקציבינו ויצאו הם מאתנו ואנו נצא מהם בכי־טוב…

ואתם, רבותי, צחקו לכם כאות נפשכם ואני בשלי; שליכא מידא דלא רמיזא באורייתא, ותלמידי תליפון 170. התנא דמסייע לן הלא יוכיח!

הוא מצא בפרשת השבוע רמז גלוי לביאת המשלחת לא"י ואפילו לנפילתם בעפולה. ראשית, הלא כתוב בפרוש: “שלח אנשים ויתורו את הארץ” ­– רמז למשלחת שנסעה לתור את הארץ, ואלה שמותם: למטה ראובן

והשניה, מרומז בפסוק ל"ג: “ושם ראינו את הנפילים” (הנופלים קרי) וסמוך לזה כתוב: “ויעפילו”, מלשון עפולה

ועדיין נמצאים אפיקורסים שאינם מאמינים ברמזי תורתנו הקדושה ומטילים ספק אפילו בתורתו של ר' עזמות!

* * *

וברוך מחדש חדשים!

מתדבק ר' חיים מנהיגנו במדותיו של הקב"ה: מה הוא מחדש חדשים ואין ענינו של חדש אחד דומה לעניניו של החדש השני, כן מחדש ויצמן בכל שנה ואין שנה דומה לשניה, שנה שנה בפני עצמה.

לפני שנתים המציא לנו את הטררם של המכללה. אשתקד שלח לנו את הדגל מלונדון והשתא המציא הכימאי הגדול שלנו חומר מפוצץ חדש ­– לא ט. נ. ט. חלילה אלא משלחת מאמריקה, כדי להעסיק בזה את הקהל. "ישתעשע הילד במה שישתעשע ובלבד שישתוק…

וכפי שרמזתי לכם כבר ב“אקדמות” שלי, זכינו לא רק למשלחת אחת אלא לשתים: אחת לתקציבים ואחת למומחים ויש לנו ב“ה מכל המינים: מומחים של מים ומומחים של אש, מומחים לזבל ומומחים להבל, חכמי־כלכלה וגאוני השכלה, מומחים חדישים לכל מרעין בישין והעיקר מומחים גדולים להעמיד קרני דאומנא לא”י…

הכלל, רבותי, טוב לנו בעולם הזה ומי ידמה לא“י? יש לנו אקספרטים יותר מפולניה. אקונומיסטים וכל מיני ליסטים יותר מליטא ו”ספעצים" יותר אפילו מרוסיה וסיביריה גם יחד. וחסר לנו עכשיו רק מומחה אחד של כסף, וכסף ­– אומר דיזנגוף בהתקפתו על ההנה“צ ­– אין… או כמו שאומר המומחה ר' עזמות בלשונות: מאסארי מאפיש! אעפ”י כמו שאומרים הבריות “בשביל השר נמצא תמיד”, וה“תענוג” הזה, רבותי, יעלה לנו ­– נחשו נא בכמה? בעשרים אלף פונטים טבין ותקילין, חצי עלינו וחצי על מרשל, ותלמידי החקלאי המומחה בדק ומצא כי ב“איפותיקה” שכזו אפשר לבנות מושבה חדשה או קבוצה שלמה של 30 אכרים, או אפשר להספיק ­– כך הוא מוכיח במספרים בידו ­– עבודה לאלף מחוסרי עבודה במשך חצי שנה…

ואם תשאלו, רבותי, איה לכסף מוצא? ­– לקטנות כאלה לא ישימו לב במערכות העבדים, אם הגבורים שבנו לא יחפצו לתת אין רע: העיקר, שהם “אופטימיסטים” גדולים לא“י והכוכב החדש ר' פליכס ורבורג התנדב לבנקט גדול, שעשו לכבודו בלונדון, כנראה, בזכות נדבתו הגדולה, מליון וחצי דולרים, לא חלילה הלואה לא”י אלא ל Y. M. C. A. כלומר לצעירי ישראל כדי לבנות להם “קלובים” בחו"ל כמו שעושים הצעירים הנוצרים Y. M. C. A. להבדיל, בביתנו הלאומי..

גם “הסיר” הגדול שלנו בלונדון הוא “בעלן” גדול כנראה על אחרים ולא לחנם יצא בכרוז נלהב לעשירינו, שיתנו כסף לא“י, כמו שאומר היהודי הפקחי שלי: “טוב למות בר”ח ניסן, אבל לא אני אלא שכני”, ועל עשרת אלפים לירות, שנשאר חייב (לא היהודי הפקחי) לקרן הקימת נתן, כנראה, “לכשירחיב־צעטטעל” לעולם הבא.

ובינתים, רבותי, מפטמים אותנו עתונינו ב“מברקים” וב“טלגרמים” מלונדון, כלומר ב“ישועות ונחמות” ופרוטה אחת במזומנים אין זוכין לראות בעינים והמורים החליטו הפעם, כנראה בלי “קאטאוועס” ובלי צחוק לסגור את ה“חדר” ­– וביחוד הצעירים והחצופים שבהם!… ובינתים, רבותי, עמך ישראל צריכין פרנסה ויותר משש מאות פקידים בעלי משרות ומשכרות בורגניות ר“ל מחכים אצל ה”שמאל" שלנו, והמאמר האחרון ב“דבר” שצריך לקראו בעיון ובין השטין ולתרגמו לשפתם של המומחים שלנו­ ­– הלא יוכיח!…

ובכל זאת, רבותי, אל תתיאשו מן הפורעניות.

הקב“ה אעפ”י שהוא מזכה אותנו בפעם בפעם באיזה “פוגרמ’ל” ברומיניה או באוסתריה, כדי שלא ישכחו חלילה אחב“י ש”יהודים" הם, אעפ“כ “ברוגז רחמים תזכור” ואינו מזניח את עמו ואת ארצנו הקדושה ובשעת משבר שלח לנו ממרום את הרבי מבאיאן, הוא שיחי' נתן את הברכה לכל חסידיו ובזכות זה נכנסה הברכה לפתקאותיו ולפדיונותיו והובטחה פרנסה בריוח ל… רבי הקדוש, שיצא ברכוש גדול. כנראה, שא”י נעשתה לשוק טוב לעורכי קונצרטים וגם לעורכי חזיונות וקומידיות קדושות…

ולעולם יצא אדם בכי טוב, וביום שלישי בשבת, יום שבו הוכפל “כי טוב” יצא צדיק מעירנו ופנה זיוה, הודה והדרה. ואולם מששקעה שמשה של באיאן על הרי יהודה ונפתלי, זרחה שמשה של גור בארצנו ובשבוע זה, כפי שמוסר לי תלמידי החסיד. יצאו מפולניה ד' אדמו“רים לא”י ואי"ה בעגלא ובזמן קריב יחנו חסידינו מזיום של הצדיקים הגדולים בעירנו.

* * *

בפנקסי הקטן רשום ומצויר בעפרון מעין אוירון קטן, סימן לזכרות, שצריך אני לדבר עמכם ע“א לינדברג, זה המעופף הגדול, שהטיל רעש גדול כ”כ בעולם ומרבים לספר על אדותיו.

שייך לומר “מרבים לספר” ­­– ממש מצלצלים בכל הפעמונים אין לך עתון בכל כדור הארץ, מן הגדולים והחשובים שבהם עד הפעוטות, שלא יהא מדבר עליו ושאל יראה את תמונתו ותמונת אוירונו, והגיע הדבר לידי כך, שאין לך תינוק מוטל בעריסה בפריז ודרדקא בבית הספר באמריקה שאינו בקי במעופתו של לינדברג ושלא ידע בפרטות ובפרוטרוט את עליתו וירידתו בפריז ורוב גדולתו. בקצור אי אפשר עכשיו ואהיה קל מסובין לגמר את שעורי זה בלא הזכרת שם לינדברג.

ומחמת שהקב“ה שולח, כמאמר הבריות, לכל שכור את משקהו, כן שלח לי בשבוע זה את תלמידי הד”ר… מפריז, קצר ועבה כדמות של אוירון־צפלין וקולו תורע כאוירון מגבה. נפתחה הדלת ו“עף” לתוך חדרי ישר לספר לי את ה“נסים והנפלאות” של לינדברג, שזכה לראות בעיניו.

זהו, רבותי, מעשה ארוך, ואולם אנכי אספר לכם בקצור את כל ה“ראיון”, שהיה לי עם האורח הפורח.

אני: הגם אתה היית בין המאושרים, שזכו לראות את לינדברג בשעת ירידתו מאוירונו בפריז?

הוא: כן, מוסיו עז־מאוועט (מלעיל, נוסח צרפת.) אני זכיתי להיות בין 150 אלף המשוגעים, שרצו לבורג’ה לראותו, ואלמלי לא הלכתי חלילה היו שם רק 149999 משוגעים סכנתי את נפשי ו“עפתי” לשם.

אני: מה פרוש “עפת”?, וכי גם אתה מזכיר של אגד"י הפורח באויר?

הוא: חלילה! פשוט, מפני כי אי אפשר היה להשיג מ“פארי” (את השם פריז הוא מבטא בלא “סמך” ובגלגול ה“ריש” בתוך גרונו…) לבורג’ה לא רכבת, לא טרומביל אף לא חמור בצורת “טאַכסי”, ולו הייתי זוכה אפילו לאחד מאלה הייתי נשאר בתור לפי חשבוני, עוד יותר מאשר אצלכם במים בירושלם..

אני: אימתי הגיע לינדברג לפריז?

הוא: בשעה עשר וחצי בערב. מפני כך היו רק 150.000 איש (כמנין תושבי ירושלם־של־מטה ושל ירושלם־של־מעלה גם יחד!), שאלמלי היה מאחר עוד היתה כל פריז יוצאת לקראתו.

אני: ממש כמו שיצאה כל צפת בימי המלחמה לראות בעיניהם בפעם הראשונה עגלה וסוסים של קלוריסקי שבאה אחר פתיחת הכביש מראש פנה…

הוא: מתחילה עמדו כלם ועיניהם נשואות למרום והביטו כאיצטגנינין לרקיע־השמים או כיהודי כשר המבקש את הכוכב הראשון במוצש"ק לעשון. כשראו כוכב מזהיר ברקיע, חשבו שזוהי מנורת המאור של ספינת האויר, ופתאום הגיע לאזנינו קול זמזום.. ומה אגיד לך, מוסיו עז־מאוועט? (מלעיל) באותה שעה נראה לי, שאילו שמעו אפילו את שופרו של משיח לא היתה השמחה כל כך גדולה. כשירד הנשר על פני הארץ, עשה שני סבובים גדולים על ראשי הקהל כסבובי התרנגל על הראש בשעת הכאת כפרות (ובשעת דבורו סבב תלמידי בידו על ראשו).

אני: ומי הושיט לו את ה“שלום עליכם” הראשון?

הוא: מה שייך “מי?” ­– יהודי! המפקד והמשורר ווייס עמד בראשונה לפני האוירון ובעודו מפרפר בכנפי הברזל שלו קפץ וטפס על הגשר ולינדברג הופיע לפניו. הקהל העצום הרעיש את האויר במחיאות כפים.

ישר המעופף את שתי רגליו הארוכות אחרי ישיבה־של־מעלה במשך ל"ג שעות וחצי, רכַס את כפתוריו ובצחוק קל הציג את עצמו באנגלית:

I am Lindvergh

(אני לינדברג!)

והמפקד ווייס עשה מיד תנועה מקיפה להראות לו את הקהל ואמר לו:

Ici, Paris.

­– הנה פריז! ­– הציג לפניו את הקהל.

אני: הגם אתה זכית לדבר עמו?

הוא: חס וחלילה, רק זכרון קטן ויקר הבאתי ממנו. (ובשעת דבורו הוציא מכיסו חפיסה ובתוכה קמיעא קטנה בצורה של חתיכת בד קטנטנה).

הבה ואספר לך, מוסיו עז־מאוועת, את המעשה הזה בשביל תלמידיך: כל הקהל התנפל מיד על האוירון וכ"א מהם חטף בסכנת נפשות חתיכת בד לזכרון, ממש כחסידים החוטפים “שיריים” משלחנו של הרבי מבאיאן… ברי לי, שאלמלי היה זה בורשוי או אפילו במירון היו מחפשים “חתיכות” גם בכיסם של אחרים…

כשחזרנו מבורג’ה לפריז, ספר אחד מבני חבורתנו את כל פרטי הירידה וביחוד את השגעון של הקהל בשעת התנפלותו על האוירון “רוחו של ס”ט לואיס".

­– ואתה לא לקחת כלום? ­– שאלו כלם מאתו.

­– אני זכיתי יותר מכלם, ענה המספר,

לינדברג נתן לי מטפחתו… הרי היא לפניכם…

ובשעת דבורו הראה לנו את המטפחת.

­– הוי, תן לי חתיכה, קראה שכנתו היפה שנסעה עמנו.

וכל יתר הנוסעים צעקו אף הם: “גם לי, חתיכה קטנה!”

­– יהי כן! ענה המסּפּר, ואולם איני נותן אלא אני מוכר לטובת הקרן של נונגיסר וקולי (שני המעופפים שאבדו בדרכם אמריקתה), חמש לירות בעד כל חתיכה קטנה…

המטפחת שנגזרה לגזרים הכניסה 250 לירות, שנמסרו לועד הצרפתי־האמריקאי. אך למותר להוסיף, מסיו עזמות, כי המטפחת הזו היתה שלו ולא של לינדברג…

אני: ומה אמרו הצרפתים על לינדברג האמריקאי?

הוא: ראשית כל אמרו שאינו אמריקאי אלא שוויידי ואולי גם לא שוויידי כי אם יהודי, ואם יהודי הרי יכול הוא להיות גם צרפתי ואפשר יהיה סו"ס צרפתי?

אני: ומה אמרו היהודים שלנו?

הוא: הם אמרו שהוא בודאי יהודי מפני כמה טעמים, ראשית, מפני השם שלו: לינדברג, וחייט אחד משכונתנו בפריז נשבע והוכיח שגם שמו לינדברג ולית מאן־דפליג שהוא (כלומר החייט) יהודי… והשנית ­– וזהו העיקר! ­– הלא כל הענין הזה הוא תלו באויר וכל פרנסתו של לינדברג עכשיו מן האויר ומי בעמך ישראל מתפרנס מן האויר? ושלישית.: מי כמונו יודע לשמר כבוד אב ואם, שתומ“י בבואו ל”פארי" רץ אל התיליפון והודיע את הבשורה לאמו?.. אלא מאי? ספק קטן נתעורר בכ“ז: איך יכול יהודי לשבת במקום אחד במשך ל”ג שעות וחצי וביחוד מה עשה כדי להתפלל תפלת “שמונה עשרה?”… ובינתים, ישבו היהודים בפריז ועשו את חשבונו של לינדברג, כמה הוא ירויח? צא וחשוב: ראשית, הפרס של עשרים וחמשה אלף דולר: שהם בערך חצי מליון פרנק ­– הריהו כבר מיליונר! ושנית, הריקלמה, והקמוץ בהוצאות אכסניה בכל ימי היותו בפריז וגם הנדוניה שהציעו לפניו מכל צד? ואפילו ויזה שכח לקחת עמו בצאתו מאמריקה. הן יהודי פולני, למשל, שאין לו ויזה מטילין עליו קנס ומשלחים אותו במחילה מ“פארי” לפדן ארם!

ולפני צאת תלמידי זה מחדרי פנה אלי בשאלה: היכן כאן “אבן־ישראל?”

­– למה לך אבן ישראל? שאלתיו בסקרנות ­– זוהי שכונה קרובה אלי.

­– רוצה אני לרשם את לינדברג במשרד השדוכין.. שדוך טוב ועשיר..

ותלמידי פרח לו.

* * *

ומספרים כי יהודי אחד עמד ותקן את גדרו בשבת. עברו יהודים שיצאו מתפלתם בבית הכנסת ואמרו לו:

­– כיצד מעיז יהודי לחלל שבת־קדש בפרהסיא גמורה?

­– שאלתי את הרב, ענה בניחותא והמשיך את עבודתו.

­– ומה אמר לך הרב?

­– הרב אמר לי כי אסור, השיב הלה בעבודתו, ואולם אני שומע לרב כשם שנשמעים לחתול…

במעשה זה נזכרתי בשבוע זה בקראי בעתונים את מכתבו של הרב קוק לכפר יחזקאל ולתל יוסף, שבו בקש מהם תחנונים ממש, שלא לעשות חגיגת הבכורים בחג השבועות אלא למחרתו ביום ג', באסרו חג או ביום־טוב שני של גלויות. ואולם הם שמעו אותו כ“חתול” וחגגו דוקא בחג־השבועות.

והנה נתגלגל בשבוע זה לידי מכתב מעין חרוד לאכר אחד ממוצא, ובו הוא דורש מאתו להביא את הרכב, שקנה מאתו, ביום שני 6.6.27. ושכח, כנראה, היהודי מעין חרוד כי ביום זה חל להיות גם ו' סיון יום מתן תורה האוסרת על יהודי ממוצא ואפילו מעין חרוד לצאת ברכב? וכל זה ­– רק שני ימים לאחר שבקר הרב קוק את עין חרוד והעמק? ושואל אני: אלו היה זה ביום “פערווי־מאי?” (הראשון למאי) כלום היה היהודי מעין־חרוד שוכח את היום הגדול והקדוש הזה?

* * *

ומכיון שאנו מדברים בחלול שבת ויום טוב נזכרתי כעין שתוף־רעיונות בבית הכרם וביחד ב“ענג שבת” של בעל הירמולקה שלנו.

ה“ענג שבת” בבית הכרם הולך ומתפתח ב“ה. עשרות בחורים בטלנים באים בכל שבת מהעיר לשתות “כוס תה”, ויחד מנעימים זמירות בשעת ה”שלש סעודות" וקולם הולך על כל השכונה כדי להמתיק את עבודתם של אנשי הסביבה.. לא לחנם בא הרבי בעל הירמולקה להתפלל גם ב“ישורון”. עלה ב“ה בידו לפתח שם סניף ל”ענג שבת" והוטל על כל חברי ישורון להביא עמם זנבי דגים וסרדינים, תה ו“קייקס” לבית הכנסת לקיים מצות “ענג שבת”: הדרשות והנאומים יתורגמו גם לאנגלית.

* * *

ומ“ענג שבת” זה לחזיון ­– רק טיסה אחת.

שאלו מאת הד“ר ב. מת”א, שנמצא בשבוע זה בירושלם אם ראה את הצגת “יזכור” על הבמה.

­– ראיתי אם “יזכר” ­– ענה הד"ר ­– גם על הבמה וגם בראי נע.

­– ומה ההבדל ביניהם?

­– בראי נע ­– ענה הד“ר ­– קברו רק משחק אחד ובתיאטרון בת”א “קברו” את כל המשחקים..

* * *

ומספרים עוד כי אחרי הצגת “החלוץ הקטן” בשבוע זה על־ידי בית הספר “תחכמוני” שאלו מאת המחבר הדר. כרמון איך מצא את חזיונו על הבמה?

וענה המחבר:

­– עכשיו אני מבין מפני מה קושרים חוטים וסמנים לילודים הקטנים מהדסה ­– כדי שלא יתחלפו ויכירום. אני שכחתי לקשר חוט ל“חלוץ הקטן” שלי וכנראה שנתחלף ע"י הגברת ג­–ר. איני מכיר את “בני”, ואולי גם זו לטובה!..

* * *

במגרתי מונחים כמה מכתבים מתלמידי, שפנו אלי בשאלות ובקושיות חמורות, וכדי שלא להחמיץ את תשובתי הנני מפרסם בזה את ה“שאלות ותשובות” שלי בזה.

לכ' רב עזמות שליט"א!

שייך אני לאגודת האמנים המודרניים, כלומר שאני צייר אכספרסיוניסט, וגם השתתפתי בתערוכה המשותפת, ובכ"ז לא נמכרה אף אחת מתמונותי הפוטוריסטיות. ילמדני רבנו, מה לעשות?

תשובתי: נסה־נא להפוך את תמונותיך, ראשן למטה ורגליהן למעלה, אולי יועיל?

* *

ושוב מכתב קטן ורטוב מתלמידתי אשר בת"א:

מה אעשה, אדוני עזמות? אני מתרחצת יום־יום בתל נורדוי וישנו בחור אחד, שהוא מלמדני לשחות זה שבועים ימים. במים הוא קרוב אלי וביבשה הוא מתנכר אלי כאלו אינו מכיריני. מה לעשות?

תשובתי: החזיקי־נא אותו במים, ומיד כשיזדמן לפני רב מסדר קדושין היודע היטב לשחות במים (לא חלילה הרב המסדר־קדושין באהל־משה היודע לשחות היטב בים התלמוד) ­– אשלחהו אליך על חשבוני לת"א והוא ישתדל, שלא תשארי “על פני המים”.

* *

ושוב קושיא חמורה:

רבי ומורי החביב!

מדי שבת בשבתו אוהב אני לטייל ברחוב יפו בין מנחה למעריב, בשעה שאחב“י ממאה שערים ומחארת אל־תאנאק יוצאים מחוריהם בבגדי־צבעוניהם ו”משחירים" ממש את רחוב יפו. אוהב אני לשמע ב“רחוב בבל” שלנו את שבעים הלשון של אחב“י בביתנו הלאומי וביחוד לראות אברכים צעירים, ג’נטלמנים ירושלמיים, שהם מטיילים עם זוגותיהם והצפיעים והצפיעות לכבוד שבת: דוחפים את עגלת הילדים לפניהם ביד אחת ומפצחים “פיפיטאס” ביד השניה. תוקעים את הגרעין בין השנים הקדומות, בתוך הסדק, שנוצר כנראה לכך, ויורקים את הקליפות נכחם ברעש גדול ובכח ככדור הנזרק מתוך המקלעת. אחריו כרוכה ה”יפה־יפיה" שלו, ילד אחוז בסיגרה, תינוק על זרועה, תאומים מוטלים בעגלה וכרסה בין שניה… ואולם לא זאת חפצתי לספר לך, רבי ומורי! העיקר מה שחפצתי להגיד לך הוא זה: תמיהני מאד אם ראית את מעשה בני דודנו הפרחחים, שהם עוברים בכוונה וכמו להכעיס, ב“טרומבילים” שלהם המלאים תרבושים, בתוך הקהל מרחוב “אבינו מלכנו” למגרש הרוסי וחוזר חלילה, ואגב נסיעתם בין הקהל העברי הם מסתכלים בבנות ישראל ומפריעים את מנוחתם של אחב“י בשבת קודש שלהם. ושואל אני את רבנו, האם היו אחב”י מעיזים לעשות כמעשה הזה ברחוב בני־דודנו, ואם היו מעיזים כלום היו עוברים הם בשתיקה כמונו על “ענג שבת” זה שלהם? ומה עושים השוטרים ברחוב יפו ומאי עבודתם? הא?

תשובתי: תיקו!

* *

ושוב קושיא וטענה חזקה מתלמידי הכהן:

זה כמה שבועות וירחים צפינו וחכינו בשבע עינים לראות את הבולים שלנו, והנה בשבוע זה הלכתי אל הדאר וזכיתי לקנות שני בולים חדשים וראיתי על האחד את המספר 3 ועל השני 13.

שלשה עשר מי יודע? שלשה עשר מדיא, מלימיא, גרושיא או פונטיא? ושלשה אלה מאי עבידתם? שלשה אבות או שלש הלשונות הרשמיות שלנו או אולי שלשת ימי הגבלה בביתנו הלאומי?

הן יש לך רבנו ומורנו, מהלכים בחלונות הגבוהים, אולי תוכל לדעת ולהבין מהם את סוד המספרים האלמים והסתומים האלה.

ועוד זאת: התמונות של המקומות הקדושים המודפסים על הבולים, מסגד עומר בצבע תכול והכותל המערבי בצבע ירוק, האם גם הן אכספרסיוניסטיות? ואם גם הבנק־נוטים שלנו ­– בל אחטא בלשוני ­– יהיו דומים לבולים, מוטב שלא יצאו ­– “מוחל”!

אמר ר' עזמות:

המספרים הסתומים הם, כידוע, סמל לפוליטיקה הסתומה בביתנו הלאומי, לר“ת של א”י, למשל, שאין חכם ויבין עד היום הזה אם פרושה ארץ־ישראל או ארץ־ישמעאל או פשוט: אינו יודע?…והצבעים ההפוכים שעל הבולים הם, כנראה, לשווי־המשקל, כידוע…

* *

ולסוף מעשה נאה, מעשה שהיה בחיפה וששמעתי מפי יהודי סוחר ידוע דהתם, איך שיהודי פולני שוכר דירה מערבי, יושב בה חנם ומרויח עוד ממנה להוצאות הדרך לפולניה..

מעשה ביהודי פולני, ששכר לו דירה מערבי נוצרי דירה נאה לשנה תמימה במאה או במאה ועשים לירות איני זוכר בדיוק, עפ"י חוזה כתוב וחתום בגופשנקא־דבלדיא, ושלם לו על החשבון פונטים אחדים ואת המותר הבטיח לשלם לו מיד לאחר שיקבל כספו מפולניה.

עבר חודש ימים והכסף לא בא מפולניה, עברו שני חדשים ולא בא לא הכסף ולא היהודי לשלם שכר־דירה. ובחדש השלישי בא הערבי אל היהודי ואולם הכסף מפולניה לא הגיע עדיין. בקצור, הוא דחה את הערבי בלך־ושוב עד החדש הששי. אז החליט הערבי בדעתו להשיג את כספו בכל תקף ויהי מה! מה עשה? אזר כגבר חלציו ובא אל היהודי, דפק על הדלת ואין קול ואין עונה. דפק בכח “טאך־טאך!” עד כדי שבירת הדלת והנה הוציא יהודי ארוך את ראשו מן החלון ובראותו ערבי דופק צעק לו: “רוך! רוך!” (לך לך!)

­– איזה “רוך” ואיזה רוח"? ­– צעק בעל הבית – “האט מאסארי!” (תן כסף!)­

­– “מוש לאזים!” (לא צריך) ­– צעק היהודי בהראותו את כל ידיעתו בשפת בני דודנו.

לסוף נתברר כי היהודי שלו נסע לו לפולניה והשכיר את הדירה ליהודי־שני בשכר של 45 לירות. מה עשה הערבי? הלך ותבע את הדייר החדש לדין. ואולם השופט הערבי מצא כי לא היתה שום מניעה חוקית ליהודי הראשון להשכיר את דירתו לדייר שני, ואם יש לו לבעל הבית איזו טענה על היהודי הבורח, יוכל לתבוע אותו לדין לפני ה“נתנה תוקף”, והערבי נתחייב במחילה לשלם גם הוצאות המשפט.

­– “שו האדא?” (מה זאת?) ­– צעק הערבי ­– הן הבית הוא שלי, יהודי אחד גר בו חצי שנה חנם ולא עוד אלא שגם עשה “ביזניס” מביתי, יהודי שני בא לגור עוד חצי שנה בביתי מבלי שאראה אפילו “בארא” אחת, ועלי עוד לשלם קנס? “פא־יחיה אל־עדל!” (יחי הצדק!)

הפך הערל את פניו ללכת והנה הניח השופט את ידו על כתפו ואמר לו בחביבות: “סטאנא יא חביבי!” (עמוד־נא, חביבי!) יען אשר העיזות להעליב את המשפט באירוניה בתוך בית המשפט, ע"כ הוטל עליך לשלם קנס לפי החוק חמשה פונט וארבעים גרוש..

לא הועילו טענות ומענות, הערבי המסכן התיר את האזור הרחב שלו, שלם דמי משפט, דמי עדל ודמי בדל, צער בשת ורפוי וכשפנה ללכת שאל אותו השופט באירוניה אם יש לו עוד איזו טענה אל הצדק:

­– לא, לא, לא! ­– השיב הערבי, הרים את שתי רגליו וברח כמטחוי־קשת, ומחכה הוא עד גמר החוזה של הדייר השני, ­– בהתאם לה“עדל”…

עזמות

המלצות קוראים
תגיות