רקע
יורם ברונובסקי
רגעי תהום
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 9.5.1997; 9.5.1997

בטלוויזיה שלנו יש כל הזמן, בייחוד במהדורות החדשות, רגעים מאגיים, כאלה שנותנים לנו להציץ במשך שנייה למעמקים לא ישוערו, שלא לומר לתהום, עד שאנו נסוגים בבהלה או אף בפאניקה. רגע אחד מקרי כזה עבר עלי תוך כדי צפייה במהדורת החדשות הקצרה שקדמה לתוכנית “רואים עולם” (ערוץ 1, שבת, 20:00), שסיקרה את ההפגנה של אנשי השמאל לפני משרד ראש הממשלה למען הקמתה של ועדת חקירה בפרשת היועץ.

רואיין שם אחד המשתתפים המפורסמים, זמר דומני, איש־שמאל כמובן, שהתבטא ברוב דעתנות בזכות ביטול משטר המפלגות בישראל, כי רק כך “נגיע לאחדות”. האם גם זה במסגרת התורה השמאלנית הנודעת, “כמה שיותר רע יותר טוב”, או שזה סתם טמטום מוחלט, הפגנת בורות ביסודות הדמוקרטיה? כך או כך, לדידי היה זה רגע של תובנה איומה של מצבנו.

רגע תהומי מסוג אחר לגמרי חל באותו בוקר בזמן “תיק תקשורת”, התוכנית המצוינת של הערוץ השני (שבת, 11:00). במסגרת התוכנית, שהפעם, לתוכנית אחת, חזר אליה המנחה הוותיק שלה, מיכה פרידמן, הובאה שיחה שקיים מיכאל קרפין, מי שעומד מאחורי הכנת הסרט – שעוד ידובר בו הרבה, בלי ספק – “ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה”, עם רוצחו של יצחק רבין, יגאל עמיר.

קרפין דיבר בטלפון מבית אמו של הרוצח. את השפופרת העבירה לו האם הבעייתית, גאולה עמיר, ששוב נראתה בקרב חניכיה בגן־הילדים שלה, שנראה כמשגשג. גם האב נראה, כמובן, יושב לו ומקשיב בנחת לשיחת אשתו עם בנו החמוד. כשאני חושב על המשפחה הזאת עולה בדעתי שאמנם המקרא מצווה לא לפקוד עוון אבות על בנים, אבל נזהר ברוב דעת מלטעון להיפך. ובמסורת סין ויפאן אחראים ההורים במישרין, ועד הסוף, למעשי ילדיהם, שהרי הם שחינכו אותם. יש בזה היגיון.

אבל הרגע התם למדי שזיעזע אותי היה הרגע הפשוט שבו שאל קרפין, לפתיחת השיחה, וכמתחייב כמעט: “מה שלומך, יגאל?” קרפין אינו חשוד בשמץ אהדה לאיש הנבזה הזה, וברור שהשאלה היתה פתרון סביר שהיה עולה על דעתו של כל אדם, אני מניח. אבל דווקא הטריוויאליות של השאלה, והתשובה (“ב…סססדר”), המחישו מחדש את ההקשר האימתני. זה היה, בניגוד לרגע הקודם שתואר, רגע מאגי־תהומי טבעי איכשהו, מתוך גופה של המציאות הסוריאליסטית שלנו, וגם בו היתה תובנה קטנה של המציאות הזאת.


הארץ, 9.5.97

המלצות קוראים
תגיות