נראה שהמושג “פמיניזם” נהנה מיוקרה יתרה בארץ. או שמא הוא פשוט בבחינת חובה במשדר “במבט נשי” (יום שבת, ערוץ 2, 11:30). הנה, למשל, הסופרת צרויה שלו, שבראיון עמה נפתחה התוכנית השבוע. גיבורת הרומן של שלו, “חיי אהבה”, מתאהבת בגבר, מוכנה להשתעבד לו עד כלות, להניח לו לעשות בה ככל שיאבה, והסופרת טוענת באוזני אורנה בן־דור שהמסר של הרומן הוא “פמיניסטי”.

ככל שהבנתי את הסברה של שלו, המסר הוא פמיניסטי על דרך סגי־נהור, שהרי דרכה המסורתית, הקדומה כימות עולם, של הגיבורה בגבר שלה מביאה אותה לעברי פי פחת, וממילא היא ההוכחה עד כמה חשוב שאשה תהיה לא־משועבדת ועצמאית ומבוגרת. זהו יישום הדיאלקטיקה הלניניסטית המפורסמת על עולמו של המאבק הפמיניסטי: “ככל שרע יותר, טוב יותר”.

היישום הזה תופס גם ביחס לוויכוח העיקרי של התוכנית: על הפמיניזם של האשה המזרחית, זו הרואה חובה לעצמה להילחם בשתי החזיתות – החזית של המאבק למען שוויון המזרחים, והמאבק למען שוויון האשה.

לעתים יש סתירה ברורה ומרתקת בין שני המאבקים החשובים, שהרי החברה המזרחית שלמען שוויונה לוחמות הנשים היא גם חברה שבה לאשה מקום נחות, והיא נועדה בה לדיכאון עולם. איך לחבר את ההפכים? השאלה היא נכבדה ודיאלקטית למהדרין. מעניין היה לראות איך מתמודדות עמה שלוש הנשים האינטליגנטיות שזומנו לאולפן בהנחייתה של אורנה בן־דור: הד"ר הנרייט דהאן־כלב, נינה מזרחי ורחל מלסה.

ראה זה פלא, כל השלוש מביעות מידה כזאת או אחרת של תמיכה בש“ס. למה? וכי ש”ס היא מפלגה הדוגלת בשוויון האשה? לא ולא, כל השלוש מבינות יפה שש“ס היא מפלגה שבתמונת העולם שלה נועד מקום מסורתי לגמרי לאשה, כלומר מקום נחות ופחות. אז למה לתמוך בש”ס? שלוש הנשים מתפתלות פיתולים דיאלקטיים למכביר, אך השורה התחתונה היא, שדווקא בגלל שש"ס שואפת בפועל לדיכוי האשה צריך לתמוך בה יותר מאשר במפלגות האחרות, שהרי היא עוסקת לפחות בנושא האשה בעליל. גם אם זה עיסוק שלילי. כלומר, שוב עיקרון הטרור הבולשוויקי “ככל שרע יותר טוב יותר”.

דיכוי האשה המזרחית בארץ, אגב, הוכח באורח מעניין, על־פי דהאן־כלב, בתוכנית של בן־דור עצמה. זו הקדישה לדיון הזה, חזרה וטענה במשך כשתי הדקות שניתנו לה דהאן־כלב, רק שבע דקות וחצי: ברור שלנושא העוסק באשה האשכנזית היתה התוכנית מייחדת זמן רב יותר. אבל, ועל כך לא חשבה דהאן־כלב, אולי בן־דור החליטה, פשוט, ללכת בדרכה של ש"ס, להקדיש זמן קצר לאשה המזרחית וכך להיטיב עמה על דרך הדיאלקטיקה?

ודאי שבדרך זו החליטה, בתחום כללי יותר, ללכת מפלגת האופוזיציה הראשית, שבה מתרחשים על כל צעד ושעל דברים דיאלקטיים ומוזרים ביותר. מנשה רז חזר על אמת גלויה בתוכניתו “משחק השבת” (ערוץ 1, שבת, 10:00) כשהטעים שבנימין נתניהו יכול לסמוך, במאבקו על שרידתו הפוליטית, מעל לכל על מפלגת העבודה. לא היה צורך בגילויו של יהודה הראל בתוכנית הזאת כדי לדעת שאין שם עניין אמיתי בהחלפת השלטון. אפרים סנה הכחיש אמנם משהו מן הגילויים של הראל, כשהתראיין בחדשות הערב, אבל היה לטיעונו של הראל צליל של אמת פסיכולוגית, והוא תאם את מה שכולנו יודעים.

לא במקרה גם ב“עבודה”, כמו בתנועת הפמיניזם המזרחי, יש עניין בתמיכה רבת פנים בש"ס, כלומר באריה דרעי, גדול מיישמי תורתו של לנין “ככל שרע יותר טוב יותר” (האם אין יישום הפסוק “כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ” על אריה דרעי ניסיון מעניין לחיפוש העיקרון הבולשוויקי במקרא עצמו)?

אז לפני שכולם – אנשי המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, גיבורי־חיים וגיבורות־ספרות, נשים מזרחיות, פמיניסטיות, הפרופ' שלמה בן־עמי (שייזכר עוד ימים בזכות הטקסט השערורייתי “מבחן דרעי”) משתגעים לגמרי, הבה נזכיר להם שדי לפקוח את העיניים, כדי להיווכח שאפילו עיקרון הטרור הלניניסטי כשל לבסוף; שלמרבה הבנליות הלא־דיאלקטית ככל שרע יותר סתם רע יותר.

הארץ, 9.5.97