רקע
יורם ברונובסקי
חינוכו של זבישק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 9.5.1997; 9.5.1997

כאשר קרבו שידורי יום השואה לסופם יכול היה הישראלי שצפה בהם להשתכנע מתוך סיפוק מסוים שמה שידע תמיד נכון, היינו, שבמלחמת העולם השנייה היו שני צדדים מרכזיים: הקורבנות, הם היהודים, והתליינים, הם הפולנים.

הלקח אינו חדש. הוא מסתכם בגרסאות האימרה הנשמעת בארץ שוב ושוב, “הפולנים היו גרועים מן הגרמנים” (לא כבר מישהו השמיע באוזני את הגרסה הבאה: “הצרפתים היו גרועים מן הגרמנים”; על כך השיבותי, מתוך רצון לפייס את בן־שיחי: “נכון, הרי הצרפתים רצחו קרוב לשישה מיליון יהודים”).

חוקר עתידי כלשהו, שאינו ירא מפני שאלות פסיכו־סוציולוגיות מביכות, יצטרך אל נכון לתת פעם את דעתו על השאלה הפשוטה רק לכאורה, איך ולמה סלחנו כה מהר לגרמנים, ואיך ששנו לחלק את אשמתם בין כמה עמים אחרים.

כך או כך, השנה הלקח בדבר אשמתם המכרעת של הפולנים בלט מתוך כל השידורים כמעט של ערב יום השואה ובייחוד השידורים ביום עצמו. סרט מרתק אחד (“שטטל”, ערוץ 2, יום שני, 20:45) הכניס אותנו, כמעט בלי משים, ללב הבעייתיות הכרוכה בשאלה שהצגתי לחוקר העתידי, הנועז במיוחד, שאלה הנוגעת לסבך הטראגי־קומי המדהים – טראגי־קומדיה של טעויות, או של שיח חירשים – של השיח הבתר־שואתי שבין הפולנים והיהודים.

ייצג את הטראגי־קומדיה הזאת בחור נחמד בשם זבישק רומניוק, תושב העיירה בראנסק, פולני גמור (“לא נולדתי יהודי”, הבטיח לבן שיחו שחקר אותו היטב) שמנעוריו נדבק באובססיה משונה: להכיר ולהזכיר את העבר היהודי של עיירתו, ש־65% מתושביה לפני המלחמה היו יהודים.

העניין הוא בזה שזבישק מייצג טיפוס פולני הגרוע אפילו מן האנטישמי: הוא הפילושמי, אוהב היהודים והיהדות. הפילושמיות היא תופעה הקיימת בהיסטוריה הפולנית (ולא הרוסית, למשל), ומי שלוקה בה סופו מר יותר מסופם של האנטישמים. שהרי את האנטישמי שונאים היהודים וידידיהם, ואילו את הפילושמי שונאים בני עמו הפולנים, ואף יותר מהם שונאים אותו היהודים, שהוא סותר את הצפוי מן הגוי בעודו מתעניין בגורלם ומבקש לשחזר את עברם. בדרך כלל סופו שהוא מואשם בשתי רעות חולות: בפילושמיות ובאנטישמיות.

הכרתי בפולין, ואף בישראל, כמה מיני פילושמים כאלה, זבישקים כאלה, ונדהמתי עד כמה מונה להם ולאובססיה האצילית שלהם גורל דומה. זבישק רומניוק היה הדוגמה המושלמת, שאף התפרסמה בעיתונות הפולנית בעקבות הסרט של מריאן מאז’ינסקי (שקוצר, אגב, לפחות בשעה לעומת המקור).

הבחור הנפלא הזה עבר, כמו באליגוריה ימי־ביניימית, את כל מדורי השיגעון שבו סובבים האנטי־פולנים היהודים, אלה החריפים ביותר, שהם האמריקאים הנבערים מכל דעת, אחריהם הישראלים, שבורותם פחותה יחסית אך חגיגית יותר. ולמותר לציין את האנטישמים הפולנים, הקיימים כמובן בעליל, על גוניהם האנתרופולוגיים הרבים, שהציקו לו במולדתו עד דכא.

הם, אבל לא רק הם, הביאוהו עד לכך, שלאחר שנבחר לסגן ראש העיירה שלו, הוא התכחש כמעט לפילושמיות שלו, לפחות במובן זה שבנאום לכבוד שנת ה־500 לעיירתו הוא לא הזכיר, כפי שתיכנן תחילה, את עברה היהודי.

היתה לי הרגשה טובה, שכן למדתי לחבב את הבחור, שחינוכו הושלם, והפילושמיות שלו כמעט היתה כלא היתה. השאלה היא, אם נוסף לעם הפולני אנטישמי חדש, מעוד גוון אחד. אם אמנם כך, בחינוכו של האנטישמי הזה לפחות יש לנו חלק אמיתי.


הארץ, 9.5.97

המלצות קוראים
תגיות