רקע
יורם ברונובסקי
לא ראי, סתם כיעור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 23.5.1997; 23.5.1997

“פופוליטיקה” (ערוץ 1, שני 20:45) היא תוכנית מגעילה. משיכתנו אליה (“דבר רק בשם עצמך”, נאמר לי פעם לאחר הכרזה ברוח זו, אבל אני לא נסוג מלשון רבים, ודווקא לא לשון רבים של הדר) מבוססת על ספק־מוסכמה ספק־מיתוס, שהתוכנית הזאת מציגה את ישראל כמות שהיא, נטו, על היצריות שלה ועל החום שלה, על הגסות ועל האכפתיות וכו'.

בכמה תוכניות שמלפני היציאה לחופשה הושגו שיאים של גסות, של צביעות ואיוולת, עד שנפעמתי מהחיזיון. הוא היה מרהיב ומאלף, עד שנכבשתי כמעט לתזה ולפיה זו ישראל האותנטית, וממילא עלינו להכיר טובה לאלה “אשר על התוכנית”; התמדתו של דן מרגלית במבנה הפתיחה הנמלץ הזה (“אלה אשר בבית ואלה אשר באולפן”) יש בה אמנם משמינית של חגיגת האיוולת העומדת להתקיים, אך בעיקר יש בה מסממני הניוון המתמשך.

אבל בתוכנית האחרונה, שבה חזרה “פופוליטיקה” לאחר חופשה ממושכת, התברר שוב מה שהומחש בעצם זה כבר, שהתוכנית איבדה, אולי מזמן, את תנופתה, ולו גם הגרוטסקית והנתעבת מעיקרה. חדלתי להאמין אפילו בייצוגיותו של יוסף (טומי) לפיד, התגלמותה האגדית של התוכנית. ייתכן שצדקו אלה שטענו באוזני לא פעם שלפיד מייצג רק את הצביעות והקטנוניות של עצמו, ולמירב של עיתונו.

הבה נזקוף ראשנו ונאמר לעצמנו בגאווה מסוימת: התוכנית הזאת איננה הראי של הווייתנו, אין היא מביאה את קולה של ישראל כמות שהיא; היא סתם מחזה שבועי מביש שבו חבורה מזדמנת של אנשים ידועים פחות או יותר, רובם אנשי ציבור, כולם אנשים מוזרים במידה כזאת או אחרת – בעיקר משום שאנשי ציבור נורמלים החלו זה כבר להדיר רגליהם מן התוכנית – מתייצבת מול פאנל קבוע של זחוחי דעת, אנשי חברה מיומנים פחות או יותר, המתחזים לבעלי דעות של ממש, רכלנים העולים בלהבות דמה של אכפתיות מדומה.

האיש הכמעט רציני היחיד בפאנל הזה, הרב ישראל אייכלר, הוא נציג של עולם לא ממשי, שיש רצון לשכוח ממנו, ואין סיבה שיהיה מיוצג דרך קבע. זה קורה אמנם: הרב אייכלר לא הופיע השבוע, מפנה מקומו לשלי יחימוביץ', נציגת המיעוט המדומה האחר, הנשים, וקורבנות אחרים מעולם התקינות הפוליטית.

יחימוביץ' מעוררת אמנם התפעלות בביטחון העצמי הגמור שלה, אבל רושמו של הביטחון העצמי הזה פוחת ככל שמתברר, ומתברר כל הזמן, הבסיס הצר מאוד של ידע ושל סברה שעליו הוא נשען. חוצפה ישראלית היא בהחלט ישראלית, אך האומנם היא מצדיקה נוכחות כה מאסיווית של השדרנית הזאת בתקשורת?

נכון שהשבוע היתה “פופוליטיקה” חסרת עניין במיוחד, וזה מקרי למדי – שהרי לא היו בה מפלצות מהלכות קסם רע, כמו בתוכניות קודמות. אבל דווקא תוך כדי כך היא גילתה ביתר שאת את פניה הכעורות סתם, כשדיון בפרשת גריגורי לרנר נהפך לשטף של סברות כרס ורכילות גועלית וסטה לכמעט הסתה עדתית. גם הדיון בצורכי האבטחה של ראש הממשלה סבב במעגל של ודאויות משמימות.

אמירה פוליטית של ממש נראתה לגמרי לא במקומה בהקשר הזה, עד שדבריו של יוסי שריד, שבהם חזר כמעט מלה במלה על דבריו בכנסת באותו אחר צהריים – “כולנו הולכים לתוך מלחמה” – נשמעו כבדיחת זוועה בתוך המהומה התפלה והרכילאית הזאת. בין שיחת הפלאפון של שלי יחימוביץ' (מוזר שלא סיפרה לנו עם מי ועל מה שוחחה) לבין פרט שנידב דן מרגלית משולחן בית הקפה של חבורתו (הידעתם שדנקנר ברוגז עם שריד?), וממילא, למרות חומרתם, השיגו הדברים את ההיפך מן הרושם שביקשו לעורר וראויים היו לעורר.


הארץ, 23.5.97

המלצות קוראים
תגיות