כבר שבועות, ואפילו חודשים, מלאה התקשורת דיוקנאות ביוגרפיים ופסיכולוגיים של אהוד ברק. הריבוי, שאינו יכול להזיק למנהיגה החדש של מפלגת העבודה, מקורו, כפי שטען בדרך אגב רזי ברקאי ב“תיק תקשורת” (שבת, ערוץ 2, 11:30), בפאשלה הגדולה של התקשורת בעניין בנימין נתניהו, שנבחר בלי דיוקנאות, וכמעט בלי ידע מוקדם על אודותיו.

ברקאי ריאיין בעניין זה את דוד גלבוע, יועץ התקשורת של ברק, ואת עופר שלח, שפירסם בעיתונו, “מעריב”, סדרה של כתבות ממצות על מועמד העבודה. בשיחתם עלתה עד מהרה התווית המרגיזה, שברק מנסה להתנער ממנה זה כבר – “תואם ביבי”. כאן נמצא מקום לאורחת נוספת באולפן, העיתונאית רונית ורדי, שהוציאה השבוע את הספר “ביבי, מי אתה אדוני ראש הממשלה?”, אחד משניים שהופיעו בנושא זה בימים האחרונים.

והנה ורדי היא שתרמה את הפרטים המסקרנים ביותר במסכת ההולכת ומסתבכת של התואמים. בספרה היא חושפת, ובשיחה באולפן מנדבת משהו מן החשיפה, את מערכת היחסים ההדוקים, הוותיקים מאוד, שבין נתניהו לברק, שני אנשי סיירת מטכ"ל, כמפורסם.

כלומר, בין יונתן, ולא בנימין, נתניהו לבין ברק. “יוני” וברק היו, חקרה ומצאה ורדי, ידידים בלב ונפש בסיירת, ולא סתם ידידים אלא “תואמים”: שני חיילים אינטלקטואלים, היכולים לדבר ביניהם על נושאים כמו שפינוזה.

רק בהמשך עברה הידידות מיונתן לבנימין, ובנימין הוא שנעשה – אם לנקוט לשון־מחשבים, שלא תואמת את הזמנים הרחוקים שבהם מדובר – “תואם אהוד ברק”. ברק, על כל פנים, היה הדמות הדומיננטית, וכאן אולי הטעות האופטית שהביאה לתווית המרגיזה אותו כיום: הוא כונה “תואם ביבי” רק משום שפקודו בסיירת עלה מהר ממנו למעלת ראש הממשלה. במציאות, נדמה, הדמיון הקלוש עשוי להיות מבוסס על חיקוי או סיגול כמה מתכונות המפקד ברק. הרי לכם סיבוך פסיכולוגיסטי.

לא פחות מסובך, אך פחות רכילותי, היה הדיוקן הטלוויזיוני של מתחרה אחר במרוץ על ראשות העבודה, מי שהגיע למקום השלישי, ח“כ שלמה בן־עמי, שרואיין ב”פגוש את העיתונות" (ערוץ 2, 12:00) מיד אחרי “תיק תקשורת” שיוחד ברובו לברק. לצד אושרת קוטלר ישבו באולפן רינה מצליח ורינו צרור. בן־עמי הצטייר בבחירות הללו כמי שנדרש יותר מכל ל“בעיה החברתית” בישראל. מצליח מתקיפה אותו יפה על השימוש בלשון הנקייה הזאת, ושואלת למה אין הוא אומר ישירות “בעיה עדתית”. בן־עמי יודע להתגונן מפני האשמה כזאת ואומר שהבעיה העדתית היא רק חלק מן הבעיה החברתית, “ובעיה של משפחות חד־הוריות מרוסיה אינה בעיה של עדות המזרח”.

אפשר לשער שגם עליו מאוס התיוג, אבל לו לפחות אין “תואמים” במפלגת העבודה, ששרפה בלי משים את הגשרים שלה אל עדות המצוקה (אולי אפשר לפתור בעזרת ביטוי זה את הבעיה הסמנטית).

דוד לוי, שבן־עמי איננו בשום פנים ה“תואם” שלו – נדמה ששני אלה הם קטבים ממש – צדק אמנם תמיד בשאיפתו להיות במשרד שאינו מזוהה מבחינה עדתית, משרד החוץ למשל, אך נדמה שדווקא בן־עמי יכול להיות גם שר חוץ מצוין, בעוד שלוי – אבל נעזוב את זה.

בינתיים נוהג בן־עמי בתבונה כשהוא מדגיש לאורך כל הפגישה את הנאמנות שמעכשיו חייב בה כל איש עבודה למנהיג שנבחר, אהוד ברק, כי רק נאמנות לברק תאפשר, וכו' וכו‘. בקיצור: איש עם הרבה ברק, הפרופ’ בן־עמי, ועוד נשמע עליו רבות.

הארץ, 13.6.97