“הרי לאיש אין ספק שהנושא הכלכלי הוא רק חיפוי…” – שב ואמר, בגרסות משתנות במקצת, דן מרידור, במשך יום רביעי כולו, שהיה גם, ממשית וסמלית, היום שבו מלאה שנה לתפקודה (אם זו המלה) של ממשלת נתניהו. לפי סימנים שונים, שמרידור נתן כמה מהם, זה היה היום שבו בחר נתניהו להתקרב ככל האפשר לממשלה שהיא כולה “בראש שלנו”.

והדברים לא נעשו בתחכום מרשים במיוחד. לא, נראה שאין צורך בתרגילים פוליטיים מבריקים, אלא בעבודת קצבים חסרת־בושה.

זה היה היום שבו אפשר היה לצפות שמרידור ידבר סוף־סוף, היום שבו יוותר על “לא אכנס לזה עכשיו”, “אני לא מדבר ברמה הזאת”, “אני לא אענה לך מעבר לזה”, או, בהעזה נדירה, “די במה שאמרתי”. כל אותם המשפטים המשמימים שעשו אותו למרואיין המעצבן והמשעמם ביותר בטלוויזיה, והפכוהו לאותו “חרצוף”, שעליו הוא נשאל כעת כל הזמן, ועונה גם כן את התשובות המנומסות הצפויות מראש, עם הציטטות החבוטות כל כך (“איך אמר, נדמה לי, הנשיא טרומן? מי שאינו יכול לסבול את החום שלא ייכנס למטבח”). דמות מעולם אחר, לא מעולם הטלוויזיה, ודאי מדור אחר, לא במקרה חביבם של זקני מפלגתו, שמיר וארנס. היתה הזדמנות מצוינת למרידור “לצאת מעצמו”, להתריע ולהזהיר. אבל אף שדיבר יותר מתמיד, התגלה שוב באזלת ידו הטלוויזיונית.

למי שהיה מסוגל להתרחק התרחקות אפית מהמתרחש היו תוכניות יום רביעי שיעור מעניין בסוגיית “האישיות הטלוויזיונית”. התברר, כאמור, סופית – ולמתנגדי שלטון הליכוד אין סיבה מיוחדת לבכות על כך – שלמרידור “אין את זה” (מצטער, רק לשון־עילגים מתאימה כאן), ואילו לנתניהו, בן זמנו, “יש את זה”. המריבה היא לכאורה בין בני אותו דור, אבל בעצם היא ריב של דורות, על סגנונותיהם.

בעיני הצופים – על כך העידו מעל לכל שיחות־הרדיו עם המאזינים הנהוגות יותר ויותר – היה הניצחון, בהכרח, ניצחונו של ביבי. איך אמר משוחח אחד: “מרידור שייך לדור הזקנים, ואנחנו רוצים שאת המדינה ינהלו אנשים צעירים באמת”. הוא גם התנבא שביבי “לוקח בגדול” את הבחירות הבאות. די היה לראות את ראיונות הטלוויזיה של נתניהו, לעומת אלה של מרידור, כדי להבין שזה סביר מאוד.

הארץ, 20.6.97