התוכנית האחרונה של “אברמוביץ' את אורן” בערוץ 8 (שבת, 21:00) היתה מזהירה באמת. כמובן, לא רק בזכות שני המנחים המעולים, המנומסים והבקיאים באמת, אמנון אברמוביץ' ואמיר אורן, אלא בזכות שני הכוכבים הגדולים שהופגשו בתוכנית: שני “הרמטכ”לים הטובים ביותר שלא היו לצה“ל”, האלופים במילואים אריק שרון וישראל טל.

כך או כך, שני האלופים הופגשו לרגל ציוני היובלות הצבאיים הרבים שחלו בשבוע הזה, וצוינו בתוכניות כה רבות: 30 שנה למלחמת ששת הימים, 15 למלחמת לבנון, וגם 16 שנה שמלאו בימים אלה להפצצת הכור העיראקי. על כל היובלות הללו התבקשו שני האלופים לדבר, ועל כולם ענו בתשובות שונות מאוד, ועם זאת מתוך הערצה הדדית כנה ומתוך רגשי הרעות המפורסמת. בתוכנית דיבר על הרעות הזאת גדול משורריה, חיים גורי, ששני קטעי ראיון עמו שולבו בה באפקטיוויות רבה.

ואמנם נדמה היה בתחילה, כאשר נשאלו השניים האחד על הישגיו הגדולים ביותר של האחר, שהשיחה עלולה להישאר בתחומי מועדון ההערצה ההדדית, הרגש המחבל יותר מכל בתוכנית טלוויזיה מעניינת. אלא ששני האלופים ידעו, עד מהרה, לעבור מן ההערצה לחילוקי הדעות העקרוניים שביניהם ולהאיר אותם היטב דווקא לנוכח הרעות שהובעה כה יפה.

שהרי שני האלופים מייצגים את הקיטוב הבסיסי של החברה הישראלית, קיטוב שטליק היטיב להגדירו מחדש, כך שנקל היה, לאור ההגדרה הזאת, להשתכנע בצדקת עמדתו. הוויכוח, אמר טליק, הוא על “הדבקות במשימה”, כשהמשימה היא קיומה של מדינה יהודית. הוא חושב שהדבקות במשימה הזאת היא שמחייבת החזרה של “גבעות ושטחים מסוימים”, ומעל לכל הפסקה של שליטה בעם אחר. מי שאינו מוכן להחזרה הזאת ולהפסקת הכיבוש הזה פוגע, לדעת טליק, – “נץ צבאי ויונה מדינית”, כהגדרת גורי – במשימה הסופית.

לנוכח המורכבות של המחשבה המדינית של טליק, נראתה הגותו של אריק כהיולית משהו, נערית, שלא לומר ילדותית, כשבעליה שב גם בתוכנית הזאת לדבר על קטנותה של המדינה הזאת והעומק האסטרטגי המינימלי שהקטנות הזאת מחייבת. אך גם דבריו של אריק נשמעו בנחת בחוג הזה, כשהיחס אליו מצד כל הנוכחים והמרואיינים הוא יחס של כבוד, ואולי גם הבנה של הפתוס המסוים, והתום המסוים, שהוא מבטא, כמו בלי משים.

הרבה הברקות נשמעו בשעה המרתקת הזאת, ולא הבטלה שבהן היתה הערתו של אמנון אברמוביץ' שדיבר על כך שחבל כי טליק, ולא אריק, הוא שנכנס לפוליטיקה בעוזבו את השירות הצבאי. השיחה יצרה, בעזרת קטעי ארכיון, מעין שתי ביוגרפיות נוסח־פלוטארכוס, כשהדומה והשונה מובלטים כל הזמן תוך כדי השוואה של שני אנשים בעלי רקע דומה, שהסיקו מסקנות הפוכות מאותה המציאות ששניהם השתתפו בעיצובה.

ולא במקרה היה זה טליק שסיים את הדיון בדברים שיכול היה לאומרם אריק: הוא ציין את עובדת היסוד ש“אותנו רוצים להשמיד”, דיבר על “השנאה שהפכה אותנו לכובשים” ועל הצורך “שלא לפתח רגשי אשמה”.

בסיום השיחה הועלה בפי אריק וטליק לסירוגין זכר הלילה של גשם זלעפות במלחמת העצמאות שבו נפגשו, “לאור הברקים”, כדברי טליק. כאן היה קשה שלא להיזכר באותו טור של הבלדה של טשרניחובסקי על שני האחים הלוחמים כל אחד בצד אחר – וסופם ש“לאור ברק הירייה איש אחיו הכירו”. אלא שכאן, כמובן, שני הצדדים הם צד אחד, גם אם העמדות רחוקות זו מזו.

הארץ, 13.6.97