בעוד שנמשך הפולמוס הנוקב על הסיבות האמיתיות להורדת תוכניתו של אורי זוהר (ערוץ 1, יום חמישי, שעה 21:000) אחרי שלושה פרקים בלבד, נדמה שנוצר הרגע להביט בתוכנית “אורי זוהר 2” במבט כולל. ולא רק בה כשלעצמה, אלא במסגרת הרחבה יותר ויותר של מה שאי־אפשר שלא לכנות ההתחרדות התמוהה של הטלוויזיה, וליתר דיוק של הערוץ הממלכתי.
נדמה שהרשות נאחזה באותו בולמוס שעל־פיו ניכר בחודשים האחרונים איש הימין במובן הישראלי של המושג (שכלל אינו דומה למושג “איש הימין” במקומות אחרים): בולמוס האחדות, על טענת־המוצא שלו, שלפיה עם ישראל על סף פיצוץ פנימי, וממילא צריך לקרב לבבות, ושאר המליצות או הקלישאות הלובשות בהכרח, בפי מטיפי האחדות, צביון רבני.
מובן שגם אורי זוהר, במקורו לאו דווקא איש הקלישאה, נסחף אחריה בתוכניותיו, וראה באחדות – לשון נקייה, חדשה יחסית, לכפייה דתית – את מטרתן האמיתית. האם לשם כך היה צריך לראיין את כל מי שכבר רואיינו בכל תוכניות־השיח האחרות, את פנינה רוזנבלום ואת “מר ישראל” ואת “מרגול” ואת עוזי ברעם?
אכן, היה צורך בזה, ובחירת המשתתפים, הזמינים תמיד, נעשתה בכוונה גדולה. אורי זוהר מול נציגי כל סוגי ה“פרחיות”, זו סגולת היסוד של מופיעי התמיד בתוכניות־השיח.
מה שמדאיג באמת, כאמור, אינו התוכנית של זוהר, שהכל כבר הפליאו בה את מכותיהם, אלא המגמה הניכרת באחרונה לוודע אותנו, חילונים (הצופים בטלוויזיה), ל“פנים האנושיים של הדתיים”, ובייחוד החרדים.
ביום ראשון השבוע נועדו לכך, אם גם לא במוצהר, שתי התוכניות המרכזיות של הערב. הראשונה – “מבט שני” (21:00) שבמרכזה צילום נפלאותיה של “העיר המודרנית”, ביתר עילית, שהחרדים נעזרים בה בטכנולוגיה החדישה ביותר “לשם קידומן של המטרות שלנו שהן תורה וקיום מצוות”, כפי שניסח זאת בפשטות אחד ממנהיגי העיר הסמוכה לבית־לחם.
לא שאין עניין בעיר שטכנולוגיה חדישה מסייעת לפעילות של המקוואות בה, אלא שהכתבות שעסקו בעיר מכל ההיבטים שלה עשו רושם של תעמולה דתית. בכל מקרה הדתיים שיתפו פעולה והיו מעוניינים בעליל בכתבות אלה. אברהם רביץ, פניו נוטפים שמן זית זך של מליצת־האחדות, הביע זאת בגלוי.
אין ספק שלדתיים יש פנים אנושיים, אבל האומנם צריך לראות אותן בכמויות כאלה בע1
ועצם המראה של האנשים הלבושים עדיין, בקיץ הישראלי, במלבושי האצולה האוקראינית הזוטרה במאה ה־17 – היה קשה לעיניים.
מה שמזכיר את אחת ההלצות בתוכנית של זוהר לפני שבוע: חילוני נואם באוזני אדם שאין רואים אותו במשך הנאום, מסביר לו מדוע אין זה טוב ללבוש לבוש מסורתי שכזה בקיץ החם… אחר כך מתגלה האיש שבאוזניו ננאם הנאום האנטי־דתי הקלישאי, ומתברר – הפתעה, הפתעה! – שזהו סקוטי הלבוש חצאית… הבנתם את הבדיחה? חלש מאוד, ולא שייך לעניין.
שהרי הטענה כלפי הדתיים על לבושם – אחת הטענות הפחות חמורות, בסופו של דבר – אינה על דבר המסורת המשוקעת בו; הדבקות במסורת האוקראינית יש בה אפילו צד של פאתוס יפה. זאת ועוד, המבוגרים אחראים לעצמם בלבד, ומותר להם להתענות ככל העולה על רוחם. העניין הוא בכפייה שהם כופים על הילדים החפים מעוון, ושהיו שמחים לכפות על אחרים. בכלל, העניין הוא בכפייה (מתי הם יבינו את זה, אם מותר לשאול שאלת־תם).
התוכנית השנייה באותו הערב עצמו, שהיתה תעמולה חרדית במסווה תוכנית טלוויזיה קבועה של ערוץ 1, היא “שיחה אישית עם יעל דן” (21:30), שבה פגשה דן – שליחששה הפעם בלחשוש פתייני מן הרגיל – את יפה דרעי.
למה היא פגשה אותה, וגרוע מזה, ראתה לנכון לחלוק את הפגישה עם הצופים, זה נעלם מבינתי. ההסבר היחיד שנמצא הוא, כאמור, הניסיון הנכפה אולי מלמעלה להציג את “הפנים האנושיים” של האנשים שיש חשק לשכוח מהם לזמן מה, במידת האפשר.
יפה דרעי היא אשה שעברו עליה שעות קשות על דוכן העדים. האם באמת יש צורך שהיא תציג את עמדתה בעניין אשמתו או חוסר־אשמתו של בעלה לפני הצופים? ברור שהטפתה למען “אריה” אינה יכולה להוריד או להעלות (אגב, האם כעת, אחרי הופעתה, יטען “אריה” שהתקשורת יוצרת מצב שבו השופטים אינם יכולים להיות אובייקטיווים?).
דומני שתולדותיו המסובכות של משפט דרעי לא הגיעו עדיין לשלב שיהיה צורך לראיין כל אדם הקשור בנאשם, בסדרת ראיונות דוגמת זו של רשת סי־אן־אן על משפט או־ג’יי סימפסון. לפי שעה אין שום עניין או צורך בדעותיה, הצפויות משהו, של הרעיה על בעלה, או על עורך־דינו לשעבר, שדן כבר ריאיינה אותו.
ואילו זוהר, דווקא, לא היה נורא כל כך כמו שטענו הכל. הוא שמר, בעיני, על משהו מחן הנעורים שלו, אבל ייתכן שהמבט שלי הוא של בן־זמנו, הרגיש עוד להומור שלו, שבינתיים, אומרים, עבר מן העולם. אני מבין שהצעירים של היום לא צחקו מדבר בתוכניות, ופשוט חזרו בתשובה מיד אחרי הצפייה בהן.
והרי בתוכניות היו כמה פנינים קטנות. למשל: זוהר, במסגרת תשאולים בתחום ידיעותיהם של ישראלים מן השורה ביהדות, שאל צעיר אחד על לוח השנה העברי. מובן שהצעיר לא ידע לומר את כל חודשי השנה העבריים, לפי סדרם. אבל הוא גם לא ידע לענות על שאלתו של זוהר “באיזה חודש חל ט”ו בשבט?“… ואף נדמה היה שהוא חושב ש”טו" זה שתיים, ולכל היותר שלוש.
הארץ, 27.6.97
-
השורה הבאה קטועה – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.