השבוע התבשרנו כי חיים יבין עוזב את הערוץ הממלכתי. אכן, ההרגשה היא של מלך המגלה את עצמו. אמנם לגולה המרופדת של הערוץ השני, אבל בכל זאת הרחק ממכורתו, מן המקום – כמשתמע מדברי מוטי קירשנבאום ב“ערב חדש” (ערוץ 1, שלישי, 17:00) – שממנו תצא הלווייתו הממלכתית, אם יקרה מה שלא יקרה לעולם, כדבריו האביריים של קירשנבאום, שניבא לחתן פרס ישראל של שנה זו חיי נצח.

על הטעמים לעזיבתו דיבר גם יבין עצמו. הוא אמר שמיצה את עצמו ב“מבט”, והוסיף כי הערוץ הראשון לא הסכים שהוא יעשה סדרות תיעודיות, וזאת הוא עומד לעשות בערוץ השני. כאן צריך להעיר שיבין עשה באחרונה סדרה תיעודית קצרה, אולי הטובה מכל אלו שיצאו עד כה מתחת ידיו – על העובדים הזרים בישראל. מכל מקום, רפיק חלבי, ראש מחלקת החדשות בטלוויזיה, הסביר ברדיו כי הגיע הזמן להצעיר את צוות השדרנים, ורמז כמה מצעירים אלה ינחו מעתה את “מבט”.

מה שבטוח הוא שהופעת הפרידה של יבין כמגיש “מבט” היתה שירת־ברבור אמיתית, בכמה מובנים של אגדה זו. כמובן, פרט למובן שעל פי שר הברבור לפני מותו – ויבין, כאמור, יילך לחיים טובים וארוכים.

כוונתי לתוכנית המדהימה ביותר של השבוע ואולי של החודש, ואולי אפילו של השנה הזאת. שידור “מבט” של יום שני, שהתארך כדרכם של שידורי־אסון, הצטרף לאותן תוכניות שלא יישכחו.

הרבה נכתב השבוע על הערב ההוא. שם התואר סוריאליסטי ליווה את תיאורו ברוב הכתבות, והוא היה ראוי לתיאורים אלה מבחינות רבות. כאשר ייווצר הדיסטאנס מן האירועים הזוועתיים – מה שהתרחש ליד הגשר הממוטט, ובאופן אחר, מה שהתרחש על בימת הריקודים שבקרבת הגשר – יהיה אפשר לדון באספקטים השונים, האסתטיים, בין השאר, של “מבט” זה, שהציג לעינינו במלאוּת את מיזוג הקיטש הציוני עם המוות הישראלי.

בתוך כך יעיינו היסטוריוני התקשורת העתידיים – האם תהיה בעתיד היסטוריה כלשהי מלבד היסטוריה של תקשורת? – בתפקידו של חיים יבין בשידור הזה. צריך לציין שיבין גם הוא היה במיטבו, במלאוּת, בשידור זה: שדרן שהוא גם דוברו של עם ישראל, נזעם ומוסרני, ועם זאת מרגיע בעצם הופעתו. היִשוו לו אי־פעם השדרנים הצעירים שמזמן לנו רפיק חלבי?

הארץ, 18.7.97