רקע
יורם ברונובסקי
מדברים אל האבנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 18.7.1997; 18.7.1997

“אני מקווה שלא יגררו את ערפאת לפינה של ייאוש, כי אז יהיה אסון”, כך אומר אחד מאדריכלי הסכם אוסלו, אבו עלא, באוזני הכתבת הבכירה של בי־בי־סי, ג’יין קורבין, המדווחת היום (בי־בי־סי וורלד סרוויס, 17:30) מירושלים, על “הקרב על ירושלים”. זה שם התוכנית שנעשתה בשיתוף עם המפיק הישראלי ישראל גולדויכט. אפשר לשער שעיתוי ההקרנה קשור בהצבעה באו"ם בענייני הר חומה, ובכל מקרה, עניין הר חומה מתואר במרכז התוכנית.

התוכנית מתייחדת במשהו שהוא אולי חשוב יותר מחומר חדש – כלומר, ביכולתה להעביר לא מידע סתם כי אם הלך רוח. קורבין חוקרת את בעיית ירושלים בשיטת הדדוקציה, מן הפרט אל הכלל. היא ביקרה בשלושה בתים: ב“בית אלוהים”, ב“בית דולי”, ביתו של מתנחל במזרח־ירושלים, וב“בית איברהים”, הבית הפלשתיני שדייריו רואים מנגד את הבנייה בהר חומה, בוכים ואומרים שהסכם אוסלו אינו אלא פיסת נייר שאין מאחוריה ולא כלום.

הבית המעניין ביותר הוא ביתו של דולי, המתנחל. הבית הזה הוא מין טירה נאה, שבקומתה העליונה יש ישיבה, בקומה שמתחתיה גרה משפחה יהודית, ומתחתיה משפחה ערבית… “אפשר לחיות בדו־קיום”, אומר דולי.

מאחורי האידיליה הכוזבת מסתתרת אמת עגומה: המשפחה הערבית לוחמת על זכותה לביתה, שממנו מנשלים אותה המתנחלים בעורמה הדרגתית. בעזרת ז’נט אביעד מתגלה המאבק שהמתנחל מנסה לטייחו במתק שפתיו. התוכנית אינה מצרפת את דעתה, או פירוש כלשהו, לביקור ב“בית דולי”. גם אין צורך בפירוש.

יש בתוכנית גם מיני אקזוטיקה, למשל תמהוני, כמו שאנו מעדיפים לקרוא לזה, ושמו חגי יקותיאל, המפלל להקמת המקדש, מתמרמר על המינימליזם של המסתפקים בכותל המערבי – “מה אני רואה כאן? אנשים מדברים אל אבנים” – ומראה לאנשי התוכנית את הכלים המוכנים לעבודת השם בבית המקדש השלישי, שייבנה על מקומו של מסגד כיפת הסלע (“איך להיפטר ממנו? זאת בעיה טכנית שולית ביותר”). בחיבה יתרה מתעכב יקותיאל על אופן השימוש בכלי לאיסוף דם הקורבנות שיועלו על המזבח, אם תצלח תוכניתו.

פעמים רבות אנו מאשימים את עושי התוכניות הזרות על ישראל באנטי־ישראליות, בחשיפה מכוונת של פנינו המכוערות. על התוכנית הזאת קשה לטעון כך. היא נקייה מפניות, חוזרת אל התפקיד הנשכח, הטרום־פוסט־מודרניסטי כביכול, של המצלמה ושל התקשורת בכלל – דיווח אובייקטיבי.


הארץ, 18.7.97

המלצות קוראים
תגיות