רקע
יורם ברונובסקי
פח בהריון, רעל באצבעות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 29.8.1997; 29.8.1997

ביום שבת, המוקדש למנוחה וממילא לתרבות – בשפות אחדות יש מלה אחת לשני המושגים – צפיתי בשתי תוכניות נאות, כל אחת בקצה האחר של היום, וכל אחת על־פי דרכה כיוונה לאותו עניין, ניסתה לרדת לשורשו של מעשה־היצירה.

התוכנית הראשונה היתה בסדרה של מני פאר “שיחת אמן” (ערוץ 2, שעה 11:30). פאר הוא בעל נימוסים נאים, ומה שחשוב לא פחות לראיונות אלה: הוא תלמיד אמנות וחובב אמנות. הוא מיטיב לשוחח עם אמנים, לא רק בדרך ארץ אלא גם מתוך ידע וטעם. הפעם הוא דיבר עם יחיאל שמי, הפסל הישיש, שייתכן כי הוא כיום הפסל בה"א הידיעה של מדינת ישראל.

שמי, איש קיבוץ כברי ובעבר ממייסדי הקיבוץ הכמו־אגדי בית הערבה (פאר אינו מתאפק מלהתחיל כמעט־לזמר את “אני זוכר את בית הערבה”), הוא פסל בעל שני חידושים חשובים, אחד בקנה מידה ישראלי והאחר אולי בקנה מידה עולמי (שהרי לטענתו, הוא שהוריד את הפסל מן הכן, חמש שנים לפני שעשה זאת הפסל קארו, שהפסלים בלי הכן הם סימן־ההיכר שלו).

אך מבחינת הפיסול הישראלי שמי הוא חלוץ ודאי, שכן הוא הראשון שהחל לפסל בפח. הוא התחיל בפיסול באבן (“כמו כולם”), אך עבר לפסל בחומר המונומנטלי־פחות – שמי, פסל של כמה וכמה אנדרטות, אינו אוהב את המלה “אנדרטה” – והגמיש וחיוני יותר, הפח. בתשובה על מעין התגרות של פאר (“מספרים שאת הפסל הראשון שלך בפח פיסל למענך מישהו אחר”) הוא מספר על גילוי החומר “שלו”, על הפסל שעשה למענו, בהזמנה, איש קיבוץ גינוסר: ציפור בעלת כנפי פח, מעופפות כמעט.

שמי, אמן הומניסט, המביע התנגדות לעבודת עץ ואבן, ובוודאי גם פח, מספר עוד על מקורם של פסלים רבים שלו, על בית־הוריו בחיפה, על לימודיו ומסעותיו. אך מה ששובה את הלב הוא תיאורו את תהליך היצירה שלו, על משקל התיאור שמצא בדברי דילן תומס, בספר “דילן תומס באמריקה” מאת ג’־מ בריינין, מזכירו של המשורר. תומס אומר שם שהוא כותב את המלה הראשונה בשיר, והמלה הזאת היא “בהריון”, והיא יולדת את שאר המלים. הוא הדין, אומר במובלע שמי, בפיסול שלו, המתחיל בפיסת הפח הבודדת, בכיפופה היצירתי, ומן התנועה הזאת נובע כל השאר: הפח הוא, כביכול, הרה היצירה.

שמי מקפיד כל הזמן על צניעות של אמן אמיתי, מזהיר את מני פאר שלא להפליג בפרשנויות – הוא דוחה את פרשנותו האירוטית לפסלון המקסים שכל־כולו פחית סרדין דרוסה, שפאר רואה בה את “ערוות הפח”. הפסל מבקש שלא לפרש יותר מדי את הדברים. אבל אני מניח שהוא יסכים לטענה שהיצירה, ברגע צאתה מבית יוצרה, היא טרף לדימויים העולים בדעתו של כל אחד.

הנושא של מקור היצירה ותהליכה עלה גם בתוכנית “חודש השירה” (ערוץ 8, שעה 21:40). אודה שבצפייה זו קסמה לי במיוחד ההזדמנות לראות ידידים שונים, מהם ותיקים, וגם אחרים שלא ראיתים מעולם אך שירתם מעניינת אותי. וכך שמחתי לראות את ישראל פנקס קורא בקול אלגי שירים שהומור משמש בהם לשם אלגיה, ואת תמיר גרינברג, מבין המיטיבים לשיר. אגי משעול הנהדרת הפליאה לקרוא משיריה ולדבר על מקורות השיר. היא תיארה את הפולחן של כתיבת כמה שורות בכל בוקר, “כשאני חשה מין רעל עובר באצבעות”.

התכנסויות של משוררים הן תמיד עניין בעייתי משהו. הבאתם בכפיפה אחת של אינדיווידואליסטים כה רבים אינה יכולה שלא לגרום חיכוכים משונים, מהם מעוררי טרדה ואף חיוך סרקסטי. אך התוכנית הארוכה שעסקה בפסטיבל השירה במטולה, שאירגנה אותו אילנה צוקרמן, היתה מעניינת, והמקום עצמו, כדברי אחד המשוררים שנדרש למלת־מקסם רווחת בקרב בני־אמנותו, היה “ממש מופלא”.


הארץ, 29.8.97

המלצות קוראים
תגיות