רקע
יורם ברונובסקי
האמנם אדונים על גופנו?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 5.9.1997; 5.9.1997

בשנים האחרונות עולה בתקשורת, בערך כל שנה, נושא אחד, ספק מיני ספק חברתי, הנהפך לאובססיה, עובר מארץ לארץ, עד שנדמה כי העולם כולו מלא וגדוש פֶדופילים – הפדופיליה היתה נושא כזה אשתקד – הורים אונסי ילדיהם, בעלים מכים/מוכים וכו'.

מתברר שהנושא העולה וצובר תאוצה, ויהיה האובססיה של השנה הבאה, הוא פרשת עיקור הנשים בידי המדינה. הרתיעה הטבעית שהתקשורת מלווה בה את הגילויים המדהימים אינה נקייה לעולם מחדוות המציצנות, העושה את כל החדשות בקשר לנושא זה ואת הנושאים הדומים למצרכים מבוקשים.

וכך ימים רבים, זה שבועיים, ראינו בכל מהדורות החדשות בכל הערוצים את האשה השוודית שנחשדה בפיגור קל ועוקרה בידי השוודים לפני שנים רבות, יחד עם עוד שישים אלף נשים. העוול שנעשה לנשים אלו זועק לשמים. בדרך כלל לוותה הופעת האשה בפרשנות נזעמת על השוודים, החברה הסוציאליסטית הזאת, שבעצם זה כבר היא חברה טוטליטרית במסווה של מדינת־סעד, וכו'.

לא תמהתי איפוא למראה הכתבה המעניינת על תופעת עיקור הנשים בתוכניתו של יעקב אחימאיר “רואים עולם” (ערוץ 1, שבת, 20:00). לא התפלאתי גם להיוודע שגילויי התופעה התפשטו הרבה מעבר לשוודיה. עתה מתברר שמדינה אחרת שעיקרה נשים לשם השבחת הגזע היא שווייץ – בכלל השווייצים הם באחרונה שנואי נפשה של התקשורת היותר־מוסרנית – וכי אוסטרליה הרחוקה, אף היא בין המדינות הפאשיסטיות במסווה של מדינת רווחה. לשיטות הפאשיסטיות נדרשו גם השלטונות הצרפתיים, וזה כמובן אינו מפתיע אותנו.

מתוך הדיווח האובססיבי, שהמציצנות חוברת בו למוסרנות מוצדקת, ומתוך כך גם מותרת, עולות שאלות חשובות באמת, שאינן נידונות ממש בהקשרים התקשורתיים הקצרים, ובראשם הבעיה אם רשאי שלטון נבחר כלשהו – שלטון בדמות רופאים וכו' – להחליט על משהו הקשור לגופו של יחיד או יחידה כלשהי. אינסטינקטיווית אנו נוטים להצהיר לאלתר שלא ולא, שכל אדם הוא יחידה אוטונומית, וכל אשה וכל גבר צריכים ויכולים להחליט החלטות ביחס לגופם, ואיש זולתם אינו רשאי לזה.

כמובן, אבל החיים מעמידים לא־פעם בעיות הלועגות לעקרונות רמים וּודאיים כאלה. מחלות מסוימות, שיש ודאות כי יתחדשו בצאצא של החולה, יכולות לגרום לרופאים להרהר שמא מותר להם להחליט בעניין גוף האשה או הגבר החולים. והאם מותר להרשות לנערות מפגרות – ובאיזו דרגת פיגור, ומי רשאי להחליט – להיות “אדונים לגופם”, כדבר הכתובת הפמיניסטית הפרדוקסלית שקישטה פעם קיר ידוע בתל אביב (“האשה היא אדון לגופה”).

ובכלל, הוודאות של האנשים הנאורים בדבר אדנותה המוחלטת של האשה על גופה – ובעצם אדנותו של האדם על גופו – ודאות גוברת נוכח הגילויים הנוכחיים של הגזענות הממלכתית, בממלכות שמספרן יעלה עם הגילויים הבאים, עד להופעתו של הנושא המיני־החברתי הבא, היא מסוג הוודאויות המעורערות משהו בבסיסן, והמתנגשות לעתים עם החיים כפשוטם, אלה שמעבר לעקרונות.


הארץ, 5.9.97

המלצות קוראים
תגיות