רקע
יורם ברונובסקי
למי היה טוב בתשנ"ז?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 1.10.1997; 1.10.1997

“שנה קשה, שנה קשה מאוד”, אומר בנימין נתניהו לאמנון לוי, המראיין אותו לתוכנית “יומן השנה” (ערוץ 1, יום א', 20:45), ולרגע אתה מאמין לו. הרי אם תחשוב על כך, האיש כבד־הגוף וקל־הדעת הזה, איש שאינו בהכרח בלתי־סימפטי, נכנס בלי שום הכנה לנעליים הצרות ביותר בעולם, שנועדו לרגליו של רקדן בלט מוכשר במיוחד. אתה מאמין לו לרגע, אלא שעד מהרה הוא אומר דבר ומדיני גדול כזה, שאינו מתיישב כמעט עם הקושי האמיתי שלו, הניכר בכל מצעדו המגושם בשנה הזאת.

הוא אומר שהדבר הקשה ביותר הוא “לשלוח אנשים לקרב”. טוב, את זה אמרו הגדולים ביותר, ככה מדברים מפקדים עליונים, אבל הרי לא בקושי המדיני־המנהיגותי הזה מדובר. הרי בנימין נתניהו הילך בשנתו הראשונה בנעלי־הריקוד הנ"ל כמו פיל, בלי לעשות אפילו צעד אחד נכון, עם טעויות מדהימות בכל רגע, עד שחשבת לא פעם: קשה, ודאי שקשה, אבל קשה במיוחד לו, בגלל קוצר־יד פרטי… אילו הודה שקשה לו, במיוחד לו, היה זה רגע של אינטימיות ואפילו חן. אבל לו קשה הדבר כמו שהיה קשה לגדולים ביותר.

גם ברגע של חסד אפשרי, לא ויתר איפוא על הפוזה, ומה הפלא שהבטחתו, שבתוך שנה יושג הסדר עם הפלשתינאים – ועוד משהו בעניין סוריה, שהצטיין באותה קלות־דעת כמו ההצהרה על הפלשתינאים – נתקלה בספקנות מוחלטת באולפנו של אמנון לוי, שישבו בו אורי שגיא, אמנון אברמוביץ' ואילנה דיין (שני האחרונים היו הפאנל הקבוע של התוכנית הארוכה והמרתקת), ובספקנות לא־פחותה בקרב צופים רבים אחרים, חוששני.

לעומת זאת, מי שהיתה לו שנה קלה, “שנה טובה, שנה מעניינת”, הוא, למרבה הפלא, איש הקרוב לבנימין נתניהו עד כדי כך שאתה עשוי למצוא סתירה פנימית בין שני הטיעונים. שנה טובה היתה לאביגדור ליברמן, והוא חטף מאמנון אברמוביץ' חטוף היטב על ה“שנה טובה” החצופה הזאת שלו.

אז אחת השנים הארורות בתולדות המדינה – ואילולא חשש הפרזה אפשר היה לומר אפילו, ארורה מכל קודמותיה – היתה בשבילו “שנה טובה”? עבודה “מעניינת” היתה לו, למנכ“ל משרד ראש הממשלה, אה? ההבדל בין ה”שנה קשה" של ראש הממשלה ובין ה“שנה טובה” של האיש הקרוב לו היה יכול להיות רק הבדל של טכניקות רטוריות – אבל אפשר גם למצוא כאן מדרש של הבדלים עקרוניים יותר.

הרי ליברמן שייך לאותם “אנשים חדשים” (במובן הרומאי של המושג) שהביא עמו המשטר החדש. לכאורה, מה טוב! אנשים חדשים, הרחבת האליטות, ואפילו החלפתן, הרי זו נשמה אפה של הדמוקרטיה. כן, אבל ה“הומינס נובי” של משטר נתניהו הם מסוג מסוכן שמפניו הזהירו הרומאים: מין יוהרה חדשה, מין כסף חדש, מין תפישה חדשה, גסה, של טובת המדינה שהיא כאילו טובתם. האנשים שעמדו למשפט וזוכו מחוסר־ראיות, כל מיני כאלה, קבלן זה או זה, ראש עיר זה או זה, כאלה שניצחו לבסוף – חוסר־ראיות – ומשפטיהם הותירו בכל זאת הרגשה ברורה של “כשר אבל מסריח”.

התוכנית עסקה גם באנשים אלה, “האליטות החדשות”, בהקשר פרשת בר־און, שהיתה חגיגה אמיתית שלהם, ובאווירה שנוצרה סביבה. אברמוביץ' היטיב לתארה כפרשה “שלא הכל עוד סופר עליה” ומסקנותיה השאירו סימני שאלה רבים. זה אולי הגילוי העגום והמרתק ביותר של השנה האחרונה, גילוי הפנים המפוקפקות של האליטות החדשות, שלרוב מייחלים להן. בהחלט מייחלים – אבל אם עליהן לכלול את האנשים הללו, זה מאוד לא טוב.

ועוד מישהו שהיה לו טוב השנה (לרבים כל כך היה רע, עד שאלה שהיה להם טוב למרות הכל, התבלטו) היא פנינה רוזנבלום, יצרנית התמרוקים הפעלתנית, שהביאה את הצופה לחדרי ביתה החדש, המרווח כיאה וכיאות לאישיותה האקספאנסיווית. רוזנבלום, שהודעתה כי היא עומדת לרוץ לכנסת היתה בעיניה האירוע של השנה (ויש בזה משהו), היא אליטה חדשה בצורתה הרכה, שלא לומר הוורודה.

איך היא שייכת ל“אנשים החדשים” של משטר ביבי? היא שייכת מאוד, אבל לכאורה היא דמות חביבה, אז לא נוסיף בינתיים מלה, אלא, כמו שחזר ואמר אברמוביץ' המצוין, צריך יהיה לעסוק בדמותה “בפורמאט אחר”.

שנה ארורה, שנה של הרס ושל סרחון, אבל התקשורת הרי ניזונה מן ההרס ומן הסרחון. השנים הרעות הן השנים הטובות בשבילה. אז מה הפלא שהתוכנית הארוכה היתה מצוינת, ואפילו רגע אחד לא יכולת לגרוע עין מן המרקע?


הארץ, 1.10.97

המלצות קוראים
תגיות