רקע
יורם ברונובסקי
אחת עולה, אחת גוססת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ; חסר תאריך

איך להיות קנאי? לפעמים אתה תוהה ואינך מבין איך נוצרים הראשים הללו, המסוגלים, בהקשר כה מורכב, לפשטנות כה מרחיקת לכת.

אבל זה פשוט יותר ממה שנדמה. צריך רק קצת חוסר־דמיון, חוסר־יכולת לחרוג לרגע מעצמך. רק אז אפשרית הוודאות הזאת ש“הצדק הוא רק שלנו”, שדבריו של אהוד ברק בראיון המפורסם לגדעון לוי על מה היה עושה אילו היה פלשתינאי צעיר אינם יכולים להיות “נכונים” (מלה מגוחכת בהקשר זה), שהרי “באופן מוחלט אנחנו צודקים והם אינם צודקים”.

אלו ציטטות מדבריה הצפויים של גאולה כהן ב“על השולחן” עם דן מרגלית (ערוץ 2, יום שני, 22:00) בדיון על מה שנתניהו מיהר להגדיר כתוצאה של “וירוס המהלך במדינה” – וירוס הצורך בתיקון עוול היסטורי? שפעת השלום? – ומה שאחרים בחרו לראות בו “פליטת פה”, בעוד ברק עומד על שלו ואינו מתנצל הפעם.

יש ספקות בנוגע לחוכמת האמירה שלו – יוסי שריד העלה אותם בעדינות מסוימת בראיון עם מרגלית – אך מול גאולה כהן נמצאו לה שני מגוננים מעולים: עוזי ברעם, שמלכתחילה היה בין הספקנים אך שוכנע לשמע דברי ברק בהקשרם המלא והגן עליהם בהתלהבות גוברת; וכרמי גילון, שהגדיר את גישת ברק כגישתו של איש מודיעין טוב: עליו לנסות בכל כוחו להיכנס לעורו של היריב, ולו כדי להבינו.

כמו במקרה, תוך כדי חשיפת הכשל הטכני־אסטרטגי, הוא נגע במקורות הכשל הקנאי, כשל חוסר־הדמיון, הוודאות ש“הצדק המוחלט הוא שלנו”. נכון שבלי סברה זו קשה אולי להיות טרוריסט(ית) – אבל מי אומר שכל־כך טוב להיות טרוריסט? הופעתה של הטרוריסטית לשעבר, כהן, לא שיכנעה בכך. עדיין נראה שטרור, יהודי או פלשתיני, היה והווה זוועה מוחלטת.

ומה בנוגע לצדק? מושג מורכב, הרבה מעבר לרמת הדיונים על השולחן של דן מרגלית. לעומת דבריה הפשטניים של גאולה כהן אפשר להביא (בפעם השנייה בזמן האחרון ובהקשר שונה לחלוטין) את דבריה של יהודייה גדולה באמת, סימון וייל, על אודות הצדק, “אותו פליט נצחי ממחנה המנצחים”. לדקויות בעניין זה לא הגיעו הדיונים, אך התוכנית כולה – בחלקיה הרציניים הרבים, הגוברים על השטויות והגסויות (ההכרחיות?) – עלתה שוב בהרבה על “פופוליטיקה”, התוכנית שהיתה מקור־השראה ל“על השולחן”.

משהו קרה לה לתוכנית־האם תחת שרביטו של נסים משעל: היא לבשה ממדים רגילים משהו של תוכנית ויכוחים מן השורה, אבדה לה כליל הדמוניות שלה.

יוסף (טומי) לפיד, “מר פופוליטיקה”, המייצג של רוח העם – אבל ממש העם כולו, כל החוצפה של “הימין” וכל הרדידות של “השמאל” – מרגיש בזה, מנסה את כוחו פה ושם בהשתלחות מימין, אבל הכוח הזה גם הוא תש. זה חבל, משום שהשקיעה המהירה החלה בדיוק כאשר נמצאה סוף־סוף לפאנל הדמות הנשית האידיאלית, והיא אבירמה גולן, הבקיאה והפיקחית, שלא נתנו לה לדבר די הצורך בתוכנית האחרונה. כך או כך, אין מנוס מן האבחנה שתוכנית הדגל של הערוץ הממלכתי גוססת.


הארץ

המלצות קוראים
תגיות