רקע
יורם ברונובסקי
אשה ערבייה, גבר עברי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ; חסר תאריך

יום האשה הבינלאומי זכה השנה, כמדומה, לציון נכבד יותר מאשר בשנים הקודמות. אפשר לדרוש זאת לצד הזכות, כסימן שיפור מצבה של האשה בישראל, או לפחות בתקשורת הישראלית, ואפשר לדרוש זאת לסימן הפוך: ציון מופגן של חגים הוא לרוב סימן לזלזול בנושא החגיגה בשאר ימות השנה. אפשר גם לתהות אם כל המלל החגיגי חידש משהו באבחנת מצבה של האשה כיום, ואם כל הטיעונים לשיפורים או לנסיגות מבוססים על קריטריונים סבירים.

הטלוויזיה עסקה במצב האשה בישראל בשתי תוכניות של ערב יום האשה, בבוקר יום השבת. בערוץ הראשון (שעה 10:30) עסקה התוכנית “ערבסקה” במצב האשה בארצות ערב, עם הדגשה על מעמדה באוטונומיה הפלשתינית. בהנחיית התוכנית החליף הפעם שלומי אלדר את גיל סדן, בעוד סוהאת חמוד מוסיפה לייצג היטב, בהערות שנונות, את האשה הערבייה הנאורה והלוחמת למען אחיותיה.

מעמד האשה בחברה הפלשתינית מיוחד למדי, שהרי זו חברה שעודנה נלחמת על עצמאותה, והאשה נתקלת בדילמה האפשרית של בחירה בין המאבק הלאומי למאבק החברתי. אך הסתירה לכאורה מיטיבה עם מצב האשה, כפי שאפשר ללמוד מהתבוננות בחברות אחרות הלוחמות על עצמאותן. האשה בחברה כזאת זוכה במעמד מיוחד, המשמש לה לעתים גשר להתבססות השוויון בחברה העצמאית שלעתיד לבוא. ואמנם הכתבה הפותחת עסקה בנשים מנהיגות בחברה הפלשתינית, ובהן חמש חברות הפרלמנט הפלשתיני.

לעומת מעמד האשה בחברה, או לפחות באליטה הפלשתינית, מעמדה של האשה בחברה מוסלמית אחרת, כגון זו המצרית, בכי רע. אבל האם להסקת המצב משורה של סרטים מצריים, כפי שנעשה הדבר ב“ערבסקה”,יש באמת תוקף, ואפשר להשוות זאת עם מסקנות הכתבה על המנהיגות הפלשתינאיות? ספק.

עוד פחות מספק היה הדיון העקיף באשה הישראלית דרך הדיון בגבר הישראלי. דיון זה התקיים ב“מבט נשי” של אורנה בן־דור (ערוץ 2, שעה 11:30) שריאיינה ארבעה גברים המייצגים משהו, אולי. הראשון היה דודו טופז, שלתוכניתו הרייטינג הגבוה מכולם, לפי נתוני העיתונות – ברור לי שהעובדה שאני לא מכיר אישית אף אחד הצופה בתוכנית שלו אינה אומרת דבר – והוא עשה רושם של בחור יומרני משהו. ההשואה שעשה בין הנשים לפלשתינאים – אויבים שצריך לתת להם את מלוא הזכויות, לרבות מדינה, וכיו"ב – היתה טובת־כוונה, ודאי הומוריסטית ביסודה, אך זאת בטעם רע, איכשהו. עוד ועוד דיבר טופז מתוך שביעות רצון עצמית.

כל היתר היו חברי פאנל, בעלי תפקידים קבועים מראש, כאילו. עו"ד חיים משגב היה בתפקיד השוביניסט מן הנוסח הישן והמיושן, הרואה באיום הפמיניסטי את סיבת אי־הביטחון של הגבר העכשווי. משגב שיחק אותה עד הסוף, עם כל המיתוסים – לרבות הכפייתיות הגברית להשוות, מאימת האשה, את הגדלים של אברי־המין, במשתנות ציבוריות; אלא שצריך להיות חכם ממנו כדי לשחק את הטיפש.

לירון לונדון נותר להתעצבן בלבד, ולהציג במיומנות רבה יותר, כמובן, את העמדה הגברית־האנושית היאה לזמננו. היה שם גם הסופר דן בניה־סרי אבל נדמה שהוא התלונן על דברים רבים מדי – המלה “מרושעים” חזרה בפיו כל הזמן, אולי במובן פרטי כלשהו – מכדי לתת מושג ברור כלשהו על משהו בכלל, קל וחומר על הגבר, כלומר האשה, הישראלים.


הארץ

המלצות קוראים
תגיות