מכתבים מאנגליה, הארץ - 7.3.86

דייוויד לאו (1891–1963) היה הקריקטוריסט הגדול ביותר של העיתונות האנגלית במאה זו. יש המפליגים ואומרים לאו היה הפובליציסט הגדול ביותר של התקופה הסוערת בין שתי מלחמות העולם, היחיד שראה דברים כהווייתם, בעת שעיני רבים כל כך היו סומות, היחיד אשר לפרשנותו נודע ערך היסטורי. כיום, אוצר הקריקטורות של לאו היא עדות היסטורית ראשונה במעלה לשנות־מפתח בתולדותיה של אנגליה ושל המערב כולו: יתכן שלימים די יהיה באוצר רישומים זה לשמש להיסטוריון לכתיבת היסטוריה של שני העשורים האפלים שבין סיום מלחמת העולם הראשונה ופריצת מלחמת העולם השנייה, ואולי ביחוד של העשור שו.ה. אודן כינה “העשור האפל, הנכלולי”, הלא הן שנות השלושים הרות האסון. כיום נדמה שללאו נודע התפקיד המסורתי של הליצן בטרגדיה: הוא היחיד שהעז לומר את האמת. גם הוא, כליצנו של המלך ליר, ידע להרגיז את אדוניו רוגז רב – אך בסופו של דבר רוגז־שווא, כי ליצן הוא ליצן, אפילו שעה שאדוניו מגוחך פי אלף ממנו. אל הדימוי הזה אחזור עוד בהמשך.

לאחרונה צוין פועלו של לאו בשורה של אירועים. בראש־וראשונה נפתחה תערוכה מקיפה של עבודותיו ב“גלריה הלאומית לדיוקנאות” – מוזיאון לא־גדול המסונף ל“גלריה הלאומית” הגדולה אשר בכיכר טרפלגר. לתערוכה ניתן השם “הקולונל בלימפ וחבריו: קריקטורות של סר דייויד לאו 1891־1963”. את התערוכה ארגן “המרכז לחקר הקריקטורה” שבאוניברסיטת קנט אשר בו שמורות יותר משלושת אלפים קריקטורות של לאו (רישומים אחרים ניתנו לתערוכה על ידי משפחתו לאו). עם פתיחת התערוכה פורסם ספר על לאו (מאת קולין סיימור־יור וג’ים שיף. בהוצאת סקר אנד ורבורג) ושורה של מאמרים הנוגעים ללאו פורסמה בעיתונות, מתוכם ראוי ביחוד לציון המאמר המרתק של אדריאן סמית שפורסם בחוברת “אנקאונטר” (דצמבר 85') על “לאו והלורד ביוורבורק: הקריקטוריסט ובעל העיתון”. למסכים יצא גם מחדש סרט מימי מלחמת העולם השנייה בשם “חייו ומותו של הקולונל בלימפ”, סרט השואב את השראתו מעולם דמויותיו של דיוויד לאו ואשר עלייתו הראשונה למסכים, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, היתה מלווה באחת השערוריות הפנימיות הידועות ביותר באנגליה, שערוריה שסביב נושא חופש הדיבור בעתות מלחמה אשר בה היה מעורב צ’רצ’יל (והמזכירה הרבה לא־נשכחות לישראלים!). מכלל המפעלים ההיסטוריוגראפיים הללו, ובראשם תערוכת לאו, עולה דיוקן גדוש, מזוית־ראייה לא רגילה, של פרק סבוך ועגום מאין כמותו, רב סתירות וחידות, בהיסטוריה המודרנית – ושל אמן מיוחד־במינו המשקיף על הפרק הזה וגיבוריו בעין חדה ומיטיב להעביר את מסקנותיו הן במכחולו המיומן להפליא והן בעטו השנון כמעט באותה מידה. בין השאר תרם דיוויד לאו גם מלה לאוצר הלשון האנגלית: המלה היא “בלימפ” (המצויה במלון אוכספורד הגדול) וכמה מלים הנגזרות משם זה, שם גיבורו הידוע ביותר של לאו, סמל הפטריוטיות האטומה, הראקציוניות האווילית, הביטחון העצמי הנבער מכל דעת, הצביעות והצדקנות.

בדמותו של הקולונל בלימפ יצר לאו גיבור קומי גדול – שעוד היום אפשר לזהות את קווי־דמותו, ולא רק בקרב האנגלים, דמויות של סדרות טלוויזיוניות כמו אלף גארנט (באנגליה) או ארצ’י באנקר (בסידרה האמריקאית שנצפתה גם בארץ) הן צאצאי דמותו של הקולונל בלימפ. הקולונל בלימפ היתה האנאלוגיה הבריטית לפאשיסטים של היבשת, לאלה שהעלו לשלטון את מוסוליני ואת היטלר שגם הם הירבו להעסיק את לאו. בקריקטורה מנובמבר 1935 העמיד לאו את הקולונל שלו על דוכן הנואמים תחת הכותרת “הצביעו בלימפ”. בטקסט הסמוד לדמותו, זו אשר לה שני גדילי־זקן מחודדים דמויי ניבים חדים, נאמר: “תוך היענות לבקשות הרבות הסכים הקולונל בלימפ להעמיד עצמו לבחירות, על יסוד מדיניות היד החזקה המקובלת עליו, מדיניות של הריגת הפוליטיקאים הזוטרים והקמתה של דיקטטורת הקולונלים לשם שימורה של הדמוקרטיה”. למותר לציין שידו של הקולונל מורמת במועל מוכרת היטב. באותו גיליון של “איוונינג סטנדארט”, שבו התפרסמה קריקטורה זו, התפרסם מאמר־מערכת הקורא להכיר ביתרונות הממשיים שהביא לגרמניה משטרו של “הר היטלר” ולא להפנות עורף לגרמניה המשגשגת תחת משטר זה – “ויהיו כמה גילויים שלו לא־נעימים לנו ככל שיהיו”

בשנת 1944 כתב ההוגה הדתי וחוקר־הספרות סי.אס. לואיס "יתכן מאוד שהיסטוריון־העתיד, כאשר יישאל מה היה הביטוי האופייני ביותר של המזג האנגלי בין שתי המלחמות, ישיב בלא היסוס “הקולונל בלימפ”.

אם היו הקריקטורות של לאו בשנות השלושים בבחינות איורים סרקאסטיים של מאמרי־המערכת באותו עיתון שבו הן התפרסמו – הרי זה אופייני לדרכו של לאו בכללה בעיתונות האנגלית וביחוד ליחסיו עם הלורד ביוורברוק. ביוורברוק, אחת הדמויות הפעילות ורבות־ההשפעה על הבימה הציבורית האנגלית בין שתי מלחמות העולם (אף שהוא היה כבר שר בממשלה האנגלית בזמן מלחמת העולם הראשונה), היה איל־עיתונות, בעל רשת עיתוני־אקספרס ובתוכם ה“איוונינג סטנדרט”. הוא היה דמות יחידה־במינה ששבתה בקסמה אנשים רבים, ועד היום מופיעים לעתים קרובות ספרי־זכרונות על אודותיה. הוא היה איש־ימין מובהק, אלא שיותר מכל אהב את חברתם של אנשי־שמאל מבריקים. ביוורברוק קירב אליו אנשי־לייבור דוגמת מייקל פוט וא.ג'.פ. טיילור, ההיסטוריון שנעשה למעריצו המושבע ולימים חיבר את הביוגרפיה הנרחבת שלו – והוא קירב אליו גם את דיוויד לאו שהיה סוציאליסט מנעוריו. והנה, כשם שביוורברוק אהב אנשי־שמאל, כך הגה לאו חיבה יתרה, לא נדירה אצל שמאלנים מיוחסים, אל אנשי הממון והאצולה. הוא נהנה מאהדתו של ביוורברוק ונעתר חיש־מהר להצעתו להיות הקריקטוריסט הבלעדי של עיתוניו, ומעל לכל של ה“איוונינג סטנדרט” הנפוץ ביותר. אכן, עיתון זה נעשה לנפוץ ביותר הודות לרישומיו של לאו שהחלו להופיע באמצע שנות העשרים. לאו דאג לכלול בחוזה ההעסקה שלו סעיף האוסר על התערבות העורך או הבעלים בקריקטורות שלו, ולורד ביוורברוק, שתמיד התאמץ להוכיח את רוחב־אופקיו, באמת מעולם לא התערב בתכני הקריקטורות, אף שלעתים קרובות, ואף על פי הרוב, היתה דעתו הפוכה מזו שהביע לאו. במאמרי־המערכת באה על ביטויה דעת המערכת הימנית – לעתים קרובות ה“בלימפית” לעילא ולעילא – ואילו בעמוד הקריקטורות היו הדעות הללו מושמות ללעג וקלס.

כאמור, נראה שלא רק לאו הילך קסם על ביוורברוק, אלא אף ההיפך הוא הנכון: לאו גם הוא הוקסם, כרבים אחרים, מן המיליונר קטן־הקומה. הוא הירבה להופיע בקריקטורות שלו, ובדמות שהופיע בה נחרט בזכרון הקורא האנגלי: גמד בעל ראש אדיר שתמיד תקועה באוזנו שפופרת טלפון. ביוורברוק הגן תמיד על לאו, אף מפני אנשי משרד החוץ הבריטי שביקשו לא פעם מבעלי ה“איוונינג סטנדרט” לחוס קצת על היטלר, שדיוויד לאו התעלל בו עד בלי די… הלורד האליפאקס אף הזמין את לאו לשיחה אחרי פגישה עם “הר היטלר”, שבה התברר כי הקריקטורות של לאו מרגיזות את השליט הנאצי יותר מכל שאר הפרסומים נגדו בעיתונות האנגלית… האליפאקס, שר החוץ, ניסה לדבר על לבו של לאו – לפני כן ניסה לדבר על לבו של ביוורברוק, ובלא הצלחה – למתן מעט את התקפותיו של הקריקטוריסט על “היט” (מוסוליני היה קרוי אצל לאו בשם החיבה הכלבי “מוסו”). מובן שאחרי השיחה הזאת הגביר לאו את ההתקפות על “הר היט”.

בכל מקרה, יש להעיר שהיחסים המיוחדים בין דייויד לאו לביוורברוק מקורם היה, לדברי המאמר ב“אנקאונטר” הדן בכך, בהיות שניהם אנשים שהופיעו על הבמה הבריטית מבחוץ, ומבטם היה ונשאר מבטו של הזר האמביציוזי, בעל היחס הדו־ערכי לחברה שבה הוא פועל. שהרי כשם שלורד ביוורברוק בא מקנדה (שמו המקורי היה מאקס אייטקן), כך הגיע לאו מן הקצה השני של חבר־העמים: הוא יליד ניו־זילנד שראשית דרכו כקריקטוריסט היתה באוסטרליה, וכבר בה הפליא לצייר ולרשום קריקטורות פוליטיות, ואף הוציא ספרי־רישומים. רישום אחד כזה נפל לידו של הסופר ארנולד בנט שהתפעל ממנו עד בלי די, ובעקבות התפעלותו הוזמן לאו לאנגליה. הוא בא אליה רק בשנת 1919, ואף שנשאר בה עד סוף ימיו תמיד ראה את עצמו כזר. בשנת 1957, שש שנים לפני מותו, אמר “אני בא מבחוץ… בלא כל יראת־כבוד כלפי מוסדות ודמויות שאין להן זכות ליחס של כבוד”. אכן, זה היה המוטו שלו: הוא לא ידע משוא־פנים בהתקפותיו. צ’רצ’יל היה מטרה שלהן, כשם שמעסיקו, הלורד ביוורברוק, הושם בהם לא פעם ללעג, ביחוד בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר ביוורברוק נעשה לשר בממשלתו של צ’רצ’יל. אלא שנדמה לי כי תמיד היה זה חוסר משוא־פנים המסורתי של הליצן: נדמה שלאו הגה גם חיבה לאלה שלא כיבד אותם.

“ייתכן שתרומתו המשמעותית ביותר של לאו היתה הקריקטורות שלו בשנות העשרים והשלושים שבהן עקב אחרי עליית הפאשיזם והתנבא לא פעם על ההרס שהוא יביא על העולם” – כותבים מארגני התערוכה בפתיח לקטלוג. והנה נבדל לאו גם מאנשי־השמאל האחרים בימים ההם בכך שלא חסך את שבט־מכחולו השנון גם מ“אבי העמים” הסובייטי. סטאלין מככב בצד היטלר ומוסוליני כאחד מאויבי האנושות בקריקטורות שלו. הוא התקיף רבות את הקומוניזם הסובייטי בכלל, וזה בתקופה שעדיין מקובל היה להתלהב מבריה“מ. אחת הקריקטורות המרשימות ביותר שלו מראה את הוצאתה להורג של בובה על־ידי גדוד חיילים סובייטים. היה זה בעקבות ההתקפה שהופיעה ב”פראוודה" על צעצועי־הילדים הבורגניים שמקומם לא יכירם בחברת העתיד הסובייטית.

האמת היא, שהמתבונן כיום בקריקטורות הללו על עידן־הרודנים מתמלא בתחושת אי־נוחות רצינית. נדמה היום שעריצים שטופי־דם אלה אינם נושא טוב לקריקטורה… יש תחושה של אנטי־קליימקס לנוכח הדמויות של “היט” ו“מוסו” ולנוכח “האור שאינו כבה בקרמלין” (שם אחת מקריקטורות־סטלין המוצלחות ביותר). ההומור בכלל אינו המדיום הנכון בשביל מפלצים אלה, וביחוד נדמה שמידת ההאנשה שאוצלת להם הקריקטורה, ואפילו ה“אכזרית” ביותר, היא מכת־בומרנג. קשה היום לצחוק מן הקריקטורות הללו, כשם שלא קל לצחוק מן ה“דיקטטור הגדול” של צ’פלין, ונדמה שמחזהו של ברכט “שווייק במלחמת העולם השנייה” (שבו מפגיש המחזאי את שווייק עם השליט הנאצי) הוא מן המוחמצים שבמחזותיו – כי מלחמת העולם השנייה משוללת בעינינו כל אופי קומי, אפילו זה שהיה למלחמה הראשונה… ההרגשה היא של חוסר־טעם יותר מאשר של סאטירה.

אלא שלאו מתעלה לעתים גם מעבר לזה. בקריקטורות הגדולות ביותר שלו הוא משיג אפקט שאינו עוד אפקט קומי. כזאת היתה הקריקטורה שפורסמה לאחר שנודע במערב דבר הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. כאן נפגשים שני העריצים מעל גופת פולין השדודה, כשבפי האחד השאלה האדיבה “חלאת המין האנושי, אני משער?” ואילו השני שואל גם הוא בנימוס רב: “רוצח מעמד הפועלים, כמדומני?”. הקריקטורה קרויה “רנדה־וו” פגישת אוהבים.

פעילותו של דייוויד לאו מעלה את אווירת־התקופה באורח שאין דומה לו. והמבקר בתערוכה, הקורא במאמרים על אודות לאו, נדהם בראש־וראשונה מן השוני המוחלט מהרבה בחינות שבין אווירת התקופה הזאת, הקרובה כל כך, ואווירת ימינו אלה. כלום יתכן שכיום יתרגש שר־החוץ מקריקטורות כלשהן, כלום יתכן שיזמין קריקטוריסט לשיחה על אודות הצורה שבה הוא מטפל בראש־מדינה זרה?! הייתכן שהיטלר באמת רגז על הצורה שבה מצייר אותו דייויד לאו? הרבה השתנה מאז בארצות המערב בתחום זה של ה“מדיה”. הלורד ביוורברוק וחבורתו נראים כיום כאנשי ימי־הביניים, אף שרבים מהם חיים עוד היום.

אבל הרבה מעולמו של דיוויד לאו הוא רלוונטי עד מאוד גם לימינו. מעל לכל גם היום גיבור ההווייה של עמי מערב רבים הם מיני קולונל בלימפ. אמנם כיום אין צורך שקולונל בלימפ יהיה איש ימין דווקא, כיום הוא לעתים קרובות דווקא “שמאלני”. “פלוּ סה שאנז'” – אומר הצרפתי – “ככל שזה משתנה זה נשאר כמות שהיה”. בלימפ. בדומה לדמויות אפיות אחדות. הוא נצחי.

הפעם לא נעשה שום ניסיון לחפות במשהו על הדחף הראשוני של האנגלי (ושמא לא רק הוא) בן־ימינו: הדחף לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות את המציאות, למצוא מפלט בתפל ביותר, ברכילותי לשמו, באבסורדי

קריסטין קילר, גיבורת פרשת פרופיומו מלפני 25 שנה וכיום היסטוריונית־מומחית לאותה פרשה נשכחת, שהחיה הסרט “קטנדל” – קילר היתה עוזרת־המחקר של הסרט – מיחתה בתוקף על ההשוואות שמשווים אותה עם גיבורת הפרשה החדשה ההולכת ומתפתחת בימים אלה בלונדון; בעצם, לא בלונדון ממש, אלא בעיתונות הלונדונית בלבד. מכל מקום, נראה שאפשר לסמוך על הביקורת ההיסטורית של קריסטין קילר: פמלה בורדס, נערת הזוהר שמישהו גילה כי היא מועסקת בפרלמנט כעוזרת לחבר־פרלמנט שמרן, אינה יכולה להשתוות אליה, ואין כמעט סיכוי שלפרשת פמלה, שלא קרה בה מאומה, יהיו התוצאות שהיו לפרשת קילר־פרופיומו.

המלה כמעט חשובה כאן, שהרי טיבן של פרשות כאלו, האבסורדיות ביסודן, שאין לחזות את אחריתן, כח אדיר וצובר־תאוצה כוחו של האבסורד. עם זאת, העיקרון של שתי הפרשות שווה בכל זאת. ואם כדאי להקדיש רגעים של מחשבה לפרשת פמלה־בורדס הרי זה רק כדי לעמוד על התעצמות כוחו של אותו העיקרון שעל פיו התפתחה פרשת פרופיומו.

העיקרון הוא: אין איש מעוניין באמת בנושאים החשובים העומדים על סדר־היום. עורכי העיתונים אינם מעוניינים בהם, חברי הפרלמנט הבריטי אינם מעוניינים בהם, נערות־הזוהר אינן מעוניינות בהם, הארכיבישוף של קנטרברי אינו מעוניין בהם, קוראי העיתונות אינם מעוניינים בהם. בשבוע שהוגשה לפרלמנט הבריטי הצעת־התקציב לשנה הבאה, הקדישו העיתונים הלונדוניים מקום אפסי לסעיפי התקציב הזה, לעומת המקום שהקציבו לעלילותיה של מלכת היופי של הודו, לשעבר, בחורה רזה ושמה פמלה בורדס, שהיו לה ידידים רבים וכל פשעה עד כה, שעבדה בפרלמנט הבריטי ברשות מלאה, כעוזרת־מחקר של חבר פרלמנט שלדבריו (וביתר דיוק: לדברי אחד העיתונים) בדק אותה היטב ומצא שכישוריה מצוינים. אפשר לומר שהמריבה ההיפותטית בין קריסטין קילר לפמלה בורדס היא איפוא מריבה בין שתי עובדות־מחקר ותו לא. מובן שכותרת כזאת אינה מעניינת את קוראי העיתונים הלונדונים.

בפרשת פמלה בורדס נקשרו, בכל זאת, שני שמות מעניינים למדי. שמותיהם של שני עורכים ראשיים של שני עיתוני סוף־שבוע. האחד, אנדריו ניל, עורך “סאנדיי טיימס” היה חבר של פמלה חודשים אחדים ויצא עמה לארוחות בחברת אישים מכובדים ושונים. אחד מאותם האישים היה עורך “אובזרוור”, דונלד טרפולד, שפמלה בורדס טילפנה אליו לאחר שהזדמנו יחדיו בארוחה, כשהיתה מלוּוה באנדריו ניל – כדי לרענן את ההיכרות החדשה ביניהם. הרענון היה טלפוני בלבד, טוען דונלד טרפולד, וטבלואיד אחד עשה מזה כותרת אירונית. אבל טרפולד נשא גם נאום חוצב־להבות נגד “השימוש הנפסד בכוחה של העיתונות” והתלונן מרה על פלישה לתחום הפרט. חומר חזק – כשהוא בא מפיו של עורך עיתון. כל העיתונים האחרים התנפלו מיד כאחוזי דיבוק על דונלד טרפולד האומלל, הנאשם בראש וראשונה בצביעות! שהרי לעורך עיתון אסור לדבר נגד השימוש הנפסד בכוח התקשורת.

עורך ה“אובזרוור” היה יכול לומר שיש עיתונים ויש עיתונים ואין לקשור את כולם בחבילה אחת. אבל זה בדיוק העניין! היום כבר אין הבדלים מהותיים בין עיתון לעיתון, ולא רק הטבלואידים אשמים בהורדת הכל לדרגה של רכילות חסרת עוקץ. למותר לציין שמדובר כאן בעיתונות האנגלית בלבד! לפרשת פמלה, בעודה בראשיתה, הקדיש¹ ה“טיימס” עמודים אחדים; ואפילו העיתון “אינדיפנדנט”, שקם כאילו להציל את העיתונות הבריטית משקיעה טוטלית ביוֵן־המצולה של הרכילות והתפלות, הקדיש עמוד שלם לפרשה, ועורר את אשתו של טרפולד לכתוב מכתב מלא זעם לעורך ה“אינדיפנדנט”, בבחינת: הגם אתה ברוטוס! קשה להימנע מן המחשבה שאילולי נפל עורך ה’אובזרוור" טרף לחדירה לרשות הפרט במקרה זה, גם ה“אובזרוור” לא היה צמחוני כל כך בדיווחו על פרשת פמלה בורדס.

בכל השערוריות הקודמות בפוליטיקה הבריטית, לרבות פרשת פרופיומו, תמיד הופיעה המלה צביעות בדיווח ובדרך כלל, נוסף גם שם־התואר ויקטוריאנית. ייתכן שההבדל והעוקץ בפרשה הנוכחית הוא בכך שהצביעות נעלמה. אין שום ניסיון לחפות במשהו (מוסר, סתם בושה, סדר־עדיפויות) על הדחף הראשוני של האנגלי (ושמא לא רק האנגלי) בן־ימינו: הדחף לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות את המציאות, למצוא מפלט בתפל ביותר, ברכילותי לשמו, באבסורדי.

כאמור, קריסטין קילר היא כיום היסטוריונית או עובדת מחקר. מסתבר שפמלה בורדס גם היא מראה נטיות לפנות לתחום המחקר והעיון. אני חושב על ההיסטוריונים של הקיסרות הרומית המאוחרת, על מחברי אוסף הביוגרפיות הקרוי “היסטוריה אוגוסטה”, המלא מיני סיפורים פיקנטיים מטופשים ורכילויות מחיי החצר ופרשות ועניינים שקשה להבין את עוקצם. נדמה לעתים שלא היסטוריונים הם הכותבים שם את תולדות הקיסרים, אלא עוזרי־מחקר, נניח. הייתי שמח להמשיך את ההשוואה המלומדת הזאת – אני מרגיש פתאום שאני הולך ונעשה עוזר־מחקר – אבל אני מדמה לשמוע כבר את פיהוקה של העורכת שלי, ומאחוריו את הפיהוק האימתני עוד יותר של הלקוח של כולנו, שלך, קורא נכבד ונאור.

24.3.89

השרים היותר מלומדים בממשלת תאצ’ר נזכרו אולי, בעקבות האסון באיצטדיון בשפילד, בתפקידי הספורט בהיסטוריה; בביזנטיון, למשל, שנוסדו בה שתי המפלגות היריבות הגדולות על־יסוד ההשתייכות למועדוני־ספורט שונים

שלושה ימים לפני המוות ההמוני באיצטדיון הילסבורו, החליטה התאחדות הכדורגל האירופית להחזיר למשחקים ביבשת את מועדוני־הכדורגל האנגליים שהורחקו מהמשחקים האירופיים לאחר המוות ההמוני באיצטדיון היזל בבלגיה, שגם בו היו חברי המועדון של אוהדי קבוצת ליוורפול הגורם המרכזי.

אחרי אסון הילסבורו, אמר נשיא ההתאחדות האירופית, ז’אק ז’ורז‘, ששוב התגלו אוהדי המועדון של ליוורפול כחוליגנים, כחיות שהותרו מכבליהן והן משתלחות פרא בכל אשר סביבן. הוא אף הוסיף ודיבר על המראות בטלוויזיה, על הפנים המשולהבות, על העיניים הפראיות, היוצאות מחוריהן וכו’ וכו‘. עד־מהרה התקבלו דבריו בביקורת מוחצת מפי האנגלים הנעלבים: “הבורות והרשעות של הצרפתי השמן הזה הם מעבר לכל בוז”, אמר מנהיג סוציאליסטי ממועצת העיר ליוורפול על עמיתו האירופאי. שר הפנים הבריטי, דאגלס הרד, הדגיש שהאנשים הנפגעים שהוא והגב’ תאצ’ר ביקרו בבית־החולים בשפילד אינם חיות פרא אלא בני־אדם שסבלו סבל רב. הכל הדגישו בתגובותיהם על דברי ז’אק ז’ורז' כי בהילסבורו, שלא כבהייזל, לא היתה אלימות, ובכל מקרה לא אלימות מכוונת.

האלילים וסמלי מעמדם

אכן, נראה שז’ורז' לא דייק בדבריו: המראות בטלוויזיה על מה שהתחולל באיצטדיון הילסבורו היו שונים למדי מאלה שנראו באיצטדיון הייזל. אמנם כן, שם הונפו הידיים, הרגליים בעטו והעיניים צמאות־הדם יצאו מחוריהן – כל אלה דימויים של חיות פרא – ואילו מראות האנשים הנמחצים למוות כנגד הגדרות בהילסבורו העלו על דעתי בעיקר דימויים דתיים, דימויי פאסיון, דימויי מוות בייסורים של קדושים מעונים. אמנם גם בצילומים שראיתי אני נראו עיניים יוצאות מחוריהן, כמו בהייזל, אבל לא בתאוות רצח אלא מתוך מיתה בייסורים קשים. מוות על קידוש הכדורגל, כפי שאמרו ראשי מועדון ליוורפול, כשהחליטו שהמשחק שהופסק (שלא כבהייזל) ישוחק שוב, והפעם לזכר הקורבנות “שמסרו את נפשם למען הכדורגל ולמען המועדון שלנו”.

המינוח הדתי הוא במקומו. תמונות הזוועה הללו, שמעטות כמוהן באכזריות שפלה אפילו באלבום־הזוועות העשיר של תקופתנו, מעלות יותר מכל מחשבות על דת ועל קנאות דתית. אין ספק שהכדורגל באנגליה ובארצות אחרות נעשה זה־כבר לתחליף – אולי אפילו יותר מתחליף – לדת המונית, בפונקציות הקדומות ביותר והיסודיות ביותר שלה. האלילות, שיסודתיה לא נעלמו גם מן הדתות המונותאיסטיות, חוזרת בתרועת ניצחון בדת הכדורגל, ובעיקר: היא חוזרת בדת האלילות, בגילומה העממי, האקסטטי והפי רוץ ביותר.

ליהרג למען המועדון

בשביל האוהדים, השחקנים הם אלים, המועדון הוא מקדש, האיצטדיון אתר של פולחן משולהב, שבו נעלמות עכבות כלשהן, שהוא פגאני ביסודו ובמהותו. יתר על כן: גם המועדון עצמו מודע לפונקציות אלו, וזה ההסבר לכך שהשחקנים משתכרים מיליוני לי"שט גם כאשר למועדון עצמו אין כסף לתיקוני האיצטדיון שלו. כי האליל זקוק לכל סמלי המעמד של האלילים, ומעל לכל, דרוש לו שכר המייחד אותו מעל לבני־התמותה.

האופי הדתי של ההשתייכות למועדון הכדורגל מודגש על־ידי מנהלי המועדונים עצמם, מראש ובמכוון. המועדון הוא יותר מאוהל־מועד, זה מקדש, או במלה הרומית הפגאנית המתאימה יותר: FANUM, זו המלה שנגזר ממנה שם התואר פנאטי; תרגומה במלה קנאי מוסר רק חלק מתוכנה. אכן, למען המועדון מותר אף צריך ליהרג, למסור את הנפש. הצד הספורטיווי של העניין נבלע ונשכח זה־כבר. הרוח הספורטיווית האנגלית היא עניין למיתוס הכרוך במיתולוגיה הכוללת של האריסטוקרטיה האנגלית. ואילו החוליגנים האנגלים הם בני המעמדות הנמוכים, הם, פשוט, המון עובדי־האלילים הרגילים. אילו עיניין אותם המשחק, היו יושבים מול מסך הטלוויזיה וצופים בו. אבל לא. מה שמעניין אותם, מה שהכרחי בשבילם, הוא להשתתף בגופם בטקס, לשבת, ובעצם לעמוד, בחלק המוקצה להם ביציעים.

אלה שמנגד, ביציעים המוקצים ליריבים, אוהדי האל הנגדי, האנטי־כריסט, הכל מותר לעשות כדי לבזותם ולסלקם. באיצטדיון הייזל היה מותר להרוג את אוהדי האל הנגדי, ולכן הותרו הקנאים מכבליהם. בהילסבורו נדרש קורבן מסוג אחר, נעלה יותר: מות הקדושים המעונים למען המועדון. אפשר כבר לדבר היום על מגמות פונדמנטליסטיות בדת־הכדורגל, המתגברות במקביל לפונדמטליזם המוסלמי, היהודי וכו'.

חשיבותה של עמידה

יש לי הרושם שהפעם, שלא כבעקבות הייזל, נבהלה ממשלת אנגליה באמת. דת הכדורגל היא בעליל תופעה חמורה יותר מכל הדתות המודרניות הקמות ונמוגות, אולי אפילו יותר מן הסוציאליזם. השרים היותר מלומדים בממשלת תאצ’ר נזכרו אולי בתפקידי הספורט בהיסטוריה, בביזנטיון, שנוסדו בה שתי המפלגות היריבות הגדולות על יסוד ההשתייכות למועדוני ספורט שונים.

אנגליה אינה רחוקה מהמצב הביזנטי הזה, ועל כן מזדרזים החכמים לתקן תקנה לפולחן המסוכן. קודם כל, הם אומרים, צריך לבטל את מקומות העמידה באיצטדיונים. והרי סוגדי הכדורגל דווקא אוהבים לעמוד. כך קל להם יותר לעבוד את אלוהיהם בתרועה ובהנפת ידיים! ואתה נזכר שוב בימי הביניים המוקדמים, כאשר תנוחת העמידה הזקופה בתפילה, שהנוצרים נחלוה מן הדתות הפגאניות, הוחלפה בתנוחת הכריעה האקסטטית פחות, המעוכבת, המופנמת.

היקבל הכדורגל האנגלי את התקנות החדשות, המבקשות לעדן ולעכב את דחפי הדת האימתנית הזאת, התובעת קורבנות כה רבים? הפולמוס הסוער רק נפתח, אבל כבר ברור שתיאולוגיה חדשה צומחת כאן, והאדם ניצב ביסודה, ראשוני והיולי, כמלפני מאות ואלפי שנים, בלי שנגעה בו התרבות על עכבותיה, ולוא נגיעה קלה שבקלות.

21.4.1989

בשנת 1997 תימסר מושבת־הכתר הבריטית הוג־קונג לרשות סין. אין זה דבר של מה־בכך למסור מיליוני אנשים שנהנו עד כה מחירויות הדמוקרטיה המערבית ומשגשוג הכלכלה המערבית, לשלטון הקומוניסטי שאירועי־הדמים בפקין חשפו את פניו הפחות חייכניות

דיכוי התנועה למען הדמוקרטיה בסין – דיכוי אכזרי ועם זאת מסקני והגיוני לחלוטין מנקודת־ראותם של ראשי המפלגה הקומוניסטית הסינית ודגמי המהפיכה והקונטרה־מהפיכה שלנגד עיניהם – עורר תגובות שונות ומעניינות במדינות רבות בעולם, ובכל תגובה משתקפות בעיותיה המיוחדות של המדינה ושל החֶבְרה המגיבה. בישראל חשבו הכל על האינתיפאדה והוציאו מן הפרשה הסינית את המסקנות המתאימות לכל מחנה: אלה מתקנאים, לא תמיד בחשאי, בדוגמה הסינית לדיכוי התקוממויות טורדניות (והרי אין התקוממות לא־טורדנית, אפילו כשהיא שקטה־יחסית למראית עין, כמו זו של הסטודנטים הסינים), ואלה טוענים כי את שאיפות החרות והעצמאות אי־אפשר לדכא בכוח־הזרוע (אף שהדיכוי הסיני מרמז לכאורה שאמנם אפשר).

תגובות מעניינות מאוד, תגובות הכוללות את העדר התגובות הרשמיות, נשמעו בברית־המועצות (“הרי זה יקרה לבסוף אצלנו”, אמרה רוסיה זקנה, למודת־מהפיכה, לעיתונאי בריטי שראיין אותה ברחוב מוסקוואי). אך אין ספק שהתגובה הנרגשת ביותר – ו“נרגשת” היא לשון לשון המעטה רבה – למאורעות הסיניים, היתה תגובתה של הונג־קונג, מושבת־הכתר האנגלית שמבחינה גיאוגרפית והיסטורית אינה אלא חלק זעיר של ארץ סין האדירה.

מושבת־הכתר לפי שעה, אך לא לימים רבים. שהרי בשנת 1997 אמורה הונג־קונג להימסר לרשות המדינה הסינית, על־פי הסכמים שנחתמו בשנת 1984 בין ממשלת תאצ’ר לבין ממשלת דנג שיאו פינג. חודשים ארוכים התנהלו הדיונים לקראת חתימתו של החוזה הזה, והיו מלווים לכל אורכם ויכוח ציבורי חריף ואף הפגנות, הן בהונג־קונג עצמה והן בלונדון. הבריטים היו חייבים לנהל את הדיונים הללו ולשאוף לחתימת החוזה בשל העובדה שהדגישו כל הזמן, ומדגישים היום אף ביתר שאת: תוקף החכירה (lease) שמכוחה מחזיקה בריטניה בהונג־קונג, פוקע בשנת 1997, ואז ממילא אין לה זכות להחזיק עוד במושבה האסיאתית האחרונה שלה.

כל הרעות החולות

מלכתחילה לוו שלבי המשא־ומתן ברגשות לא־נוחים. אחרי ככלות הכל, הונג־קונג לא היתה אמורה לזכות בעצמאות מדינית, אף שלא חסרו קריאות לא־ריאליסטיות לעצמאות מצד אנשי הונג־קונג רבים, אלא להימסר לידיה של המדינה הקומוניסטית הרצחנית, שרק לפני שנים מעטות נקטלו בה מאות אנשים ב“מהפיכה התרבותית” של מאו. למסור כמה מיליוני אנשים, שנהנו עד כה מזכויות הדמוקרטיה המערבית, ללוע הארי הקומוניסטי, אינו דבר של מה בכך. כאן נכונה מלכודת אמיתית לליברל הבריטי השש להתרחק מן העבר האמפריאליסטי של ארצו. כשהוא מוריד מעליו את עולה של הונג־קונג, הריהו משאיר מאחוריו את האימפריאליזם השנוא, ועם זאת, עושה פשע חמור פי כמה: מעלה על המזבח את חמישה המיליונים וחצי תושבי הונג־קונג.

והרי הונג־קונג לא היתה, ועדיין איננה, סתם מושבה אנגלית, אנכרוניזם גלוי בעידן החופש. היא היתה ועודה (אבל לשון־עבר כבר דבוקה בכל תיאור כזה), אי משגשג של חירות ודמוקרטיה. והפריחה הכלכלית שלה היא הוכחה מוחשית, המנקרת את עיני הממשל הפקיני, שרק דמוקרטיה וחירות ואף כלכלת־שוק לא־מוגבלת, מבטיחות שגשוג חומרי. הונג־קונג היתה קריאת־תיגר מתמדת על הקומוניזם הסיני הנוקשה. הייתכן שהיא עשויה להוסיף ולפרוח במסגרת של סין הקומוניסטית, הצנטרליסטית והמונוליטית ושאר הרעות החולות המבטיחות עבדות ושפל כלכלי מתמיד?

כן, אמרו מחייבי ההסכם, ובראש־וראשונה החותמים עליו, אלא שסין של דנג איננה עוד סין של מאו. הסינים הבינו שהמרקסיזם בגרסתו הנוקשה אין לו תקוה, הבינו את הצורך ברפורמות כלכליות מרחיקות לכת. והרי כבר שנים אחדות מדברים במערב, בהתלהבות הרגילה של אנשים שאינם צריכים לסבול על בשרם את שיטות הניסויים הקומוניסטיים למיניהם, כי “סין נפתחה לעולם”, שהמרקסיזם הסיני הוא למעשה נחלת העבר, שהכלכלה הסינית הולכת ומתדמה לכלכלות המערב, שהממשל הסיני קורא ליזמים מן המערב, שאלה באים להשקיע בסין, שיש כבר קוקה־קולה (אותו סמל ישן של הקפיטליזם הרקוב) בסין, וכו' וכו'. ואמנם נדמה שהיו סימנים להתפתחות כזאת, לרפורמות הכלכליות והאחרות. אלא שסין לא חשבה על דרך לרבע את המעגל הזה, ליצור כלכלה חופשית בלי חופש.

כך או כך, באווירה האופטימית של שנות השמונים המוקדמות, נראה היה שהונג־קונג אינה נמסרת לידי המפלצת הקומוניסטית הקשיחה, אלא לידי שלטון נבון המתקרב למערב, מנסה להתוות רפורמות מרחיקות־לכת, זונח את עקרונות המרקסיזם־לניניזם־מאואיזם. גם מרגרט תאצ’ר וגם סר ג’פרי האו, שר החוץ לשעבר, שעמד בראש המשלחת האנגלית לחתימת החוזה, הרגיעו את תושביה העצבניים של הונג־קונג: סין זו שהם יצורפו אליה בשנת 1997 לא תהיה סין שרבים מהם חזו מבשרם (וברחו ממנה בהמוניהם, כאשר עוד התקבלו במושבת הכתר). זו תהיה סין חופשית, כמעט כמו הארצות הדמוקרטיות של המערב.

באיזו מידה האמינו בכך אנשי ממשלת תאצ’ר עצמם אין לדעת; מכל מקום, זו היתה דרך נוחה להרגעת המצפון, הרגעת הקול הליברלי האנגלי, ומעל לכל, הרגעתם של תושבי הונג־קונג, שבפיהם שמו את הסיסמה “ההולכים למות מברכים אותך, דֶנְג!”. למותר לציין שלא כל תושבי הונג־קונג נרגעו, ועוד לפני חתימת ההסכם, התחילה הגירה מהונג־קונג. רבים נסעו לקנדה, רבים אחרים לארצות אחרות, בהן אנגליה.

אלא שהאנגלים לא ששו, ואינם ששים גם היום, לקבל בארצם את אנשי מושבת הכתר המשגשגת שלהם. לשלושה מיליונים וחצי מתוך חמישה מיליונים וחצי של תושבי הונג־קונג הוענקו תעודות־זהות בריטיות המקנות להם את כל הזכויות של נתין המלכה הבריטית, פרט לזכות אחת: זכות התיישבות באנגליה! מן הכלל הזה הוצאו כמה קטגוריות מצומצמות של הונג־קונגאים, כדוגמת “אנשים בעלי זכות מיוחדת בשירות הכתר הבריטי”. על רוב תושבי הונג־קונג אסורה הכניסה לאנגליה לשהות של קבע.

במשך כל חמש השנים שמאז חתימת ההסכם, נמשך וגועש הוויכוח על תעודות־זהות אלו היוצרות בעיות מבחינה תחוקתית. אבל אחרי ככלות הכל, הונג־קונג היתה אמורה להצטרף למדינה הסינית הגדולה, שתושביה הם ממילא בניה, ושבשנת 1997 תהיה כבר בלי ספק מדינה חופשית לכל דבר. והא ראיה: המלכה האנגלית ביקרה בסין ו“התקבלה בזרועות פתוחות” על־ידי דנג וחבריו, ובעוד חודשים אחדים היו אמורים לצאת לביקור בסין הנסיך צ’ארלס ואשתו, ואנשי הונג־קונג עוד יצטערו שלא הצטרפו קודם לארץ־האם כדי למהר לפקין ולחזות בזיו־המלכות של בריטניה המתארח אצל דנג הליברל, הרפורמטור הגדול.

מרחץ הדמים בכיכר טיאנאנמן הנחית מכת מוות, וכמובן, אין זה דימוי רטורי כל־עיקר, על אשליות אלו. המומחים לענייני סין, שעוד תמול שלשום התלהבו מן הרפורמות ומדנג וחבריו, נזכרו פתאום זה־כבר סטה מסלול הרפורמות מן הקו הישר, שלא רק עכשיו יש “בעיות” אלא אפילו היו סימנים מדאיגים זה שנתיים. אבל כל זה, כמובן, כאין וכאפס לעומת הדיכוי המזוויע, רב הזרועות שנעשה בסין – לאחר הקטל בפקין ובערים גדולות אחרות – והשקר הקומוניסטי הרגיל שבאמצעותו מוחקים כל אירוע, ולוא הגלוי והאימתני ביותר.

האו כצ’מברלין

החלום על הרפורמות הסיניות, על הכלכלה החופשית בלי החופש, נמוג כלא היה (או כמעט, כי כבר היום, זמן מה אחרי ההרג, נשמעים במערב קולות כי זה זמני, זה יתוקן, הדברים ישובו אל מסלול הרפורמה עם מותו של דנג, אם לא לפני כן; אין סוף למשאלות־לב ומשאלות־כיס על חשבונם של אחרים. אמנם גם הזריזים שבפוליטיקאים המערביים אינם יכולים להתכחש לגלוי לעין. סר ג’פרי האו עצמו הודיע, שומו שמיים, על ביטול הביקור של צ’ארלס ודיאנה בסין: “הוא לא יוכל להתבצע עקב מה שקרה”. עד כדי כך!

ואילו אנשי הונג־קונג אומרים עכשיו ביתר שאת מה שאמרו כל הזמן: אל תמסרו אותנו ללוע הארי. וכבר נמצא מי שהשווה את סר ג’פרי האו לשמרן אנגלי אחר, נוויל צ’מברלין, וחוזה הונג־קונג של שנת 1984 הושוה להסכם מינכן. יתר על כן: איש הונג־קונג אחד, הנושא את תעודת־הזהות שאינה מתירה ישיבת קבע באנגליה, הופיע בטלוויזיה האנגלית ודיבר על הדמיון בין מצבם של ההונג־קונגאים והיהודים תחת שלטון היטלר. גם מי שהשוואה נראתה לו מופרזת, לא יכול שלא לחשוב עליה, לחשוב על הפליטים היהודים המתדפקים על שעריהן של ארצות המערב, הנועלות את שעריהן, ועל האונייה ההיא, המלאה ביהודי גרמניה, שנסעה מעיר־נמל מערבית אחת למשנה, ונאלצה להפליג כלעומת שבאה מכל אחת מהן. אבל האנגלים אינם מסוגלים לקלוט באי שלהם, טוען סר ג’פרי האו, שלושה מיליונים וחצי סינים. כמות זו תכפיל את מספר המיעוטים באנגליה, והרי יש באנגליה בעיות קשות מנשוא עם המיעוטים היושבים כבר בקרבה.

הנימוק אינו קל לדחייה, אפילו ממשלת הצללים של הלייבור אינה מבטלת אותו כליל, אולי מתוך סברה שנראית לאחרונה בעלת סיכוי, שהיא עתידה לחזור לשלטון בבחירות הבאות, וממילא תצטרך להתמודד עם הנהירה האדירה של הסינים הבורחים מהונג־קונג. ועם זאת, רבים האנגלים, משמאל ומימין כאחד, המזדעזעים מן ההפקרה הזאת של מיליוני אנשים חופשיים לשלטון הדמים הפקיני. הזר המתבונן בדילמות הנוראות הללו יכול רק לשמוח שאין הוא חייב לנקוט עמדה כלפיהם, ועד מהרה הוא נזכר שהבעיות בארצו־שלו אינן מוקשות פחות, קורעות נפש פחות.

בינתיים מתדפקים על שערי הונג־קונג הוייטנאמים הבורחים בסירות רעועות מן הקומוניזם שלהם. אנשי הונג־קונג אומרים שאין הם מסוגלים להתמודד עם כמות כה גדולה של פליטים, הם כופים על הסירות לשוב לאחור, לחזור אל לוע הארי שממנו הצליחו לחמוק. ואתה חושב במלים של פרקי אבות, שאיבדו גם הן את נחמת הדימוי: על דאטפת אטפוך… ואילו ממשלת תאצ’ר הודיעה שהיא מעניקה ארבעה מיליונים וחצי ליש"ט להונג־קונג כדי לסייע לה בקליטת הפליטים מווייטנאם! הכסף איננו בעיה.

לונדון 28.7.89

בימים אלה מתנהלים משחקי הגביע העולמי לכדורגל: זה חשוב בעיני כקליפת־השום. כשקורה לי לחשוב על כדורגל, תמיד אני נזכר בחמדה בדבריו של מורה־ההלכה הגדול, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ‘, על “אחד־עשר החוליגנים הרצים אחרי כדור”, כההגדרה המדעית הטובה ביותר של משחק הכדורגל. דומני שמעולם לא אמר לייבוביץ’ דבר נכון מזה. ועם זאת, אני נזכר שכאשר נתתי לפני שנים ביטוי בכתב להתפעלותי מדיוק הגדרתו של הכימאי הדגול שלנו, בא עמי חשבון חבר ותיק, מדען (גם הוא) במכון ויצמן וחובב כדורגל מושבע. הוא ציין כי ראשית, הפוסל במומו פוסל (פרופ' לייבוביץ' רץ אחרי כדור?! לא, אבל…) ושנית, מבחינה מדעית טהורה לא צדק הפרופסור – טען הדוקטור שלי – מפני שהכדורגלנים עצמם אינם יכולים להיקרא בשום פנים חוליגנים: לכל המרובה אפשר לתאר כך את הבריונים המשתוללים, בארצות מסוימות, לפני המשחק, בעת התרחשותו ואחריו. “ומה אשמים הכדורגלנים?”

יתר על כן, הוסיף חברי הצעיר (אז) בנימה של קאטו הזקן, משחק הכדורגל הוא אמנות גדולה לא־פחות מכל אמנות אחרת, ופֶלֶה (שחקן ברזילאי דגול אז) הוא וירטואוז לא פחות מאשר ישה חפץ או דניאל בירנבוים. ניחא, אני אומר. ומוסר בנאמנות את תגובתו של מדען אחד על דברי מדען אחר ומושך ידי מן הוויכוח בעניין ספציפי זה, שכאמור אין לי בו כל עניין. כנרמז, אני נוטה אחר הגדרתו של לייבוביץ מפני שאני עצמי אינני מצליח לראות את יסוד האמנות שבמשחק הכדורגל, אבל מקובל עלי שיש רבים המבחינים ביסוד הזה. יבושם להם בחודש השלם שיישבו כאחוזי דיבוק לפני הטלוויזיות המעבירות את משחקי הכדורגל מאיטליה.

לעומת זאת, מעניין אותי, אף מסקרן ומהלך עלי תיעוב ופחד (וממילא, שמץ קסם אפל), מה שמתחולל מחוץ למגרש עצמו. אומרים שרבים מן הבאים לצפות במשחקים גם הם מתעניינים בעיקר במה שמחוץ למגרש, ובמה שלפני המשחק ואחריו. כך או כך, כוונתי לתופעת המין האנושי הכמעט־חדש, מה שקרוי “חוליגן הכדורגל”. בין השחקנים, מנהלי המועדונים וחובבי הכדורגל יש קובלים כי זן זה של חוליגן נדבק איכשהו לכדורגל בלי שיהיה קשר מהותי בין השניים. החוליגן מסוג זה חי את הווייתו גם מחוץ ליום המשחקים, או חודש המשחקים, ותמיד הוא נאמן לאפיון המסוים של החוליגניות שלו. אז למה אין קוראים לו “חוליגן חנות המכולת” או “חוליגן האוטובוס” – או “חוליגן הספרייה העירונית”?

אשר לשלושת הכינויים החלופיים הללו, אני יכול להציע תשובה סבירה רק לתואר השלישי, כלומר, למה לא ייקרא חוליגן הכדורגל “חוליגן הספריה העירונית”? אבל באשר לשניים הראשונים ודומיהם, נדמה שיש משהו בטענתם של האוהדים האמיתיים, הנעלבים: ודאי, נכון שחוליגן הכדורגל הוא תמיד חוליגן. אבל גם יש כאן היתממות מסוימת: את מיטב הישגיהם של החוליגנים הללו צריך לזקוף למשחקים ה“גדולים”, משחקי הגביע למיניהם. שמות של איצטדיונים מפוארים מציינים את ההיסטוריה של החוליגניות הכדורגלית: הייזל, הילסבורו ועוד – אלה שמות־הקרבות הידועים ביותר של השנים האחרונות. יש איזה קשר, אל ניתמם, בין החוליגנים החדשים (לכאורה) לבין משחק הכדורגל.

אנגליה היא כידוע מולדת החוליגנים הכדרוגליים הללו, ושמא: החיות הכדורגליות הללו. שהייה ממושכת באנגליה מאלצת לשים לב לתופעה שאינה יורדת מעל סדר היום הציבורי האנגלי, שמתנהלים עליה דיונים בפרלמנט, נכתבים מאות מאמרים ואף ספרים: איך הפך הספורט האנגלי הלאומי למקור החרפה האנגלית העיקרית כמעט, ל“מחלה האנגלית”, כפי שמתוארים חוליגני הכדורגל בעיתונות של יבשת אירופה? איך קרה שהעם אשר תכונות ספורטיוויות והקפדה על הגינות המשחק נחשבו לתכונותיו הלאומיות המוצהרות, איבד כל זכר לסימני־היכר אלה? אולי חרפה זו היא הסמל החריף והגלוי ביותר לאותה שקיעה שספק אם יש דוגמאות למהירות ממנה בהיסטוריה – שקיעתה של אנגליה ממעמד אחת האומות התרבותיות המרכזיות למעמד של מדינה שמבחינה תרבותית היתה יכולה להיחשב למדינת העולם השלישי, אילולא היה בדבר להעליב את העולם השלישי.

כן, אנגלים רבים מאוד סבורים כך. אני, שמעולם לא הייתי במשחק כדורגל באנגליה (ורק פעם אחת בישראל, ופעם קודמת, בילדותי, בפולין), יודע אל־נכון שכך הדבר, שחברה או מדינה שהיתה עשויה להצמיח ולעצב את הטיפוס הקרוי חוליגן־כדורגל היא חברה ששקעה לבלי־שוב, היא מדינה שפרקה כל מסגרת של תרבות וסדר, ואין עמה זכאי לבוא בקהל עמי־התרבות, בדיוק כמו שלא היתה זכאית להשתתף במשחקים האירופיים מאז ההשתוללויות האחרונות של החיות הכדורגליות באירופה; (בינתיים, בעקבות לחצים, הוחזרה אנגליה לאירופה, ועל כך עוד ידאבו האירופאים ואנגליה הרשמית עצמה). כאמור אין טעם לגנות את הטיפוס האנושי הזה הקרוי חוליגן־כדורגל; די לציין שזה יצור חדש יחסית, מפלצת כמעט מודרנית – מהפחות מלבבות שילדה האנושות הזקנה הזאת במשך אלפי שנים של ייצור וטיפוח המפלצות, שהיא מתמחה בהן.

אף שלא הייתי במשחק כדורגל אנגלי וביום המשחקים, המרוחקים חמישה קילומטרים מביתי, אני מסתגר בבית הסתגרות נזירית בהחלט (סביבת הפאב בפינה מלאה יצורים אלה כבר שעתיים לפני פתיחת המשחק), דווקא הזדמן לי להתבונן היטב, שעה לא־קצרה, בהווייתו של החוליגן האנגלי. איתרע מזלי וטסתי לפולין במטוס מלא אוהדים כדורגליים, שנסעו למשחק “גדול” כלשהו בין אנגליה ופולין. מעולם לא הבנתי מנין יש למובטלים מקצועיים אלה כסף לטיסות הללו, אבל זה עניין אחר. מכל מקום, אף שהיה אסור לשתות אלכוהול בעת הטיסה, ולכאורה ניטל המניע לחוליגניותם, יכולתי להתרשם היטב ממאפייני הבחורים המתועבים הללו, שגם בשעה של רגיעה יש בעיניהם זיק של רצח.

דקות אחדות לאחר ההמראה, כבר היו כמה ריפודי מושבים קרועים, העיתונים שבדפנות המושבים קרועים אף הם וקרעיהם מתעופפים במחלקה כולה, הדיילות נפחדות, מכונסות בפינותיהן ואינן מעזות לשאת את פניהן, וקריאות בהמיות פולחות את חלל המטוס. כרבע שעה אחרי ההמראה, אורגנה הזמרה האיומה בציבור של שירת “!Here we go” ־ קריאת “הננו!” שאינה משתמעת לשתי פנים. השירה נתמשכה שעתיים, באוזני ובאוזני הנוסעים האחרים, ובוודאי עוד יומיים או שלושה ברחובות ורשה וקטוביץ (שם היה אותו משחק נורא).

אחר כך קראתי בעיתונות הפולנית והאנגלית כי האוהדים האנגלים התנהגו למופת בעת הטיסה ובימי המשחקים, “למרות החששות התקדימיים הלא־נעימים”. מסתבר שהטיסה ההיא היתה מופתית. מכאן יכולתי לנחש איך פני הדברים כשזה אינו כה מופתי.

אבל מה לי מספר על חוויות אותה טיסה לוורשה? הרי את החוליגן הכדורגלי הזה אני רואה מדי יום ביומו בלונדון, ברחוב וברכבת התחתית, בכל מקום: המהות היא אחת. והיא יוצרת סביבה את תרבות השפל האימתנית, תרבות החוליגניות: עיתונות של חוליגניות כדורגלית, לשון של חוליגניות כדורגלית, מוסיקה כנ“ל, לבוש כנ”ל.

מלומדים מייגעים את ראשיהם על מקורות צמיחתו של דור החוליגנים. מדובר על אבטלה, על בתים הרוסים וכל יתר הקלישאות. המשחק עצמו הם טוענים, ממלא את מקום הדתיות שנעלמה; הוא סובלימציה למיניות דחוקה; הוא סובלימציה לאלימות.

משעשעים אותי מאוד הטיעונים בדבר הסובלימציה לאלימות: אם זו הסובלימציה – מה היא האלימות עצמה? ועם זאת, ודאי נכון שהאבטלה – המלווה תשלומי סעד וככל הנראה גם מקורות הכנסה אחרים, שהרי מנין להם הכסף לנסיעה ובילוי בערים הזרות? – היא גורם ראשון במעלה. “הכי גרוע כשילד משתעמם”, אומרות אמהות נבונות. והרי האבטלה לא תיעלם עוד מחברות המערב בעלות הטכנולוגיה המפותחת; אדרבה היא תלך ותגבר עם התפתחותה המתמשכת. כלומר, יהיו יותר ויותר חיות כדורגליות. ומה יועילו חדרי המלחמה שמקימות משטרות אנגליה ואיטליה למלחמה בחוליגניות? היא חזקה מהם ותגבר עליהם תמיד. חודש הסובלימציה העובר עלינו הוא מין קרנבל פראי, פגאני, ברשות השלטונות.

השנה יתעצם בלי ספק הפטריוטיזם, גורם הכרחי של החוליגניות הכלל־אירופית. אף אין ביטחון שהאנגלים יובילו בתחום הזה. הרומנים מתכוונים לשלוח עם המשלחת שלהם למשחקי־הגביע, המשלחת הראשונה אחרי שנים רבות, “עשרת אלפי דגלים” – כנראה אלה הדגלים עם החור באמצעם. ואולי במקום הפטיש והמגל יתנוסס עליהם כדורגל בעתיד? אבל זה כבר כמעט עניין אחר.

הארץ, 15.6.1990

השם ג’ונתן מילר מעורר התפעלות אוטומטית, והעובדה שהוא מגיע לארץ החודש כדי לביים את האופרה “חליל הקסם”, תהפוך את האירוע לסופר־אירוע. התוצאות ודאי יהיו שנויות במחלוקת

לשון הקלישאה תקרא לג’ונתן מילר “ילד של שנות הששים”, אבל אולי מוצדק יותר יהיה לכנות אותו “מחוללן של שנות הששים”, או – “אחד מאלה שהטביעו את רוחם” על העשור העליז הזה, שנראה היום רחוק יותר מאשר המאה הקודמת.

קשה היום להאמין, בייחוד כשעוברים ברחוב הבורגני העגום שהוא קינגס־רואד של היום, עם החנויות הסגורות הרבות המעידות על המיתון העמוק שבו שקועה כלכלת אנגליה, שהיה פעם דבר ששמו “סווינגינג לונדון”, שהרחוב הזה ברובע צ’לסי היה הסמל שלו, לצד החיפושיות וקרנבי־סטריט. מהפרֶה־היסטוריה המופלאה או המגוחכת הזאת, לפי נקודת־הראות, נשארו כיום רק שרידים בצורת סרטים ישנים, תקליטים, ואולי יותר מכל נשארו האנשים, אלה שעשו את לונדון הצעירה ההיא. ברגע הראשון תמצאו עצמכם נדהמים למחשבה שג’ונתן מילר הוא רק בן 56.

התדהמה היא בין השאר בגלל שמילר לא נח על זרי הדפנה של הצלחותיו המוקדמות, כשיחד עם עמיתיו ללימודים באוניברסיטת קיימברידג' ירד ללונדון והציג שם לקהל העירוני את הסוג החדש של הסאטירה הפוליטית האנטי־בורגנית, השמאלנית, שזעזעה את הנוף השליו לכאורה של ימי מקמילן מדושני־העונג. כל חבורת הרוויו הסאטירי “מעבר לשוליים”, שראשיתו בתיאטרון הסטודנטים של קיימברידג', ובראשם צעירים מבריקים דוגמת מילר ודאדלי מור, המשיכה להתפתח לכיוונים חדשים ואפילו לא משוערים. אבל נראה שאווירת שנות הששים המוקדמות היא עדיין ההקשר הטבעי של דמותו של מילר, שבייחוד בשנות השמונים התאצ’ריסטיות נראָה כאנאכרוניזם גמור.

ואמנם, מילר נמנה עם המבקרים הקיצוניים ביותר של התאצ’ריזם, והיה מוכן לומר את הדברים החצופים ביותר על ראש־הממשלה השמרנית לשעבר. באחד מראיונות הטלוויזיה שלו כינה את קולה של גברת הברזל “נפיחה מבושמת”. שנאתו לתאצ’ר לא ידעה גבול.

בניגוד לעמיתיו ל“מעבר לשוליים”, המקצוע שמילר למד בקיימברידג' היה רפואה, ולא אמנויות או ספרות, ואף שמוקדם למדי פנה לתחומי האמנות, למשחק ולבימוי, ולא עסק בפרקטיקה רפואית, עתידה היתה השכלתו בתחומי הרפואה, בייחוד בנוירו־פסיכולוגיה, לעזור לו באפיק מרכזי של עיסוקיו האמנותיים. על הידע המדעי שלו ביסס את סידרת הטלוויזיה שלו, ששודרה גם בארץ, על גוף־האדם והתקדמות הרפואה, וכן גם את סדרת השיחות עם ראשי המדברים בפסיכולוגיה המודרנית שהופיעה גם בתרגום עברי (בסדרת אופקים של “עם עובד” תחת השם “מחשבות על מחשבות”). עניינו של מילר במחלות־זיקנה ניכר גם באחת ההפקות המפורסמות המוקדמות שלו: הצגת “המלך ליר”, עם השחקן מייקל הורדן בתפקיד הראשי, ב־1969. משחקו של הורדן בהצגה הזאת, בהנחיית מילר, היה מחקר בנוירוזות של הזיקנה. הנושא מעסיק אותו עד היום בצורות שונות, וכך, למשל, הוא עוסק הרבה בשנים האחרונות בסיוע לאגודה למאבק במחלת האלצהיימר, שהוא יושב־הראש שלה.

בשלהי שנות הששים הזמין לורנס אוליביה את ג’ונתן מילר לביים את שייקספיר בתיאטרון הלאומי האנגלי. מילר היה אחד הבמאים שתרמו למוניטין של התיאטרון האנגלי בתקופה ההיא ועשו אותה לתור־זהב שכמעט לא־ייאמן כיום. הצגה מפורסמת שביים מילר אז היתה “הסוחר מוונציה”, עם לורנס אוליביה עצמו בתפקיד שיילוק. פרשנותו של מילר לדמותו של שיילוק, שדיבר במבטא מרכז־אירופי יידי כבד, עוררה ויכוחים סוערים, שאת להטם הזכיר לי לא מזמן דניאל דורון במאמרו המצוין “עניין של מבטא”, שבו הוא מבקר בחריפות את גישתו של מילר לדמותו הסמלית של שיילוק.

מהוויכוחים השיילוקיים ההם לא נעדר גם איזכור יהדותו של מילר, בן מהגרים מרוסיה. לא מכבר אמר, בראיון טלוויזיוני, כי ליהדותו אין שום משמעות בחייו. אכן, הוא נשאר נאמן בכל לעקרונות השמאלנות הקוסמופוליטית של שנות הששים. בין עוזריו בתיאטרון הלאומי האנגלי היו גם כמה ישראלים שלאחר מכן קנו להם שם בעבודתם בארץ, אך לא נראה עד כה שיש למילר זיקה מיוחדת כלשהי לישראל, שאת יחסו למדיניות ממשלתה קל לנחש על פי עמדותיו האחרות.

יחסיו של מילר עם פיטר הול, שבא במקומו של לורנס אוליביה כמנהל התיאטרון הלאומי האנגלי, עלו כמעט מיד על שרטונים אחדים שעקבותיהם יימצאו לרוב ב“יומנים” של הול מן השנים ההן, יומנים שהתפרסמו כספר לפני כשנתיים. מילר התפטר מן התיאטרון, פנה לעשיית הסדרות הידועות שלו בטלוויזיה שהיקנו לו שם כאחד מטובי המנחים והפופולריזטורים של המדעים. בין השאר מצא עניין בפסיכולוגיה, לשון, מוסיקה. הוא היה ל“פרי־לאנסר” מבוקש מאוד, ביים הצגות שונות בתיאטרונים רבים, תוך שהוא שומר על הקווים האופייניים לו: צניעות בהוצאות־ההפקה, משהו נזירי בסגנון בכללו. אז החל גם את פעילותו המפתיעה כבמאי אופרות, בעיקר של מוצרט. את “נישואי פיגארו” ביים באופרה האנגלית של סדלר’ס ולס, ושוב כעבור זמן־ מה באופרה של גליינדבורן; אחר כך עשה את “דון ג’ובאני”, שבעניין הפרשנות שנתן לו הרחיב בספר שהוציא, ואת “חליל הקסם”, שאותו הוא אמור לביים בארץ. על מלאכת הבימוי של מילר באופרות היו תמיד מה שקוראים “תגובות מעורבות”. על עצמי ועל אחדים מחברי אוכל להעיד שיצאנו באמצע, מכמה מהן, ובאחרות נשארנו עד הסוף.

פעילות בתחומים רבים, בשני העברים של “שתי התרבויות”, המדעים והאמנויות, היקנו למילר הילה של איש רנסאנס. במשך כל השנים הארוכות מאז החל את דרכו, ועל אף התמורות הניכרות בטעמים ובאווירה הציבורית באנגליה, לא נעלמה דמותו הארכנית מתודעת צופי הטלוויזיה וצופי התיאטרון והאופרה. שפת הידיים הסוערת שלו והברק החצוף של שיחתו היו לסימני ההיכר שלו. עמיתיו לתחילת הדרך, דוגמת דאדלי מור, נעשו כוכבים בין־לאומיים ועקרו זה כבר למחוזות המיליונרים של החוף המערבי. מילר נשאר איש צפון־לונדון מובהק, האינטליגנט השמאלני הטיפוסי בנוסח קמדן־טאון. נדמה שהוא נער הפלא, הסטודנט הנצחי שלכאורה עדיין לא בחר לו את דרכו הקבועה בחיים והכל עוד פתוח לפניו, ומי יודע, אולי מהעיסוק בבימוי אופרות יפנה מחר להקמת קומונה חקלאית על יסודות סוציאליסטיים איתנים.

ואולי ייעשה ציוני ויעלה להצטרף למפגינים נגד הכיבוש, מול מעונו של ראש הממשלה? ג’ונתן מילר הוא איש ההפתעות הרבות, עד בלי די, ולא פעם נזכרתי למראהו בדבריו של המלט על יוריק ידידו ש“לא היה גבול לתעלוליו, למעלות רוחו ודמיונו”.

14.6.91

הפעם הראשונה שבה יצאתי באמצע הצגת תיאטרון (למען האמת, כארבעים דקות אחרי תחילתה) היתה אחד הרגעים הגדולים בחיי, רגע של שחרור אמיתי. זו היתה אולי ההצגה החשובה בחיי, כי הרגע שבו מבין אדם שהוא יכול, ואף ראוי לו, לקום ולצאת באמצע ואפילו לא לחכות להפסקה הוא רגע הפיכתו לאדם חופשי ועצמאי, שטעמו הוא סוף סוף עמו. ההצגה כשלעצמה (“הסוחר מוונציה”, מאת שקספיר) היתה לא רעה, ואחד משחקניה הראשיים היה שחקן ידוע בשעתו, לורנס אוליוויה.

אמנם אוליוויה היה חביב עלי, וכשראיתיו בכמה הצגות והופעות קולנועיות התפעלתי ממשחקו, ואולי אף הסכמתי עם הקונסנסוס הבריטי (והעולמי) שזיכה אותו בשם התואר “גאוני”. אבל שמתי לב, מתוך היכרותי עם יחסי השחקן והקהל באנגליה, שבמקרה המסוים הזה התאהב אוליוויה בדימוי שלו כגדול שחקני אנגליה, ואולי העולם כולו, במאה העשרים. הוא התחיל להאמין שהוא לורנס אוליוויה, ומשהו מלאכותי ומאולץ הקשור באמונה העצמית היתרה הזאת חדר למשחקו. בהפקה המפורסמת של “הסוחר מוונציה” שבה צפיתי (מבלי לדעת שתהיה מפורסמת) שלט היסוד הנרקיסיסטי־המאולץ הזה מן ההתחלה, והתוצאה היתה שההצגה עיצבנה ושיעממה אותי מן הרגע הראשון. ברגע מסוים קמתי ובנימוס מרבי השתחלתי החוצה. הייתי אדם חופשי.

זאת היתה בלי ספק תחילתה של חירות חדשה. התחלתי להתמחות באותן יציאות באמצע, שהן מענגות כל כך – אל החמצן, אל החופש. לא להשתעבד לתהילה, ליחצ"נות, לאידיאה; להשיל מעליך את הטוטליטריות של כרטיס הכניסה. כמה אומללים היו בעיני כל אותם היפאנים והישראלים המהווים את קהל הצופים בהצגות היוקרתיות של תיאטראות לונדון, ההצגות הנהדרות הרבות כל כך שמהן יצאתי באמצע. כמה נכמרו רחמי גם על כל אלה ששבו אל ההצגה אחרי ההפסקה שבה יצאתי.

יש ליציאה באמצע עוד אספקטים רבים, לא כולם מספקים כמו האספקט האקזיסטנציאליסטי של החירות – למשל השחקנים והצופים האחרים, שלעולם ילוו אותך במבט נוזף ומריר. אך למרות כל אלה, אני זוכר עד היום בחיבה את הפעם הראשונה, את אוויר הערב הלונדוני הצונן ההוא שנשמתי מלוא ריאותי.

2.1.1992

את התיאטרון הלונדוני, הסובל ממחסור במחזאות מקורית, מצילים השחקנים האנגלים, שנדמה כי יצליחו לרתק את הצופה אפילו להקראה של ספר טלפונים

מצבו של התיאטרון הלונדוני בעשור האחרון בכי רע. לפי סימנים אחדים, אפילו התיירים הישראלים, שבעבורם לונדון היא בירת התיאטרון העולמי, כבר התחילו לשמוע על כך. הבעיה של התיאטרון המהולל פשוטה למדי: אין מחזאות מקורית. הרולד פינטר יצא לא מכבר עם מחזה חדש, אחרי 13 שנות שתיקה, אבל גם זה לא היה פינטר של פעם. הוא הדין בג’ון אוסבורן. מחזה חדש שלו, שהועלה גם הוא אחרי שנות שתיקה ארוכות וירד כמעט למחרת הבכורה, מאשש את הסברה שמחבר “הבט אחורה בזעם” יכול רק להביט אחורה בגעגועי שווא.

על רקע זה מתגלה אולי אלן בנט, מחברם של מחזות טלוויזיה מוצלחים (שמהם מוכר לצופה הישראלי הסרט על גאי ברג’ס, המרגל האנגלי במוסקבה, “האנגלי בחו”ל"), כמחזאי הבולט ביותר של לונדון כיום, אף שאין הוא איש תיאטרון מובהק. מחזהו “טירופו של ג’ורג' השלישי”, המוצג בתיאטרון ליטלטון בבימויו של ניקולס הייטנר, הוא מחזה פגום מאוד, כמעט לא תיאטרלי. אם ההצגה היא בכל זאת מרתקת, אין זה כלל הודות למחזה המגושם.

אלן בנט היה סטודנט וכמעט נעשה מרצה להיסטוריה באוקספורד, לפני שזנח את האקדמיה לטובת הטלוויזיה. כעת, כשהוא מממש שאיפה ישנה לכתוב “מחזה היסטורי אמיתי”, הוא חוזר כביכול לתחום שזנח. אבל הצופה נותר לא לגמרי משוכנע ביחס להחלטתו הישנה או לזו החדשה: האם באמת טוב עשה שזנח את מחקר ההיסטוריה האקדמי, או שמא מוטב היה לו שלא לחזור אליו בקריירה השנייה שלו.

המחזה עוסק בעשור האחרון של שלטונו של ג’ורג' השלישי, כשהמלך הזקן היה נתון להתקפי טירוף ולמה שאובחן בדיעבד כמאניה דפרסיה המלווה במחלת הפורפיריה, הגורמת להופעת דם בשתן. כיוון שג’ורג' השלישי שלט כשישים שנה – משנת 1760 עד 1820 – ובתקופת שלטונו איבדה אנגליה, בין היתר, את המושבות האמריקאיות שלה, יש לדמותו של המלך מקום מיוחד בתולדות אנגליה. השקפות ההיסטוריונים על דמותו הטרגית חלוקות זה כבר.

טירופו זכה גם הוא לטיפול נרחב של המחקר, ונדמה שבנט אינו מוסיף הארה חדשה למחלת העור של “ג’ורג' החוואי”, כפי שכונה המלך בחיבה על ידי נתיניו. אלה דווקא אהדוהו בשל פשטות הליכותיו ושכלו הבהיר בתקופות שבהן לא היה מטורף.

גם אם קשה להתלהב מן המחזה עצמו, אי אפשר שלא להמליץ על ההצגה לפני מי שמזדמן ללונדון בימים קרים אלה. הסיבה היא שאת דמות המלך מגלם נייג’ל הותורן, הלא הוא סר המפרי מן הסדרה “יס, מיניסטר”. משחקו נפלא, מדהים ברב־גוניותו וביכולת שקספירית של מעבר מן הקומי אל הטרגי. כבר שנים לא ראיתי משחק כזה, אם בכלל.

אכן, השחקנים הם עדיין כוחו הגדול של התיאטרון האנגלי. וכל עוד אפשר לחזות במשחק כמשחקו של הותורן ב“טירופו של ג’ורג' השלישי”, אי אפשר לסתום את הגולל על התיאטרון הלונדוני. נדמה אפילו שחולשת המחזאות מבליטה את כוחם של השחקנים האלה, שנדמה כי יצליחו לרתק את הצופה אפילו להקראה של ספר הטלפונים.

13.1.92

הדמוקרטיה האנגלית, שהוצגה תמיד כמופת הדמוקרטיות בעולם, מופיעה כיום במערומיה, והיא מזוהמת אף יותר מן הדמוקרטיה־הבת האמריקאית

השנה היא שנת פלאות אמיתית לפסיפולוגים. אלה, אם יש צורך להזכיר, המומחים לפסיפולוגיה, מדע הבחירות הדמוקרטיות, הקרוי כך על שמו היווני של חלוק האבן, “פסיפוס” (וממנו

“פסיפס” בעברית), שבו היו האזרחים מצביעים בעיר שהיא אם הדמוקרטיה, אתונה, לפני כ־2,500 שנה. המדע הישן החדש הזה הוא מדע השוואתי, ועל כן השנה שמתקיימות בה מערכות בחירות בארצות המערב הגדולות, ובהרבה ארצות קטנות יותר, היא שנה שאין טובה לו ממנה.

השנה, בתוקף צירוף מקרים ותאריכים, אולי צירוף לא לגמרי מקרי (הניצחון הסופי של רעיון הדמוקרטיה? חזרה לפוקויאמה? סוף ההיסטוריה וכו'? אל נא בחופזה!), יש מה לחקור ולהשוות, אולי יותר מבכל שנה קודמת בעשורים האחרונים. בחירות בארה"ב, כמובן, אך גם בחירות בבריטניה ובצרפת, וכן גם באיטליה, וחשוב לא פחות: בחירות בישראל. לכאורה זו מדינה קטנה, שאיבדה לאחרונה הרבה מחשיבותה הבינלאומית, אך בשביל הפסיפולוגים היא עדיין מוקד של עניין מתמיד. בכל ויכוח על שיטת בחירות, ואפילו על טיבה של מערכת הבחירות הרצויה, בבריטניה לפחות, שמה של ישראל מוזכר – בפי אלה בהערצה, ובפי יריביהם באימה – יותר משמה של כל דמוקרטיה אחרת.

אף ששיטות הבחירות שונות מארץ לארץ, ואופיין של מערכות הבחירות גם הוא היה, לפחות עד עכשיו, שונה למדי בכל דמוקרטיה, יש בוודאי תכונה אחת משותפת לכל הדמוקרטיות הנ"ל, ואולי גם לאחרות: כולן מאסו בשיטת הבחירות שלהן, וגופים אזרחיים נכבדים בתוכן מחפשים חלופות למצב הקיים.

וכך, המפלגה הליברלית הדמוקרטית בבריטניה מעלה את התביעה לשינוי שיטת הבחירות כמעט על ראש המצע הפולטי שלה: היא טוענת שרק בחירות יחסיות יוכלו לתקן את הדמוקרטיה האנגלית. הפגומה, שבה “המנצח לוקח את כל הקופה”, וחלק גדול, לא פעם רוב האזרחים, אינו זוכה כלל לייצוג בממשל או אף בפרלמנט. יריביה, אנשי המפלגות הגדולות, המתחלפות מדי פעם בפעם בשלטון, מתנגדים כמובן לשינוי השיטה, העוזרת להן לשלוט, עם היבחרן, ללא הדאגות הכרוכות בצורך בשיתוף היריב בשלטון, החל בהרכבת הקואליציה.

אופייני הדבר שבאחת משתי הגדולות, מפלגת הלייבור, שאיבדה את השלטון לפני 13 שנה ועד כה לא חשבה שיש לה סיכויים רציניים לחזור אליו, כבר נשמעו קולות לתמיכה בשינוי שיטת הבחירות, קולות שעכשיו היסו אותם ראשי המפלגה מתוך סברה שיש ללייבור סיכויי ניצחון סבירים, ואין טעם להקריב את השלטון המלא על מזבחה של דמוקרטיה מלאה יותר. דוגמתה של ישראל מועלית תדיר כדוגמה לבחירות יחסיות, שהן אולי ייצוגיות יותר, דמוקרטיות יותר, אך אין קץ למצוקות הכרוכות בהן, ולכוחו של הגוף המשמש לשון מאזניים. הליברלים הדמוקרטים ממשיכים לסבור שדווקא השיטה הישראלית היא ההוגנת יותר, ולכאורה כך הדבר. ובישראל, לעומת זאת ־ ואידך זיל גמור.

הפסיפולוג, או סתם אדם בעל היגיון, יאמר שהואיל ושום דמוקרטיה אינה מרוצה משיטת הבחירות הנהוגה בקרבה, הרי זה רק סימן שאין שיטה מושלמת, טובה לכל. נדמה שבשום מקרה אין טעם אמיתי לשנות את השיטה הקיימת, אלא שרוח השינוי היא באדם, ומכאן התביעות החוזרות ונשנות לשינוי שיטת הבחירות בכל מדינה דמוקרטית. האנגלי (הליברל הדמוקרטי) רוצה בשיטה הישראלית, הישראלי (מן הסוג המסוים) סבור ששינוי שיטת הבחירות יושיע את הדמוקרטיה הישראלית מפגמיה. באיטליה נדמה שרק שינוי השיטה ימנע את ההתחלפות המואצת, הגרוטסקית ממש, של הממשלות.

הכל צודקים, ומכאן שאין זה עניין של צדק. המסורת, ובתוכה אפילו טעויות היסוד שנעשו והזמן קידשן כביכול, היא המעצבת את הדמוקרטיה בכל ארץ דמוקרטית, ומוטב לפלל לצמיחה, או לרפורמה, האטית והטבעית, ולא ללכת למתרסים. המהפכה היא האויבת הוודאית ביותר של הדמוקרטיה, על כך יש תיעוד מספיק מאז כינונה באתונה ועד ימי המהפכה הבולשוויקית, שחיסלה, בין השאר – לתקופה שסופה עדיין אינו נראה – את סיכויי הרפורמה ברוסיה, את סיכויי הדמוקרטיזציה.

כדאי לעמוד על ההבדל העיקרי בין שתי מערכות הבחירות המעניינות ביותר בעולם המערבי של היום: של ארה“ב ושל בריטניה. בארה”ב נמשכת מערכת הבחירות שנה שלמה אם לא יותר, לקראת תאריך בחירות ידוע מראש. ובבריטניה קובעת המסורת זכות נדירה בידי המפלגה השלטת – לקבוע את תאריך הבחירות רק שלושה שבועות מראש. כך יכול ראש הממשלה הבריטי לקבוע את הבחירות לשעה נוחה לו, כשרבים יותר סיכויי מפלגתו להיבחר שוב, ולשעה הפחות נוחה ליריבו. וכך ידעו הבריטים עד לא מכבר, שהם עתידים ללכת לבחירות עד יולי השנה, אך לא מתי בדיוק. בינתיים כבר נקבע התאריך: 9 באפריל.

מרגרט תאצ’ר נהגה לספר תמיד איך מתקנאים האמריקאים בדמוקרטיה הבריטית על מנהג זה עתיק היומין, המצמצם את מערכת הבחירות לתקופה מינימלית, וכך מגיע הבוחר אל הקלפי לא־מיוגע מן המערכה, ובעל מידע המספיק לו לשם החלטה. יש מן הסתם רבים בישראל העשויים אף הם להתקנא בשיטה הבריטית, נוכח מוראותיה של מערכת הבחירות בארץ. אך האמת היא שתיאוריה לחוד ומעשה לחוד, ולמעשה גם מערכת הבחירות הבריטית מתחילה להתנהל חודשים רבים לפני הבחירות.

גם הזכות למתוח את האזרחים עד הסוף אינה כדאית תמיד לראש הממשלה שבשלטון, וייתכן שדווקא גון מייג’ור – שבעת כתיבת הדברים האלה לא נקב עדיין בתאריך הבחירות שיהיו במועד כלשהו עד יולי – ייצא נפסד מתוך ניצול זכותו הנוחה לכאורה. זכות זו יצאה בהפסדו של ראש הממשלה האחרון של הלייבור, ג’יימס קאלהן, שדחה את מועד הבחירות עד קצה גבול היכולת, וסופו שנחל כישלון חרוץ בבחירות. מייג’ור מושווה כיום לא פעם לקאלהן, ולפי סקרי דעת הקהל, רבים סיכוייו לאבד את השלטון ולפנות את מקומו לניל קינוק מהלייבור.

גם מי שאיננו פסיפולוג יכול לנסות ולתת מבט השוואתי במערכות הבחירות השונות המתנהלות בארצות המערב הללו. נקודת מוצא פשוטה יחסית להתבוננות כזאת עשויה להיות הבחנת היסוד בין חזון – אידיאל, או למצער: בין תוכנית כלשהי, שהמבקש להיבחר יוצא בה אל קהל הבוחרים, והיא, למעשה, העומדת לבחירתם – ובין ערכים אחרים, או העדרם של ערכים כלשהם, תוך הישענות על התקפת היריב, תעמולה לא בררנית, שיחוד (מסוגים שונים) של הבוחר וכיו"ב.

הנשיא בוש, המגושם וחסר החן, ידוע בתיעובו לצורך ב“חזון”. ככל שהוא כבד פה הוא טבע ביטוי נהדר, המבטא היטב את הבוז לחזון, המעורב בהכרה סרבנית בצורך בו, בחובה להתחשב בו. כל אלה, והרבה יותר מזה, צפונים בביטוי של בוש The vision thing – מה שאפשר לתרגם כ“העסק הזה עם החזון”. בכל פנייה לקהל בוחריו הוא כאילו אומר: “הבה נוריד כבר מעלינו את העסק הזה עם החזון”, וגישה זו, הצינית לכאורה, עשויה למצוא חן בעיני בוחרים רבים, שהרי באמצעותה מתראה בוש כאחד העם, כמי ששותף לציניות של הבוחר האמריקאי הממוצע כלפי בלבולי המוח של הפוליטיקאים שלו.

הבוחר הזה אינו רוצה “חזון”, הוא רוצה ממשל תקין, כלכלה מתוקנת וכו'. בוש יכול לנצל את היותו גמד רוחני, את היותו פוליטיקאי חסר חזון כלשהו, ביצועיסט מושלם, או פרגמטיסט בלשון האמריקאית. אין הוא בעל חזון אלא בעל “אחריות”, זו התכונה של בעל הבית הנקרא לתקן את פגמיו ומעיד על עצמו שהוא בעל ידע טכני. להבדיל מפנייתם של הנשיאים שקדמו לו – רייגן, בעל “החזון” של אמריקה השבה לגדולתה, או קרטר, שהוציא שם רע ל“חזון” – בוש דוחה לחלוטין את מליצת החזון כאילו הודה שהוא חסר אותה.

אבל למערכת הבחירות המתנשלת מסממני ה“חזון” נשארת אופציה אחת והיא של ציניות גלויה. ואכן, השנה מערכת הבחירות האמריקאית מצטיינת במעבר גלוי מן הציניות הרגילה אל הציניות הגלויה. וכל זאת, כאמור, בחסותו של בוש עצמו. מכאן האופי הרכילותי עד תום של הבחירות המוקדמות, אופי שלא ייעלם עד הבחירות לנשיאות ואף יגבר. כש“החזון” מושם ללעג בפומבי, נשארות רק שערוריות כספיות, גזעיות, ומעל לכל – מיניות.

נדמה שהבחירות האמריקאיות מכתיבות כיום גם את אופיין של הבחירות במדינות המערב האחרות. זאת עשויה כמובן להיות טעות אופטית בלבד, שכאילו לא היתה מעולם בבריטניה מערכת בחירות (לא רשמית, כאמור) מלוכלכת יותר, כלומר “אמריקאית” יותר, מאשר השנה. פרשות אהבים ישנות של ראשי המפלגות מתגלות או מאיימות להתגלות (פרשת ראש המפלגה הליברל־דמוקרטית, פאדי אשדאון), תיקים פסיכיאטריים אפשריים של חברי פרלמנט שונים מוצאים את דרכם אל העיתונות. העיתונות אינה בוחלת בכלום, והיריבים הפוליטיים ששים על כך יותר מאי פעם בעבר. הדמוקרטיה האנגלית, שהוצגה תמיד כמופת הדמוקרטיות בעולם, מופיעה כיום במערומיה, והיא מזוהמת אף יותר מן הדמוקרטיה־הבת האמריקאית.

כל זה, כמובן, כאין וכאפס לעומת אופיה של מערכת הבחירות באיטליה, שם נפלה האנטי־חזוניות האמריקאית על הקרקע המקומית הדשנה בהרבה מן הקרקע האנגלית. כאן, על מקומו של “העסק הזה עם החזון” באה הבחורה הזאת בלי החזייה, החשפנית המפורסמת מגינואה, מואנה פוצי, שיצאה גם היא למירוץ הבחירות לפרלמנט השנה, מטעם מפלגת האהבה של לה צ’יצ’ולינה, שגם היא עדיין אינה פורשת מן החיים הפוליטיים, למרות הריונה וגירושיה הקרובים. מפלגת האהבה היא כמובן רק אחת מ־־240 המפלגות הלוחמות על קולו של הבוחר, האמור לבחור את הממשלה ה־51 מאז תום מלחמת העולם השנייה.

הביטוי המשמש בעיתונות האיטלקית לתיאורה של מערכת הבחירות הנוכחית הוא Politica Spettacolo – “הפוליטיקה כמופע”. נדמה שאין תחבולה בידורית שבה יבחל הפוליטיקאי האיטלקי המבקש להיבחר לפרלמנט. השערוריות המיניות והכספיות אינן עושות עוד רושם רב באיטליה, והשנה הדגש הוא על שיתופם של כוכבי עולם הבידור בבחירות: למשל, הסוציאליסט בטינו קראקסי מקווה שחיזוריו אחר הטנור לוצ’אנו פאווארוטי יגבירו את כוחו. הבחירות עומדות בסימנן של שתי היפהפיות אלסנדרה מוסוליני, הבלונדית הנאה, הרופאה והכוכבת, המקווה להשיב את ימי הפאשיזם כקדם, ומואנה פוצי, שבהשוואה אליה מתעמעמים אפילו קסמיה של מוסוליני. מלחמת הבחירות האיטלקית היא מלחמת מחשופים ושיער שעל כמוה יכולים האמריקאים האנגלים והצרפתים רק לחלום.

השוואה, נדמה שהבחירות בישראל הן הבחירות האידיאולוגיות, שלא לומר החזוניות, היחידות שנותרו בעולם המערבי. ייאמר על הדמוקרטיה הישראלית מה שייאמר, היא הטהורה מכולן והעניינית מכולן. יש עיתונאים המביעים געגועים לשערוריות מין וכו', אבל הפוליטיקאי הישראלי הוא נכבד ובורגני בתכלית מבחינת אורחותיו הגלויות. על ציניות ודאי שאין לדבר. כמובן, על הפרק בישראל עומדים עניינים גורליים וחמורים יותר מאשר בכל הדמוקרטיות הנ"ל, ולפחות כך סבורים הישראלים. מכל מקום, על אף הנטייה הישראלית לקונן על השחיתות ועל כזבי הדמוקרטיה שלנו, ועל הצורך בשינוי שיטת הבחירות, נדמה שהפסיפולוג המשווה יצטרך השנה להעניק לישראל מקום ראשון בשימור ערכיה האמיתיים של הדמוקרטיה. יהיה החזון אשר יהיה, אצלנו עדיין יש מקום מכובד לעסק הזה עם החזון.

13.3.1992