אגדות וסיפורים מאת אוסקר ווילד, תירגום: ח. תרסי, עריכה: ישראל הר

ספריית תרמיל, 124 עמודים

על אוסקר ויילד נכתבו עשרות רבות של ספרים, אך לא קם שום סארטר שיקדיש לו מחקר פסיכולוגי רציני, דוגמת זה שהוקדש ל־"ז’אָנאֵ הקדוש, שחקן וקדוש מעונה". המונוגרפיה הגדולה האחרונה “אוסקר וויילד” מאת פיליפ ז’וליאן (1968) חוזרת שוב על התבנית היסודית, הכמו־מחייבת, בכתיבה על וויילד: מלך הדאֶקדנטים, “מלך החיים”, אמן השיחה והתשובה המבריקה, מחברם של “קטעי ארגמן”, איש־פרפראות שהסתבך בדראמה שמעל לכוחותיו וכרע־נפל, טרף לנקמת ה"פיליסטינים", שכל מעשיו – עניבותיו, הלצותיו, דעותיו וסטיותיו – נועדו לזעזע אותם ולהעליבם. וויילד הוא נושא “לא־רציני”, הוא “סוף־פסוק” בעתון יומי, הברקה בפיו של נער מתבגר (“אני יכול לעמוד בכל, פרט לפיתוי”), לכל היותר: קישוט בין קישוטיה של התקופה הבלתי־אפשרית הזאת ששמה “שלהי המאה” או “התקופה היפה” וכו' והיא הנסיון האחרון, הנואש, לחיות חיי־אצולה באירופה, קודם בואה של תקופת ההמונים העכשוית. בקיצור: נושא לא־ממשי, מעין Collector’s item לאספני “ויקטוריאנה” או דאקדנטיאנה".

פיליפ ז’וליאן, מומחה לאמנות סוף־המאה, חיבר בצד ספרו על וויילד ספרים על רובר דה מונטסקיוּ, מלך החברה הפאריסאית ומודל לאחד מגיבוריו של פרוסט ולגבור־ספרו של הויזמאנס “במהופך” שהיה התנ"ך של התקופה (הוא הספר “המופלא ביותר שדוריאן גריי קרא מעודו”), על גוסטב מוֹרוֹ, מן החשובים שבציירי ה"אר נובו" ועל תורת־הנסתר של הסימבוליסטים. מצירוף נושאים זה אפשר להבין שוויילד נקבע סופית בפנתיאון האלילים, או המפלצות, של התקופה האכסצנטרית והמגוחכת ביותר של העת־החדשה, אשר כל קשר בינה לבין “המציאות” הוא פגם בתדמיתה.

האדם המשחק

הדורות הבאים בספרות האנגלית ביטלו את אוסקר וויילד ביטול גמור. הבקורת הרצינית, שהקדישה את עיקר תשומת־לבה לשירה, לא עסקה בו כלל. אכן, שיריו של וויילד היו חסרי־ערך, רובם חיקויים של הקונבנציה האופנתית או לכל היותר של יצירות קלאסיות. על שירו הנודע ביותר “בלדה על בית הכלא ברידינג” העיר ו. ה. אודן שאין לדעת אם חיבר אותה מי שישב בעצמו בבית־כלא או מי שרק קרא את “הספן הישיש” לקולרידג'. מובן שהכוהן הגדול של השירה והבקורת, ת. ס. אֵליוט, אינו מזכיר כמעט את וויילד במסותיו. ועם זאת ישנה נקודת־מגע בין אֵליוט הנוצרי והמרצין לבין וויילד הפאגאני ו"האדם המשחק" בכל רמ"ח אבריו: שניהם ייחסו משמעות מכרעת לעניבה. אֵליוט התריס כלפי חיי הבוהמה האמנותית שהאמנות היא דבר רציני מכדי שאפשר יהיה לא לענוב עניבה לקראתה, ואוסקר וויילד כתב שהעניבה הקשורה־היטב היא הצעד הרציני הראשון בחייו של האדם.

כל זה תמוה למדי, מפני שקריאה בכתביו של וויילד (אך מי קורא את כתביו? לכל היותר קוראים ביוגרפיה שלו!) תעמיד לעיני הקורא סופר שהוא קודם כל נבון מאד, מישהו המיטיב להבין בענייני חברה ומוסר ומביע בעניינים אלו אמיתות נוקבות ופשוטות. לקרוא מסה של וויילד משמעו לזכות בכמה עצות ענייניות מאד בתחום ההתנהגות החברתית או בקורת־הספרות או טבע האדם, או אפילו פוליטיקה. וויילד הוא מורה של חכמה פראגמטית, אחד מבעלי “השכל הישר” המובהקים של התרבות האנגלו־סאכסית, אף שזו הקיאה אותו מקרבה וסירבה אפילו להעניק את התואר “ספר אנגלי” ל"דיוקנו של דוריאן גריי" (אשר כונה “ספר צרפתי שנכתב באנגלית”). במסה “נפש האדם במשטר של סוציאליזם” מובעות דעות הגיוניות מאוד בענייני־חברה שחכמי תורת־המדינה היו זקוקים לחמישים שנים נוספות כדי להגיע אליהן (“יש להצטער שחלק של הציבור שלנו נתון למעשה לעבדות, אך לפתור את הבעיה על־ידי אכיפת העבדות על הציבור כולו הרי זה ילדותי”).

בקיצור: כתביו של וויילד מגלים דמות שונה לחלוטין מזו של צייד הפאראדוכסים בכל־מחיר (וביחוד במחירה של האמת). אך את כתביו של וויילד הסתירה לחלוטין הפרשה שלו והאגדה שנתרקמה סביבו. רק לפני שנים אחדות הופיעו כתבי־הבקורת המקובצים שלו והסתבר ש"המבקר כאמן", אוסקר וויילד, הוא לא רק שנון אלא גם צודק ונבון מאד, בין אם הוא כותב על שירי סווינברן או על ספר הפילוסופיה הסיני “צ’ואנג טסו”. סווינברן היה אלוהי־השירה של התקופה ההיא ולאחר־מכן, נעשה למושא של גיחוך וביזוי – מבחינה מסוימת במקביל לוויילד. והנה וויילד כותב במאמר בקורת על־אודותיו את שכתב, במלים אחרות, ת. ס. אֵליוט כעבור ארבעים שנה: “נאמר על סווינברן, ובצדק, שהוא מושל בלשון, אך ביתר צדק אפשר לומר שהלשון היא שמושלת בו. דומה שהמלים שולטות בו (…) הוא כה מיטיב־לדבר (אלוקוואָנטי) שכל מה שהוא נוגע בו נעשה בלתי־ממשי”. הבקורת שכתב על “צ’ואנג טסו” תוכל להידפס בעתון עברי, עם השינויים הקטנים הנדרשים, לכשהספר יופיע אי־פעם בעברית: “צ’ואנג־טסו, אשר את שמו יש לבטא בקפידה כפי שאין הוא כתוב (…) הוא סופר מסוכן מאד ופרסום ספרו באנגלית, אלפיים שנה לאחר מותו, בא בהחלט קודם־זמנו. פרסום זה עשוי להכאיב למדי לאנשים הגונים ורבי־מעש רבים וגו'”.

שמעתי שבאחת האוניברסיטאות שלנו מתכוונים בחוג לספרות ללמד את אמנות כתיבת הרצנזיה. כאן ברצוני להעלות הצעה לדגמי־מופת בתחום זה: הרצנזיות של אוסקר וויילד. לפסוח על שלושים או ארבעים שנה של ניתוחים ואנליזות ו־"אינטרפרטציות" כבדות־דעת ועשירות בהערות־שוליים וללמוד את מסותיו של וויילד, העשירות בתבונה בהירה. וויילד, למרות שכתיבתו שנונה מאד, צודק בדרך־כלל – אם לנסח זאת בדרך וויילדיאנית־כלשהו.

גאונות לעומת כישרון

על שלא נכתב מחקר פסיכולוגי מעמיק על וויילד, אפשר לתמוה אף מעבר לשאלת חשיבותם של כתביו, חשיבות שאי־ההכרה בה ניתנת להסבר היסטורי, בסופו־של־דבר. וויילד ראוי לאנליזה פסיכולוגית נוסח זו שערך סארטר בז’אן ז’אֵנאֵ (אפשר למצוא הקבלה מאלפת בין שתי הדמויות הללו!) מן הסיבה שבדמותו הוא העמיד משהו נדיר מאד: טיפוס פסיכולוגי חדש. אולי רק אדם אחד הצליח להבין את החידוש הפסיכולוגי שבדמותו של אוסקר וויילד: וויילד עצמו. כוחו כפסיכולוג מדהים למדי, כפי שיכול להיות רק כוחו של אדם חכם מאד, לא משנה אם לפני או אחרי פרויד. קריאת המכתב ללורד אלפרד דוגלאס שהתפרסם בשם “ממעמקים” בשנת 1905 (אך במלואו רק בשנת 1962 במהדורת “כל איגרותיו של אוסקר וויילד” בעריכת רופרט הרט־דייויס) מגלה עמקות פסיכואנליטית קודם היות הפסיכואנליזה בניתוחו את פרשת־היחסים שהביאה את וויילד לכלא. אמנם וויילד לא היה משייך מכתב זה ל"יצירתו האמנותית" – בזו הוא נשמר מן הפסיכולוגיה. וגם בהסבר שנתן לזהירות זו מתגלית גאונותו הפסיכולוגית. הוא אמר: “הפסיכולוגיה היא עכשיו בינקותה בתור מדע. אני מקווה, לטובת האמנות, שהיא תמיד תישאר כזאת”. אך היא לא נשארה כזאת – ואף־על־פי־כן לא נעשה נסיון להעמיק בטיפוס הפסיכולוגי – או בדראמה הפסיכולוגית – שהעמיד וויילד בחייו וביצירתו.

ניסוחה הנודע ביותר של הדראמה הזאת היא בדבריו של וויילד כפי שאמרם לאנדרה ז’יד: “התרצה לדעת את הדראמה הגדולה של חיי? ובכן, היא גלומה בכך שהקדשתי את גאוניותי לחיי – ורק את כשרוני ליצירותי”. וידוי זה הוא משנותיו האחרונות של וויילד, לאחר שהוחוור לו כי שילם את מחירה המלא של “הדראמה הגדולה של חייו”. אך גם בשנות הזוהר והתהילה הוא דיבר עליה, בניסוח אחר: “הטרגדיה הגדולה של חיי היא מותו של לוסיאן דה ריבמפרה ב’אשליות אבודות' של בלזק”.

וויילד הוא הנודע שבין מנסחיה של התורה המשונה הזאת הגורסת ש"האמנות" עומדת בקוטב המנוגד ל"חיים". כמה התבטאויות שלו, דוגמת “את החיים יחיו בשבילנו המשרתים”, הן בין הדיברות העיקריים של תנועת “האמנות־לשם־אמנות”. אך עובדה היא שוויילד לא נתן למשרתים שיחיו את חייו (כמו שעשה רבו, וולטר פאטר, אשר כתב ספרים על יופיים של החיים ויופיו של האדם בעודו ספון – והוא נודע בכיעורו – בחדרים אפלים באוכספורד, או כמו שעשה תלמידו העקיף, מרסל פרוסט, שהפסיק “לחיות” מרגע שהקדיש עצמו ל"אמנות") אלא החליט לחיות אותם במלואם, להיות מלך החיים – להקדיש להם את גאוניותו.

החלטה שגיונית! שהרי אם ניתנות לאדם שתי המתנות הללו, גאוניות וכישרון, ההחלטה ההגיונית ביותר שהוא יכול לקבל היא לנהוג בהן לפי מידת־הפרופורציה: ל"חיים" די בכישרון, ל"יצירה" דרושה גאוֹניוּת (לאדם יכולה להינתן רק גאוניות – או־אז חייו הם נטולי כישרון והוא מה שקרוי “גאון ללא כישרון”). כאן נהג פרוסט לפי שורת־ההגיון ואילו וויילד החליט – על אפה ועל חמתה של תורתו המוצהרת בדבר עליונותה של האמנות על פני החיים! – לעשות את חייו ליצירה אמנותית, לערבב בין התחומים.

זו החלטה של אמן שאינו מוכן להסתגל לתנאי החברה המודרנית (או שמא כל חברה מאז ומעולם). אמן בחברה המודרנית, שאינה מאפשרת את המצב הטבעי ביותר המתבטא בטרוּאיזם “החיים והאמנות חד הם”, חייב להיות איש ערמומי היודע לתת לחיים את אשר לחיים ולאמנות את אשר לאמנות, לכפות על עצמו סכיזופרניה לטובת יצירתו. פרוסט היה איש ערמומי כזה, אף שלצורך השגת המצב הסכיזופרני הוא שכנע את עצמן (לפחות בתקופות מסוימות) שיש ממש בקיומם של שני האני, ושהאמנות היא באמת ובתמים מנוגדת לחיים. וויילד סרב, מתוך תמימות אריסטוקרטית, לכפות על עצמו את הסכיזופרניה. ומכאן אפשר להסביר מדוע רבים בעלי הכושר הערמומי לסכיזופרניה סירבו להאמין שוויילד הוא אמן, אפילו כאשר העריצו אותו. אופיניים מאד דבריו של וויליאם באטלר ייטס באוטוביוגרפיה שלו, בפרק “הדור הטראגי”, כותב ייטס על וויילד: “חשבתי אותו ביסודו־של־דבר לאיש־פעולה, חשבתי שהוא סופר רק מחמת פרוואֵרטיות או מקרה, והוא עשוי להיות חשוב יותר בתור חייל או מדינאי…”

אך טעותו היסודית של וויילד, כמו כל יתר טעויותיו, נבעה מן האופי הבלתי־חשדני שלו. נבצר ממנו להבחין בסכנות שבגילוי־לב בחברה בת־זמנו (או כל חברה מאז ומעולם). הוא היה סבור, למשל, שהומוסכסואל אינו צריך להסתיר במיוחד את חיי־המין “הסוטים” שלו – כיון שאלה חייו הטבעיים. החברה של זמנו חשבה אחרת על כך ודנה אותו לשנתיים של עבודת־פרך בגלל סטיה. כיום ברור לנו, ברור אפילו לחוק הפלילי, שוויילד היה “האיש הטבעי” בפרשה זו והחברה של זמנו היתה מעוותת ובלתי טבעית. אילו היה וויילד ערמומי כמו פרוסט כי אז היה הופך ברומן שלו את המאהבים למאהבות, את “אלברט” ל"אלברטין" וכו'. אך וויילד העדיף, מתוך יושר ילדותי או אריסטוקרטי, לכתוב על יחסים בין שני גברים בדיוק כפי שחי את היחסים הללו. וויילד היה שחקן נועז מאד – הוא החליט לשחק את עצמו.

פצצה רעיונית

הפער העצום בין תדמיתו של וויילד לדמותו האמיתית מתגלה לנו, בעצם, גם בכתביו הפופולאריים ביותר, באגדות ובמשלים שלו, שהופיעו בימים אלו מחדש בספריית “תרמיל”. המיתוס הוויילדיאני מביא לנו דמות של מפלצת בלתי־מוסרית – האגדות מעמידות לפנינו את בעל האגדות הנעים והסנטימנטלי, איש מוסר־ההשכל של כל מושלי המשלים מאז ומעולם: עשה את הטוב ושנא את הרע. כולנו התחלנו את לימודי האנגלית שלנו בקריאת “הנסיך המאושר”. אם לאחר־מכן קראנו על פרשת וויילד, לא יכולנו להתאים את תמונתו של בעל האגדות התמימות לזו של הגיבור המפוקפק של השערוריה “המוסרית” ואולי ביטלנו את התמונה הראשונה מפני האחרונה. אם כך עשינו – לא צדקנו. וויילד היה באמת איש טהור וטבעי שלא ידע לסגל את עצמו לחברה הטמאה והמלאכותית של זמנו. כיצד היה וויילד פועל בחברה בת־ימינו וכיצד היתה זו מגיבה עליו? ההשערות בעניין השאלה השניה אינן מעודדות ביותר, חרף התקדמותו של החוק הפלילי בתחומים מסוימים.

יתכן שאפשר להחיל על הופעתו המחודשת של אגדות אוסקר וויילד מה שכתב על “צ’ואנג טסו”, מוטאטיס מוטאנדיס: “אוסקר וויילד הוא סופר מסוכן מאוד ופרסום ספרו בעברית, שבעים וחמש שנה לאחר מותו, בא בהחלט קודם זמנו”.

אך כמובן, האגדות הללו התפרסמו כבר פעם בעברית. אלא שמעולם לא נעשה – לא בעברית ואולי גם לא באנגלית – נסיון להצגה רצינית של וויילד בתור קדוש־מעונה אמיתי של המלחמה לשחרור מדעות קדומות, הן ב"חיים" והן ב"אמנות". יתכן שכדאי לתרגם מכתבי וויילד יותר מאשר מיכתם פה ופאראדוכס שם, אגדה או פואֶמה. האחרון שלקח את וויילד ברצינות יחסית בספרות העברית היה דוד פרישמן, מתרגם “ממעמקים” (המקוצר, כמובן) ומחברה של מסה על־אודותיו. יתכן שתרגום כתביו האחרים של וויילד, כמו “נפש האדם במשטר של סוציאליזם”, יגלה לנו “פצצה רעיונית” בלתי־צפויה.

אחת התופעות היותר־מעניינות והפחות־צפויות בחיי הספרות האנגלית של העת האחרונה היא התופעה שאפשר לכנותה, בשמץ של הגזמה דראמטית, בשם “שובו של אוסקר ויילד”. במשך עשורים רבים נדמה היה שויילד לא יחזור עוד אל המישור של הביקורת הרצינית, או הספרות הלא־טריויאלית בגילוייה השונים. במשך השנים היו מופיעות עוד מפעם לפעם ביוגרפיות של הקדוש־המעונה של ההומוסקסואליוּת האסתטית או האסתטיקה ההומוסקסואלית אך נדמה היה שביוגרפיות אלה מדיחות עוד יותר את ויילד לתהום הטריויאליות העיתונאית. נדמה היה שויילד קבור סופית מתחת לאגדת־חייו שנלעסה שוב ושוב במשך השנים ומתחת לכמה אפיגראמות שהשנים לא היטיבו עמן. ואם בשנות העשרים עוד מצא איזה מבקר נותן־טון צורך להתייחס אליו כדי לזלזל בו – דומני שאף ת. ס. אליוט מצא לנחוץ לכתוב כמה מלות־פיטורין צוננות למורשתו של האסתטיקן הדקאדנטי קל־הדעת, החקיין המגוחך משהו שיראת־אלוהים לא היתה בלבו ככל שהתחזה לישו עצמו – הרי בשנות השלושים ואילך, עם נצחון האוונגארד (בשמו או בגילויו הזה או האחר), שוב לא טיפלה בו הביקורת כלל, ונדמה היה ששמו של ויילד שייך סופית לתולדות המינהגים והמישפטים הויקטוריאניים, ולאו דווקא לתולדות הספרות האנגלית. גם את הדראמות שלו העלו לעיתים רחוקות, אם בכלל, ועם העלאתה של המצויינת שבהן, “חשיבותה של רצינות”, בתיאטרון אמריקאי אחד, מצאה מרי מק־קארתי לנכון לציין את השגיאה שעשתה הנהלת התיאטרון ההוא בהזכרתו של יוצר ויצירה שאבד עליהם הכלח. שם רשימתה של מי שהיתה אז מבקרת־התיאטרון של ה"ניו יורקר" היה, כמובן: “אי־החשיבות של להיות אוסקר”. הקוראים יודעי־האנגלית יכולים לתרגם לעצמם את השמות הללו וליהנות עוד יותר מן הלשון־נופל־על־לשון שבהם.

האמן כמבקר

אך נדמה שבשנות השבעים והשמונים נשתנה משהו. תחייתו של ויילד הסופר ואף המבקר היא מסימני העת – הדקאדנס החדש, “שלהי המאה” העשרים. הדיה הגיעו, כזכור, אף לישראל, כאשר המחזה “שולמית” תורגם פעמיים תוך שנה אחת – בתוך זה פעם בידי פנחס שדה – ואף הועלה ב"הבימה". בבמות הלונדוניות השונות חודשו מחזות שונים של ויילד, אף הנשכחים לגמרי, דוגמת “ורה או הניהיליסטים” שהרבה עוקצים אקטואליים נמצאו בה. חבר סיפר לי אף על כך שעל במה נסיונית קטנה בלונדון הציגו זה לא כבר את הדיאלוג הפילוסופי־ביקורתי של ויילד “המבקר כאמן”, כשהבמאי מוסיף כמה גינונים הומוסקסואליים גלויים להתנהגותם של שני המשוחחים בדיאלוג הזה שכתב תלמידו ומעריצו המאוחר של אפלטון. יתר על כן: אחד מאנשיה הידועים והלוחמניים ביותר של ביקורת הספרות האמריקאית, הרולד בלום, מאושיות מה שמכונה אסכולת־ייל בביקורת, הצהיר שהדיאלוג הויילדי הנ"ל ראוי להימנות עם כתבי־הקודש של הביקורת האסתטית באשר היא, ובכך עשה את האפיגראמטיסט הקליל שנידרדר למעמקים לאחד מאבותיו של הזרם החדיש והאופנתי ביותר בביקורת הספרות, מבלי לדאוג כלל שת. ס. אליוט מתהפך לשמע ההצהרות הללו בקברו! מבקרים אחרים מן החדשים ביותר הלכו בעקבות בלוּם רב ההשפעה ומצאו אוצרות גנוזים אחרים בכתבי ויילד שרק לאחרונה לוּקטו כל רשימות הביקורת הקלילות שלו מתוך עיתון הנשים שערך (“עולם האשה”) והתפרסמו בספר שמהדירו (ריצ’ארד אלמאן) קרא לו (כמובן) בשם “האמן כמבקר”. נדמה שבקרוב יופיעו גילויים חדשים מתוך העיתונות הוויקטוריאנית, שהרי בשנות הזוהר הצטיין ויילד בשפיעה ובזריזות עיתונאית מדהימות: כותב היה על אופנות לבוש ועל התיסרוקות, על יינות ועל תבשילים, כשם שכתב על הפילוסוף הסיני הטאואיסטי צ’ונג־טסו – את הביקורת הזאת מכירים כבר אלה שקראו את הביוגרפיה של ויילד מפרי עטו של הסקת פירסון – ועל אהבותיו הגדולות בספרות היוונית והצרפתית.

לפני חודשים אחדים שמעתי באוכספורד הרצאה פתוחה לקהל מפיו של ריצ’ארד אלמאן, הביוגרף המהולל של ג’ויס. שם ההרצאה שנרשם בידיעון הוא שמשך את תשומת־לבי: “ויילד באוכספורד”. מכלל ההרצאה המאלפת, שהתפרסמה בינתיים, אפשר היה ללמוד שאלמאן מכין מונוגרפיה חדשה על אוסקר ויילד! לא רק שלא הכל נאמר על האסיר מכלא רדינג, הטעים אלמאן, אלא צפויים עוד גילויים רבים ומאלפים על אודותיו שיפליאו את העולם. ואם ניתן להסיק על פי עבודתו של אלמאן על ג’ויס, הרי גם ספר זה, שעוד זמן רב יעבור עד שתסתיים העבודה עליו, ישלב את הביוגרפיה עם הערכת היצירה מחדש, לאור מאה השנים שעברו מאז נתחברה בלב התקופה שויילד היה אחד ממייצגיה המובהקים, כשם שהיה קורבנה הנודע ביותר.

דומה שאופנת ויילד חדשה זו קשורה גם בחיבור קצר אחד של יוצר אופנתי (מלה ויילדית זו!) אחר: ח. ל. בורחס. המסאי והמספר הארגנטיני, שהתחיל את דרכו בספרות (בגיל 8) בתרגום “הנסיך המאושר” לספרדית, כתב מסה קטנה על ויילד שבה הביע את הקשר האישי העמוק שלו לסופר הוויקטוריאני. וכיוון שכבר כמה מחיבותיו והעדפותיו האקסצנטריות לעיתים של החכם הארגנטיני הפכו לצווי־האופנה, ודאי שגם למסה קצרה זו (המצויה כמדומני גם בתרגום עברי) השפעה מסויימת על תחיית־אלעזר ספרותית זו שויילד פילל לה בעודו בחייו, ולא זכה לה באותן שנים ספורות שעוד נועד לחיות אחרי שחרורו מבית הכלא של רדינג. ראוי אולי להביא את משפטי־הסיום של מסת־בורחס לסיום החלק הזה של הרשימה הסוקר את תחייתו של ויילד כתאורטיקן של הביקורת והאסתטיקה בכלל. “כמוהו כצ’סטרטון – כותב בורחס – כמוהו כלאֵנג, כמוהו כבוֹזוול, ויילד הוא בין אותם סופרים בני־מזל שאינם זקוקים ל’הסכמות' השונות של המבקרים, ולעיתים נדמה, שהם יכולים גם בלי ‘הסכמה’ של הקורא, והעונג שאנו מפיקים מן השהייה במחיצתם הוא רצוף ואף אין לעמוד בפניו”.

הצוואה האחרונה

אך דומני שהאות המאלף ביותר לתחיית העניין בויילד, הוא הספר שהופיע לפני חודשים אחדים בשם “צוואתו האחרונה של אוסקר ויילד” מפרי עטו של סופר ומבקר צעיר בשם פיטר אקרויד¹. הספר הוא, כביכול, יומן שניהל ויילד בשנת חייו האחרונה – 1900 – בעת ששהה בפאריס שבה גם מת ב־30 לנובמבר. זוהי סידרה של רישומי יומן שבהם סוקר ויילד את חייו ואת יצירתו מנקודת־ראותו של מי ששוב אין לו מה לומר, מי שהאמן שבו מת והוא מצפה עתה למותו הפיזי שהוא בעיניו נורא פחות ממות האמן שבו. ביומן הוא מספר גם על ארועי היום־יום הפאריסאי העצוב שלו, בריחתו המתמדת מפני התיירים האנגלים הלועגים לו, על בעיותיו הכספיות וכל כיוצא באלו. “הצוואה האחרונה של אוסקר ויילד” היא הספר שויילד מעולם לא כתב במשך שנותיו האחרונות בפאריס, שנות העוני והבידוד, כך מסכם את תאור הספר הדש שלו. ועוד על הדש המלצה של אחד העיתונים המכנה את הספר “פאסטיש מן הדרגה הגבוהה ביותר”.

אכן, ודאי: פאסטיש. חיקוי מושלם של סגנונו ו"קולו" של ויילד, עד לפרטים הזעירים ביותר של התחביר. כיוון שבחודשים האחרונים עסקתי בתרגומו של הדיאלוג “המבקר כאמן” לעברית, באתי באותו מגע שאין קרוב ממנו עם הטקסט והטקסטורה של הפרוזה הויילדית, המגע שבאמצעות התרגום. כך יכולתי להעריך את השלמות שבה קנה לו אקרויד את “קולו” של ויילד, עד שהאשלייה היא מושלמת באמת, והספר נעשה לספרו של ויילד בעליל, גם בהתאם לתורה האסתטית של בעל־האגדות הדקדנטי, תורה הפרושה ב"המבקר כאמן" ובמסות וכתבים אחרים שבהם מפליג ויילד בדברים על חשיבותה של המסיכה ועל אמנות־הפארודיה כאמנות הנשגבת ביותר. אקרויד הגשים כאן בעליל את האסתטיקה הויילדית, וממילא ספרו הוא גם – ובעצם בראש־וראשונה – ספר ביקורת, אף שלפי המינוח הז’אנרי המקובל עתה שייך ספר זה לספרות ה־faction הממזגת את האמת עם הבדיה ויש בה כדי לעורר בעיות והסתייגויות אחדות, ביחוד על פי המופתים האמריקאיים שלה (דוגמת ה"רגטיים" לדוקטורוב).

אקרויד משלב בספרו, באורח מחוכם ביותר, את הדיון בבעיית החיקוי שהעסיקה הרבה את ויילד והיא, בעצם, בעייתו של הספר הזה. כמה פעמים בחייו – כפי שמדמיינם אקרויד בספרו – ניתקל ויילד בחקיינים ובשחקנים המגלמים את… דמותו שלו. בשעת סיור־ההרצאות בארה"ב הוא מגיע לעיירה שבה שוהה כבר זה ימים אחדים “מר אוסקר ויילד” – שחקן המגלם את דמותו להנאת הקהל (שאולי יהנה פחות מהופעתו של המקור). חילופי דברים משעשעים־עמוקים עולים כאן בין השחקן והמקור, ובסופם האפיגראמה הויילדית למהדרין: “החיקוי משנה את המחוּקה שלו הרבה יותר מאשר את המחקה”. ונדמה לקורא שהוא קרא כבר בשעתו את המכתם הזה אצל ויילד, או למצער באחת הביוגרפיות, אבל זו המצאתו של פיטר אקרויד, היותר ויילדי מויילד (שהיה כשלעצמו יותר ויילדי מויילד). וכך מדי משפט בספר המוזר הזה נראה ונשמע לקוראו המובהק של ויילד שהדבר לקוח מאחת מיצירותיו, בעוד שהמחבר הוא אקרויד. שלמותו של הפאסיטש הזה, או הפארודיה הזאת, היא מדהימה ממש.

בודאי: ספרו של אקרויד הוא רק jeu d’esprit קטן ומקסים. אך יש בו הרבה יותר מזה, כפי שיש הרבה יותר משהעין רואה בתכשיטים הפיוטיים ובאגדות של ויילד עצמו. זו רפלקסיה על מהותה של האמנות שמזכירה לא רק את ויילד אלא את קלייסט (“תיאטרון המריונטות”) ואת תומס מאן, יורש האסתטיקה הרומנטית. האמן כשחקן, האמן כשרלטאן, המהות הדו־משמעית של האמנות לנוכח המוסר – בעיות אלה מוארות בתושיה רבה בספרון החמוד הזה. ואף שזהו מעין רומאן, הרי זה בראש־וראשונה הגילוי המעניין ביותר של אותה חזרה תיאטרלית מוזרה, חזרתו של השחקן והקדוש המעונה של שלהי המאה.

מכתבים מאנגליה, הארץ - 7.3.86

דייוויד לאו (1891–1963) היה הקריקטוריסט הגדול ביותר של העיתונות האנגלית במאה זו. יש המפליגים ואומרים לאו היה הפובליציסט הגדול ביותר של התקופה הסוערת בין שתי מלחמות העולם, היחיד שראה דברים כהווייתם, בעת שעיני רבים כל כך היו סומות, היחיד אשר לפרשנותו נודע ערך היסטורי. כיום, אוצר הקריקטורות של לאו היא עדות היסטורית ראשונה במעלה לשנות־מפתח בתולדותיה של אנגליה ושל המערב כולו: יתכן שלימים די יהיה באוצר רישומים זה לשמש להיסטוריון לכתיבת היסטוריה של שני העשורים האפלים שבין סיום מלחמת העולם הראשונה ופריצת מלחמת העולם השנייה, ואולי ביחוד של העשור שו.ה. אודן כינה “העשור האפל, הנכלולי”, הלא הן שנות השלושים הרות האסון. כיום נדמה שללאו נודע התפקיד המסורתי של הליצן בטרגדיה: הוא היחיד שהעז לומר את האמת. גם הוא, כליצנו של המלך ליר, ידע להרגיז את אדוניו רוגז רב – אך בסופו של דבר רוגז־שווא, כי ליצן הוא ליצן, אפילו שעה שאדוניו מגוחך פי אלף ממנו. אל הדימוי הזה אחזור עוד בהמשך.

לאחרונה צוין פועלו של לאו בשורה של אירועים. בראש־וראשונה נפתחה תערוכה מקיפה של עבודותיו ב"גלריה הלאומית לדיוקנאות" – מוזיאון לא־גדול המסונף ל"גלריה הלאומית" הגדולה אשר בכיכר טרפלגר. לתערוכה ניתן השם “הקולונל בלימפ וחבריו: קריקטורות של סר דייויד לאו 1891־1963”. את התערוכה ארגן “המרכז לחקר הקריקטורה” שבאוניברסיטת קנט אשר בו שמורות יותר משלושת אלפים קריקטורות של לאו (רישומים אחרים ניתנו לתערוכה על ידי משפחתו לאו). עם פתיחת התערוכה פורסם ספר על לאו (מאת קולין סיימור־יור וג’ים שיף. בהוצאת סקר אנד ורבורג) ושורה של מאמרים הנוגעים ללאו פורסמה בעיתונות, מתוכם ראוי ביחוד לציון המאמר המרתק של אדריאן סמית שפורסם בחוברת “אנקאונטר” (דצמבר 85') על “לאו והלורד ביוורבורק: הקריקטוריסט ובעל העיתון”. למסכים יצא גם מחדש סרט מימי מלחמת העולם השנייה בשם “חייו ומותו של הקולונל בלימפ”, סרט השואב את השראתו מעולם דמויותיו של דיוויד לאו ואשר עלייתו הראשונה למסכים, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, היתה מלווה באחת השערוריות הפנימיות הידועות ביותר באנגליה, שערוריה שסביב נושא חופש הדיבור בעתות מלחמה אשר בה היה מעורב צ’רצ’יל (והמזכירה הרבה לא־נשכחות לישראלים!). מכלל המפעלים ההיסטוריוגראפיים הללו, ובראשם תערוכת לאו, עולה דיוקן גדוש, מזוית־ראייה לא רגילה, של פרק סבוך ועגום מאין כמותו, רב סתירות וחידות, בהיסטוריה המודרנית – ושל אמן מיוחד־במינו המשקיף על הפרק הזה וגיבוריו בעין חדה ומיטיב להעביר את מסקנותיו הן במכחולו המיומן להפליא והן בעטו השנון כמעט באותה מידה. בין השאר תרם דיוויד לאו גם מלה לאוצר הלשון האנגלית: המלה היא “בלימפ” (המצויה במלון אוכספורד הגדול) וכמה מלים הנגזרות משם זה, שם גיבורו הידוע ביותר של לאו, סמל הפטריוטיות האטומה, הראקציוניות האווילית, הביטחון העצמי הנבער מכל דעת, הצביעות והצדקנות.

בדמותו של הקולונל בלימפ יצר לאו גיבור קומי גדול – שעוד היום אפשר לזהות את קווי־דמותו, ולא רק בקרב האנגלים, דמויות של סדרות טלוויזיוניות כמו אלף גארנט (באנגליה) או ארצ’י באנקר (בסידרה האמריקאית שנצפתה גם בארץ) הן צאצאי דמותו של הקולונל בלימפ. הקולונל בלימפ היתה האנאלוגיה הבריטית לפאשיסטים של היבשת, לאלה שהעלו לשלטון את מוסוליני ואת היטלר שגם הם הירבו להעסיק את לאו. בקריקטורה מנובמבר 1935 העמיד לאו את הקולונל שלו על דוכן הנואמים תחת הכותרת “הצביעו בלימפ”. בטקסט הסמוד לדמותו, זו אשר לה שני גדילי־זקן מחודדים דמויי ניבים חדים, נאמר: “תוך היענות לבקשות הרבות הסכים הקולונל בלימפ להעמיד עצמו לבחירות, על יסוד מדיניות היד החזקה המקובלת עליו, מדיניות של הריגת הפוליטיקאים הזוטרים והקמתה של דיקטטורת הקולונלים לשם שימורה של הדמוקרטיה”. למותר לציין שידו של הקולונל מורמת במועל מוכרת היטב. באותו גיליון של “איוונינג סטנדארט”, שבו התפרסמה קריקטורה זו, התפרסם מאמר־מערכת הקורא להכיר ביתרונות הממשיים שהביא לגרמניה משטרו של “הר היטלר” ולא להפנות עורף לגרמניה המשגשגת תחת משטר זה – “ויהיו כמה גילויים שלו לא־נעימים לנו ככל שיהיו”

בשנת 1944 כתב ההוגה הדתי וחוקר־הספרות סי.אס. לואיס "יתכן מאוד שהיסטוריון־העתיד, כאשר יישאל מה היה הביטוי האופייני ביותר של המזג האנגלי בין שתי המלחמות, ישיב בלא היסוס “הקולונל בלימפ”.

אם היו הקריקטורות של לאו בשנות השלושים בבחינות איורים סרקאסטיים של מאמרי־המערכת באותו עיתון שבו הן התפרסמו – הרי זה אופייני לדרכו של לאו בכללה בעיתונות האנגלית וביחוד ליחסיו עם הלורד ביוורברוק. ביוורברוק, אחת הדמויות הפעילות ורבות־ההשפעה על הבימה הציבורית האנגלית בין שתי מלחמות העולם (אף שהוא היה כבר שר בממשלה האנגלית בזמן מלחמת העולם הראשונה), היה איל־עיתונות, בעל רשת עיתוני־אקספרס ובתוכם ה"איוונינג סטנדרט". הוא היה דמות יחידה־במינה ששבתה בקסמה אנשים רבים, ועד היום מופיעים לעתים קרובות ספרי־זכרונות על אודותיה. הוא היה איש־ימין מובהק, אלא שיותר מכל אהב את חברתם של אנשי־שמאל מבריקים. ביוורברוק קירב אליו אנשי־לייבור דוגמת מייקל פוט וא.ג'.פ. טיילור, ההיסטוריון שנעשה למעריצו המושבע ולימים חיבר את הביוגרפיה הנרחבת שלו – והוא קירב אליו גם את דיוויד לאו שהיה סוציאליסט מנעוריו. והנה, כשם שביוורברוק אהב אנשי־שמאל, כך הגה לאו חיבה יתרה, לא נדירה אצל שמאלנים מיוחסים, אל אנשי הממון והאצולה. הוא נהנה מאהדתו של ביוורברוק ונעתר חיש־מהר להצעתו להיות הקריקטוריסט הבלעדי של עיתוניו, ומעל לכל של ה"איוונינג סטנדרט" הנפוץ ביותר. אכן, עיתון זה נעשה לנפוץ ביותר הודות לרישומיו של לאו שהחלו להופיע באמצע שנות העשרים. לאו דאג לכלול בחוזה ההעסקה שלו סעיף האוסר על התערבות העורך או הבעלים בקריקטורות שלו, ולורד ביוורברוק, שתמיד התאמץ להוכיח את רוחב־אופקיו, באמת מעולם לא התערב בתכני הקריקטורות, אף שלעתים קרובות, ואף על פי הרוב, היתה דעתו הפוכה מזו שהביע לאו. במאמרי־המערכת באה על ביטויה דעת המערכת הימנית – לעתים קרובות ה"בלימפית" לעילא ולעילא – ואילו בעמוד הקריקטורות היו הדעות הללו מושמות ללעג וקלס.

כאמור, נראה שלא רק לאו הילך קסם על ביוורברוק, אלא אף ההיפך הוא הנכון: לאו גם הוא הוקסם, כרבים אחרים, מן המיליונר קטן־הקומה. הוא הירבה להופיע בקריקטורות שלו, ובדמות שהופיע בה נחרט בזכרון הקורא האנגלי: גמד בעל ראש אדיר שתמיד תקועה באוזנו שפופרת טלפון. ביוורברוק הגן תמיד על לאו, אף מפני אנשי משרד החוץ הבריטי שביקשו לא פעם מבעלי ה"איוונינג סטנדרט" לחוס קצת על היטלר, שדיוויד לאו התעלל בו עד בלי די… הלורד האליפאקס אף הזמין את לאו לשיחה אחרי פגישה עם “הר היטלר”, שבה התברר כי הקריקטורות של לאו מרגיזות את השליט הנאצי יותר מכל שאר הפרסומים נגדו בעיתונות האנגלית… האליפאקס, שר החוץ, ניסה לדבר על לבו של לאו – לפני כן ניסה לדבר על לבו של ביוורברוק, ובלא הצלחה – למתן מעט את התקפותיו של הקריקטוריסט על “היט” (מוסוליני היה קרוי אצל לאו בשם החיבה הכלבי “מוסו”). מובן שאחרי השיחה הזאת הגביר לאו את ההתקפות על “הר היט”.

בכל מקרה, יש להעיר שהיחסים המיוחדים בין דייויד לאו לביוורברוק מקורם היה, לדברי המאמר ב"אנקאונטר" הדן בכך, בהיות שניהם אנשים שהופיעו על הבמה הבריטית מבחוץ, ומבטם היה ונשאר מבטו של הזר האמביציוזי, בעל היחס הדו־ערכי לחברה שבה הוא פועל. שהרי כשם שלורד ביוורברוק בא מקנדה (שמו המקורי היה מאקס אייטקן), כך הגיע לאו מן הקצה השני של חבר־העמים: הוא יליד ניו־זילנד שראשית דרכו כקריקטוריסט היתה באוסטרליה, וכבר בה הפליא לצייר ולרשום קריקטורות פוליטיות, ואף הוציא ספרי־רישומים. רישום אחד כזה נפל לידו של הסופר ארנולד בנט שהתפעל ממנו עד בלי די, ובעקבות התפעלותו הוזמן לאו לאנגליה. הוא בא אליה רק בשנת 1919, ואף שנשאר בה עד סוף ימיו תמיד ראה את עצמו כזר. בשנת 1957, שש שנים לפני מותו, אמר “אני בא מבחוץ… בלא כל יראת־כבוד כלפי מוסדות ודמויות שאין להן זכות ליחס של כבוד”. אכן, זה היה המוטו שלו: הוא לא ידע משוא־פנים בהתקפותיו. צ’רצ’יל היה מטרה שלהן, כשם שמעסיקו, הלורד ביוורברוק, הושם בהם לא פעם ללעג, ביחוד בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר ביוורברוק נעשה לשר בממשלתו של צ’רצ’יל. אלא שנדמה לי כי תמיד היה זה חוסר משוא־פנים המסורתי של הליצן: נדמה שלאו הגה גם חיבה לאלה שלא כיבד אותם.

“ייתכן שתרומתו המשמעותית ביותר של לאו היתה הקריקטורות שלו בשנות העשרים והשלושים שבהן עקב אחרי עליית הפאשיזם והתנבא לא פעם על ההרס שהוא יביא על העולם” – כותבים מארגני התערוכה בפתיח לקטלוג. והנה נבדל לאו גם מאנשי־השמאל האחרים בימים ההם בכך שלא חסך את שבט־מכחולו השנון גם מ"אבי העמים" הסובייטי. סטאלין מככב בצד היטלר ומוסוליני כאחד מאויבי האנושות בקריקטורות שלו. הוא התקיף רבות את הקומוניזם הסובייטי בכלל, וזה בתקופה שעדיין מקובל היה להתלהב מבריה"מ. אחת הקריקטורות המרשימות ביותר שלו מראה את הוצאתה להורג של בובה על־ידי גדוד חיילים סובייטים. היה זה בעקבות ההתקפה שהופיעה ב"פראוודה" על צעצועי־הילדים הבורגניים שמקומם לא יכירם בחברת העתיד הסובייטית.

האמת היא, שהמתבונן כיום בקריקטורות הללו על עידן־הרודנים מתמלא בתחושת אי־נוחות רצינית. נדמה היום שעריצים שטופי־דם אלה אינם נושא טוב לקריקטורה… יש תחושה של אנטי־קליימקס לנוכח הדמויות של “היט” ו"מוסו" ולנוכח “האור שאינו כבה בקרמלין” (שם אחת מקריקטורות־סטלין המוצלחות ביותר). ההומור בכלל אינו המדיום הנכון בשביל מפלצים אלה, וביחוד נדמה שמידת ההאנשה שאוצלת להם הקריקטורה, ואפילו ה"אכזרית" ביותר, היא מכת־בומרנג. קשה היום לצחוק מן הקריקטורות הללו, כשם שלא קל לצחוק מן ה"דיקטטור הגדול" של צ’פלין, ונדמה שמחזהו של ברכט “שווייק במלחמת העולם השנייה” (שבו מפגיש המחזאי את שווייק עם השליט הנאצי) הוא מן המוחמצים שבמחזותיו – כי מלחמת העולם השנייה משוללת בעינינו כל אופי קומי, אפילו זה שהיה למלחמה הראשונה… ההרגשה היא של חוסר־טעם יותר מאשר של סאטירה.

אלא שלאו מתעלה לעתים גם מעבר לזה. בקריקטורות הגדולות ביותר שלו הוא משיג אפקט שאינו עוד אפקט קומי. כזאת היתה הקריקטורה שפורסמה לאחר שנודע במערב דבר הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. כאן נפגשים שני העריצים מעל גופת פולין השדודה, כשבפי האחד השאלה האדיבה “חלאת המין האנושי, אני משער?” ואילו השני שואל גם הוא בנימוס רב: “רוצח מעמד הפועלים, כמדומני?”. הקריקטורה קרויה “רנדה־וו” פגישת אוהבים.

פעילותו של דייוויד לאו מעלה את אווירת־התקופה באורח שאין דומה לו. והמבקר בתערוכה, הקורא במאמרים על אודות לאו, נדהם בראש־וראשונה מן השוני המוחלט מהרבה בחינות שבין אווירת התקופה הזאת, הקרובה כל כך, ואווירת ימינו אלה. כלום יתכן שכיום יתרגש שר־החוץ מקריקטורות כלשהן, כלום יתכן שיזמין קריקטוריסט לשיחה על אודות הצורה שבה הוא מטפל בראש־מדינה זרה?! הייתכן שהיטלר באמת רגז על הצורה שבה מצייר אותו דייויד לאו? הרבה השתנה מאז בארצות המערב בתחום זה של ה"מדיה". הלורד ביוורברוק וחבורתו נראים כיום כאנשי ימי־הביניים, אף שרבים מהם חיים עוד היום.

אבל הרבה מעולמו של דיוויד לאו הוא רלוונטי עד מאוד גם לימינו. מעל לכל גם היום גיבור ההווייה של עמי מערב רבים הם מיני קולונל בלימפ. אמנם כיום אין צורך שקולונל בלימפ יהיה איש ימין דווקא, כיום הוא לעתים קרובות דווקא “שמאלני”. “פלוּ סה שאנז'” – אומר הצרפתי – “ככל שזה משתנה זה נשאר כמות שהיה”. בלימפ. בדומה לדמויות אפיות אחדות. הוא נצחי.

שנים אחדות לפני מותו עקר ריצ’ארד אֶלמַן, כותב־הביוגרפיות הגדול, לאוקספורד, כשהוא מוותר על משרה משתלמת יותר באוניברסיטה אמריקאית למען האפשרות לשהות בעיר שעיצבה את רוחו של אוסקר ויילד, ולכתוב באווירתה של העיר הזאת את הביוגרפיה השלמה ביותר – מה שקרוי ה"דֶפיניטיווית" – של הסופר שחיבר את כל הציטטות. ואמנם באוקספורד הזדמן לי לשמוע את הרצאתו של אֶלמן – אני זוכר שהופתעתי משום־מה ממבטאו האמריקאי – על הנושא “ויילד באוקספורד”. כעת אני מוצא את המשפטים הזכורים לי מן ההרצאה ההיא שמלפני כשלוש שנים בפרק השני של הביוגרפיה עבת־הכרס “אוסקר ויילד”, יצירתו האחרונה של אֶלמן שלחיבורה הקדיש כעשרים שנה.

אלמן מת במאי 1987, אך ממש לפני מותו הספיק עוד למסור את כתב־היד השלם של הביוגרפיה לידי המו"ל, המיש המילטון, ששילם בעדה את שכר הסופרים הגבוה ביותר ששולם אי־פעם בעד ביוגרפיה כלשהי – כרבע מיליון ליש"ט (זה מקרוב הושג שיא חדש כאשר הוסכם על סכום של כשלושה רבעי מליון לי"ש בעד ביוגרפיה של גורג' ברנארד שו שעתיד לכתוב מייקל הולרויד; הסכומים הגדולים הללו מוזכרים בעיתונות כסמלים של פריחות הביוגרפיה בשוק הספרים העכשווי).

במשך השנים היתה ציפייה רבה לביוגרפיה של ויילד מפרי עטו של אלמן, שיש הרואים בו את גדול כותבי הביוגרפיות במאה הזאת, ומי שנודע בייחוד בביוגרפיה על ג’יימס ג’ויס. אלמן התרכז בעבודתו המחקרית – ככל שאפשר לדבר על התרכזות כשמדובר בדמויות שכתבו ספרות ענפה וספרות ענפה עוד יותר נכתבה סביבן – במחקר חייהם ופועלם של סופרים אנגלו־איריים: על ג’ויס ועל ייטס כתב ספרים אחדים, על סמיואל בקט מסות ומאמרים רבים, ובאוסקר ויילד ראה את המקור הגדול של הספרות האנגלו־אירית המודרנית הזאת. ואם ברגע הראשון אין רואים את הזיקות שביך דמויות כמו ג’ויס או ייטס או בקט לבין אוסקר ויילד – הרי שאלמן כתב הרבה על הזיקות הללו, ואף הקדיש ספר מיוחד לתיאורה של הזיקה הכוללת הזאת (ספרו הלפני־אחרון, “ארבעה דבלינאים”).

גם ב"אוסקר ויילד" רבות ההצבעות לזיקות הביוגרפיות והספרותיות שבין ויילד לשלושת הסופרים האנגלו־איריים הנודעים המאוחרים ממנו. כבר בעמוד הראשון של הפרק הראשון מזכיר אלמן שוויילד ובקט הלכו לאותו בית ספר תיכון בעיירה האירית אֵניסקילֵן: “אין בית ספר בעולם המחנך אוסקר־ויילדים. אך בית הספר ‘פורטורה’, שעודנו קיים ופורח, ראוי לציון כבית ספר שהוציא מתוכו לא רק את ויילד אלא גם את סמיואל בקט”. לאורך הספר מרבה אלמאן להזכיר את כתביהם של ייטס וג’ויס המתייחסים לוויילד או אף הנוטלים מוויילד (כולל משפטים אחדים ב"יוליסס" שמקורותיהם בזכרי־ויילד שזכר ג’ויס).

על אף גודלה ועוביה הרב, על אף עיסוקים דחופים יותר, לא יכולתי לוותר על קריאתה של הביוגרפיה הזאת שהופיעה לאחר מות מחברה, וזכתה לקבלת־פנים מעורבת, ואף לתגובות של אכזבה ניכרת. כך לא יכולתי לוותר אי־אז על שמיעת ההרצאה הנ"ל, שכאשר יצאתי ממנה לא יכולתי להמנע מתמיהה מסוימת: האומנם מוצא אלמן השראה לכתיבה על נעורי ויילד בעיירה האנגלית הרגילה, העלובה והוולגארית, שהיא אוקספורד של היום? אני עצמי עסקתי אז בתירגום הדיאלוג של ויילד “המבקר כאמן” (בהזמנת “ספריית פועלים”, לסדרת “טעמים”) וקירבתה של אוקספורד לא היוותה כל מקור השראה לתרגום: הייתי צריך להסתפק בהברקותיו של ויילד כמות שהן. אגב, הפליאה אותי מידת האקטואליות שלהן, מידת ההתאמה שביניהן לבין התיאוריות הביקורתיות החדישות ביותר (אחר־כך למדתי לדעת שאחד מראשי המדברים של אסכולת ה"דֶקונסטרוקציוניזם" האמריקאית – הרולד בלום, מאנשי אוניברסיטת יֵיל – רואה ב"המבקר כאמן" את אחד הטקסטים המייסדים או המבשרים של אסכולתו, ובאוסקר וויילד עצמו את מבשרו של ז’אק דֵרידֶה).

הגילוי הזה החדש שגיליתי לעצמי – ההתלהבות החדשה לווילד – הביך אותי גם במקצת, שכן דימיתי שהתגברתי זה כבר על אהבת־הנעורים הזאת שלי למכתמים ולפארדוקסים קלי־הדעת של הדבלינאי השנון. הרי זו היתה התלהבותי הספרותית הראשונה, הילדותית מכולן. עוד קודם שמלאו לי עשר, עוד בפולניה, קראתי את הספר “מלך החיים” מאת הסופר הפולני יאן פאראנדובסקי, ספר על חייו של ויילד שהיה לחוויית־הקריאה גדולה ביותר של ילדותי. ויילד לא הניח לי מאז במשך שנים, קראתי בכל כתביו שיכולתי להשיג, קראתי גם בכל ספר על אודותיו שנקרה לידי. יתר על כן: לאחר שהעניין הזה, האופייני אולי לילדוּת מזרח־אירופית (נדמה שבמזרח־אירופה התמיד והתקיים יותר מבכל מקום אחר פולחן־ויילד נלהב ביותר, ואנאכרוניסטי עד גיחוך!), פקע כמו מעצמו – ולא עוד העזתי להשמיע באוזני חברים את הלצותיו של ויילד ולדמות את עצמי בהזיותי מהלך בכיכר פיקדילי כשפרח פרג או שושנה בידי – הוספתי לקרוא ביוגרפיות חדשות של ויילד.

מין כוח־אינרציה גרם לכך, כוח המביא אותי לפעמים להתעניין בדברים רבים שבהם אינני מתעניין כלל (אני […]¹, מודע לאבק האֵפוריסטיקה הויילדיאנית שמצוי במשפט האחרון הזה, אבק שהתיישב, אל נכון, לתמיד על סגנוני באשר הוא. וכך קראתי את הביוגרפיה מאת פיליפ ז’וליאן, עוד קודם לכן את ספרו היפה של הֶסְקֶת פירסון (שתורגם לעברית לפני שנים)), את ספריו של מונטגומרי הייד, וכו' וכו'… הייתי שבע כבר לחלוטין, דמותו של אוסקר כבר הגעילה אותי קצת, הסכמתי כמעט עם מבזיה הוויקטוריאניים והאחרים (עם מסתה השנונה של מרי מֶק־קארתי “אִי החשיבות שבהיות אוסקר”). ויילד היה בעיני לדמות נלעגת, כמעט מכוערת. תמצית הטעם הרע. לזכותי ייאמר שמעולם לא נטיתי חיבה ל"תמונתו של דוריאן גריי".

והנה אחרי כל זה, אחרי שאני מכיר בעל־פה כל מכתם שלו, לאחר שהפאראדוקסים המאֵכניים הללו יצאו לי כבר מן האף, לאחר שחיי אוסקר עצמם מוכרים לי לזרא – לא יכולתי לוותר על קריאת הביוגרפיה הסופית הזאת מאת ריצ’ארד אֶלמן. באמת, רק משהו דֶפיניטיווי בתכלית יכול לשחרר אותי, חשבתי, מאחיזתו של הענק המכוער הזה, חובב הילדים ושודד נפשותיהם… וכך, מתוך מין עליצות יגעה, קראתי את שש מאות העמודים הללו: עוד הפעם (האחרונה?) על אוסקר ויילד.

השאלה הראשונה היא: האם יש בביוגרפיה הזאת חידוש? האם יכול היה ריצ’ארד אלמן להוסיף משהו לתולדותיה של דמות שנכתב עליה הר אדיר של ספרים וזיכרונות, שבאמת כל רגע בחייה תועד ואוסף איגרותיה זכה למהדורה הנוקדנית ביותר שזכתה לה תכתובת של סופר כלשהו מעולם (אלמן מטעים את היותה של מהדורת “איגרות אוסקר ויילד” בעריכת רוּפֶרט הארט־דייוויס פלא אמיתי של אמנות־הההדרה באשר היא)?

רבות מן התגובות הנכזבות מן הביוגרפיה של אלמן מתמקדות בכך שאין כאן שום דבר חדש. אכן: לכאורה זה נכון. הסכֵימה של החיים הללו ידועה היטב והביוגרפיה החדשה חוזרת עליה בהכרח ואלמן אף חוזר על ייחוס דגם הטרגדיה הקלאסית לחיים אלו שבעליהם אמר עליהם (האם אעז לחזור על זה? ציטוטי ויילד מותרים – או צריכים להיות מותרים – רק תמורת קנס!) שגאוניותו הוקדשה להם, בעוד כשרונו בלבד הוקדש ליצירותיו הספרותיות. גם בפרשנות הסופית של משמעות דמותו של ויילד אין אלמן מחדש: הדמות שהקדימה את זמננו, “השייכת לעולמנו יותר מאשר לעולמה של המלכה ויקטוריה” (אחרית־דבר), דמותו של משנה־הערכים הגדול, השווה בכך לניטשה (הקבלה שערך תומס מאן במסה על “הפילוסופיה של ניטשה לאור ההיסטוריה החדשה”), מוכרת מאותם ספרים מעטים שעסקו בוויילד ובתאוריות שלו “ברצינות” (הרצינות הראויה? שאלה גדולה).

בכל זאת, “אוסקר ויילד” של אלמן הוא ספר נהדר, שגם חובבי ויילד ותיקים, ואף חובבים נכזבים (וראה לעיל), יתענגו עליו ולא יוכלו, אולי בייחוד הם, לפסוח אפילו על חצי משפט בכרך הענק הזה. וזאת בלא קשר לפולמוס המתפתח עדיין על מידת החידושים שיש בביוגרפיה הזאת, שהרי כנגד אלה שטענו כי אין כל חידוש קמו כבר אלה המצביעים על חידושים רבים שהצליח אלמן להעלות במחקריו ובחיפושיו שכמו תמיד הם מפליאים בדקדקנותם. אמנם אציין כאן משהו שהיה חידוש לדידי: פרשת הידידות שקשר אוסקר ויילד בתקופתו האחרונה בפאריס, בהיותו גולה נידח, עם הקצין אסתרהאזי, הוא האיש שביצע באמת את מעשה הבגידה שבגללו נשלח דרייפוס לאי השדים! מתוך הידידות הזאת שוויילד שמח עליה – אסתרהאזי עצמו נטה לראות בוויילד חבר לגורל (“שנינו המעונים הקדושים הגדולים ביותר של האנושות” אמר ויילד), שכן הוא ראה את עצמו כקורבן לא פחות מדרייפוס של פרשת־דרייפוס! – צומחת אנאלוגיה מעניינת בין משפט ויילד למשפט דרייפוס, ששניהם התנהלו בערך באותו הזמן. ויילד, אגב, היה לצדו של הבוגד האמיתי ולא לצדו של דרייפוס, הבוגד המתחזה. כמה פאראדוקסים נאים שזר סביב פרשה זו: “אסתרהאזי הוא מעניין הרבה יותר מאשר דרייפוס, החף מפשע. זו תמיד טעות להיות חף מפשע. להיות פושע הרי זה דבר המחייב דמיון והעזה” (באיגרת שמצטט אלמן).

אלמאן אינו מחדש, אך כל פרשה מוכרת – אפשר לומר: כל יום מוכר מחייו של ויילד – הוא מספר מחדש ומתוך פיתוח כה נרחב, ומתוך תיעוד כה עצום ודייקני, שהחיים הללו, “החיים הלא־אפשריים” או “החיים־נָמֵר” (מתוך האיגרת “ממעמקים”), זוכים בפלאסטיות עצומה. ויילד חי בביוגרפיה הזאת, והסיפור המוכר לעייפה מרגש מחדש, באמת בדומה לטרגדיות היווניות שאת עלילתן היה כל צופה אתונאי מכיר עוד קודם לבואו לתיאטרון, והיו מפתיעות ואף מהממות אותו אף־על־פי־כן. אלמן הצליח להקנות לדמות הזאת, שמשהו קצת גרוטסקי דבק בה (אולי בשל אלה שנהו תמיד אחריה?), את הממד הטראגי שהיא עצמה איוותה לה. יותר אפילו מאשר ל"ג’יימס ג’ויס" יש לביוגרפיה הזאת של אלמאן אופי של רומאן, ככל שהיא “מדעית” ומתועדת בכל משפט שלה, לא פחות מאשר הביוגרפיה על ג’ויס.

עוד דבר: לדמותו של ויילד יש משמעות שעל רקע העליות והירידות ברָצֵפציה הציבורית של ההומוסקסואליות. שמו קשור בנטיותיו המיניות באורח שונה מאשר כל סופר או אמן הומוסקסואלי אחר של העבר. שעה שאנו חושבים על מיכלאנג’לו או על פרוסט, או אפילו על קוואפיס, לאו דווקא ההומוסקסואליות שלהם עולה מיד בדעתנו, אך שמו של ויילד מעורר מיד אסוציאציה ל"אהבה שאינה מעזה לומר את שמה" (ככינויה בשיר של פרסי ביש שֶלי, כמדומני). עובדה היא שעורכי העיתונים ופינות־הספרות בטלוויזיה וברדיו באנגליה מסרו את “אוסקר ויילד” של אלמן לסיקור לסופרים או אמנים הידועים כהומואים מוצהרים ולוחמניים (גור וידאל ב"ט.ל.ס.", השחקן קֶנֶת ויליאמס, התגלמות האסתטיקה ההומוסקסואלית, בפינת הספרות של ערוץ שניים של הבי.בי.סי. וכו').

אלמן רואה בנהגיו המיניים של ויילד את אחד האספקטים של מרידתו בתקופתו, של היותו בראש־ובראשונה מורד ומשנה־ערכים. ייתכן שדמות זו של המיניות הוויילדית תהיה חשובה בימים אלה והימים שיבואו, כשקונוונציונליות חדשה, ניאו־ויקטוריאנית, תשלוט בתחום זה של יחס החברה (האנגלית ולא רק האנגלית) להומוסקסואליות.

וירג’יניה וולף, ביוגרפיה מאת קוונטין בל, מאנגלית: לאה דובב

הוצאת שוקן 1988, 510 עמודים

מעולם לא נלהבתי לרומנים של וירג’יניה וולף, אך חביבים עלי ביותר יומניה – יומנה שהופיע בחמישה כרכים הוא בוודאי מן המלאים, המעמיקים והיפים שביומני־סופרים בכלל – וכך גם איגרותיה הרבות ומסותיה. גישה כזאת עשויה להראות פרוורטית במידה רבה, שהרי בזכות הכתיבה הרומנסקית שלה, בזכות “מיסיס דאלווי”, “אל המגדלור” ו"הגלים" ועוד רומאנים וסיפורים, זוכה לתשומת־לב גם חלקה הסקונדרי בעליל (או לכאורה) של יצירתה, הוא החלק שאפשר לכנותו המסאי, הדיסקורסיווי, ובמלה אחרת: האוטוביוגרפי והביוגרפי (שהרי היא הירבתה לכתוב על ידידיה ובני חוגה ומשפחתה הקרובים והרחוקים). אמנם גם ברומאנים, ואולי בייחוד ב"הגלים", אני מוצא את מה שמדבר אלי בכתיבה המשנית (לפי התוויות המקובלות) הזאת של וירג’יניה וולף, את הדיוק הזה, הפיוטי־ריאליסטי, את הידור המשפט ועושרו, את הערכים הללו של מיטב המסאות האנגלית, על מסורתה המפוארת.

אכן, גם ברומאנים מצוי ולפרקים בולט היסוד האָסָאיסטי, כשם שמסות אחדות – נאמר “מות העש” (שעל שמו נקרא קובץ מסות אחד שלה) – נראות כדפים של רומאנים שלא פותחו, אלא שברומאנים נוצר איזה גודש של פיוטיות ושל עירפול, מין נרקיסיזם קצת־מגעיל, שאינו מתיר לי לאהוב את החלק הבלטריסטי של וולף באמת ובתמים. נדמה לי תמיד שהכתיבה הרומנסקית שלה היתה כפויה ומאולצת, בעוד המדיום האמיתי שלה היתה המסה. אפשר שגם היא היתה מודעת לכך, ובאחד מדפי יומנה (דף המובא בביוגרפיה של קוונטין בל) היא מדברת על עצמה (דומני שמתוך חשש) כעל מי שאינה אלא מחברת “מסות על עצמה”, וזאת בקשר לאחד הרומאנים שלה. בכל כתיבתה הבלטריסטית קיים האילוץ המוחש תמיד – השאיפה להיות אמן בכל מחיר – הנעדר כליל ממיטב מסותיה ויומניה שם היא טבעית ומקסימה, אם גם נכאבת ומיוסרת בדרך־כלל.

גישה זו, המקוממת את החסידוֹת של יצירת וירג’יניה וולף (שהרי קוראיה הנלהבים ביותר הן קוראות, ותהילתה הנוכחית קשורה בקשר אמיץ עם מעמדה כחלוצת הפמיניזם המודרני), עושה אותי לקורא נלהב של כל חומר ביוגרפי הקשור בוירג’יניה וולף, של ההר העצום הזה של פירסומים על הסופרת וזמנה וחוגה – חוג בלומסברי המפורסם – שאינו פוסק לגבוה בספריות אנגליה וארה"ב, ואשר בפסגתו מצויה הביוגרפיה של וירג’יניה וולף מפרי עטו של אחיינה, בן אחותה ונֶסה (אחד משני האנשים הקרובים אליה ביותר, לצד לאונרד וולף בעלה), הוא ההיסטוריון קוונטין בל, שראתה זה מקרוב אור בעברית, בתרגום משובח.

כבר נרמז שיסוד המסאות אשר ביצירתה ובחייה (אכן, גם בחייה) הוא יסוד המסורת שבתופעת וירג’יניה וולף. וירג’יניה, קודם שהיתה וולף (אשת לאונרד וולף, הסוציאליסט היהודי), היתה סטפן – ואמנם שני הכרכים של הביוגרפיה מאת כל מחלקים את הווייתה להוויית “וירג’יניה סטפן” ו"וירג’יניה וולף". היותה סטפן, בתו של הליטֶראט הוויקטוריאני לזלי סטפן, היא אולי, בחשבון סופי, חשובה אף יותר להבנת יצירתה מהיותה וולף, אם נרצה לראות בשתי ההוויות הללו כעין חטיבות מנוגדות של תופעת וירג’יניה וולף (ואמנם מבחינת אחדות היה ניגוד בין השתיים), כמעט בבחינת “המסורת” מול “הכישרון האינדיווידואלי”, כשם מסתו המהוללת של ת.ס. אליוט, ידידה הקרוב במשך שנים רבות של וירג’יניה וולף, שיומניה מספקים תובנות מרתקות לחייו ולרוחניותו (“טום, טום הגדול”, היא מכנה אותו לעתים קרובות ביומנים אלה).

המסורת, אם כן, מרמזת על הסוג הזה של המסה הוויקטוריאנית שלזלי סטפן היה אחד מאמניה המצוינים ביותר: הדיון הנינוח, המדייק ועם זאת הפיוטי (“אימפרסיוניסט” אנו אומרים כיום, כבר לא תמיד בזלזול) בסופרי העבר – אולי מעל לכל בסופרי המאה הי"ח – אך גם במראות־טבע, בדמויות ובמעמדות, למעשה: בכל. ושוב, למסאות הוויקטוריאנית שתרמו לה מיטב סופרי התקופה, המחנכים הגדולים שלה (ראסקין, קרלייל), היה יסוד במאה הגדולה של הספרות האנגלית, המאה השמונה־עשרה ומסאיה ומלומדיה. זה היה בית־הספר של וירג’יניה וולף, ובמובנים רבים היא נשארה בכל יצירתה ה"בת של אביה", כפי שהיה מכנה אותה הנרי ג’יימס, מידידי אביה, שדמותו מהבהבת באחד הפרקים המוקדמים של הביוגרפיה של בל. ואף שמקובל לראות בחוג בלומסברי את המורדים בערכים הוויקטוריאניים, הרי מנקודת־המבט של היום בולטים יותר הקשרים שבין החוג הזה לוויקטוריאניות במיטבה מאשר סימני המרד.

קוונטין בל מיטיב לעמוד על קו המסורת הזה באופיה של וירג’יניה וולף ובאופי יצירתה: “…לאין מפלט היתה שייכת לעולם הוויקטוריאני, עולמם של הקיסרות, המעמד וזכויות־היתר” (עמ' 384) הרי זה רק אחד המשפטים הקובעים את השתייכותה לעולם שנגוז עוד קודם שנישאה ללאונרד וולף ונעשתה הסופרת החדשנית, שלא לדבר על כך שנעשתה, בהשפעת בעלה וחבריה, ל"סופרת שמאלנית", לסוציאליסטית, אף שזיקתה האמיתית לעולמו של מעמד הפועלים היתה אפסית, והדבר התגלה פעמים רבות, לעתים בסיטואציות של הומור גרוטסקי, המתוארות בספרו של בל. כך שאם נכון היה הדבר שאמרה וירג’יניה וולף, ולפיו השתנתה בשנת 1910 הרגישות האנושית, היא עצמה שייכת דווקא – וזה ודאי מנוגד למה שחשבה היא עצמה – אל הרגישות שהיתה ושאבדה, אם לא באמת בשנת 1910, כי אז ודאי כמה שנים לאחר מכן. היא שייכת לעולם הוויקטוריאני באותו אופן שמאדאם דה סֶוויניֶה, אחת מן הסופרות האהובות עליה (חיברה עליה מסה מקסימה ואף ערכה מסע צליינות לארמונה), שייכת למשטר שהיה – דווקא באפוליטיות המהותית שלה.

מעלתה של הביוגרפיה של בל, שעל אף שהיא מתרכזת בדמותה של הסופרת ובצמיחת היצירה שלה ומאבקיה עם הרומאנים שלה ועם כתיבתה בכלל – מאבקים הקשורים במחלת־הרוח שלקתה בה ושגם היא מתוארת ללא כחל וסרק – עולה מתוך הספר עולם מלא, עד שמשמעות חייה ויצירתה זוכה בהקשר הרחב ביותר. הדבר אמור הן בפרקי הראשית המתארים, למשל, את החוג של אנשי הספרות והאמנות של תקופת ויקטוריה שסביב ה"ליטל הולנד האוז" – בית סביה של הסופרת – וממילא מתגלה מעין חוג שהוא בשורתו של חוג בלמסברי – ויותר נכון: מתגלה המסורת האנגלית של הטרקלינים הספרותיים, מסורת השונה למדי מזו הצרפתית, ואפילו היא מחקה אותה בעיצומה. וכמובן, ההקשר המתואר במלאות הרבה ביותר הוא הקשרו של חוג בלומסברי, שהמחבר הוא, לאחר ככלות הכל, אחד מבניו, מי שנולד מתוכו ועוצב בו ויכול לראות את עצמו בבחינת “מקור ראשוני” (כפי שהוא כותב בפתח ספר אחר משלו, המונוגרפיה “בלומסברי” משנת 1968).

חוג מהולל זה זכה ליותר תהילות ויותר השמצות מכל קליקה ספרותית אחרת בעולם הספרות האנגלו־סאכסית המודרנית – היו שהצביעו עליו כעל ה"אליטה" החשובה מכולן, והיו שראו בו חבורה של סנובים ואפילו של פושעים (כניסוחו של בל במונוגרפיה הנ"ל). בל מציין בביוגרפיה שלפנינו שכבר בשנת 1917, כלומר רק בראשית קיומו של החוג, הוא “התחיל כבר מסגל לו גוון של קיום מיתולוגי” (עמ' 243), והוא אולי אחד המיתוסים הספרותיים המפרים ביותר של המאה (מפרים קודם כל את כותבי הזיכרונות, חיבורי־הסמיכה וכיו"ב). אין ספק שהיתה זו חבורה של אנשים שונים מאוד, רק בחלקם הקטן מרתקים ורבי־כשרונות. מי בדיוק היו בחבורה, ומי רק בשוליה או מחוצה לה – על כך ניטשים ויכוחים גדולים, אך ודאי שווירג’יניה ואחותה ונסה היו המרכז שלה, וכך גם דמויות כליטון סטריצ’י ודזמונד מק־קארתי. רבים מן ה"בלומסבריס" היו כשלונות או כשלונות־למחצה ברוח אנגלית מאוד – וכמה מהם (כגון מק־קארתי) זוכים לדפים מרתקים אחדים בביוגרפיה של בל. הדמות האהובה עלי ביותר מדמויות השוליים של בלומסברי – המתרגם הגדול של השירה הסינית, ארתור ויילי – זוכה רק לאיזכור חטוף.

“…כך אני עשויה שדבר איננו נעשה לי ממשי עד שאני כותבת אותו” – כתבה וירג’יניה וולף בזיכרונותיה על ג’וליאן בל, אחיו של המחבר, המובאים כאחד הנספחים לספר (עמ' 488). נראה שאמנם כזאת היתה: המציאות – ה"עובדות" בלשונה – צריכה היתה ללבוש את דמות הרפאים של המלים כדי להתגלות לה, ל"חזון" שלה. היה זה מקור הכוח שלה ומקור החולשה והמחלה, מקור היצירה שלה.

לעברית תורגמו כמעט כל ספריה הבדיוניים של וירג’יניה וולף (להוציא “המסע” ו"יום ולילה", כמדומה) ויש לה קהל קוראים – אולי בעיקר קהל קוראות – שישיש על הביוגרפיה של בל, בתרגום מצוין, בפרוזה עברית עשירה והדורה כראוי. על השיבושים המעטים – במעתק שמות (צ"ל נוריץ' ולא נורוויץ', לדוגמה) ותרגום של כותרות אחדות (צ"ל “על אי־ידיעת יוונית” ולא “על שאינו יודע יוונית”) מפצים חידושים נחמדים (“שֶפֶרוֹנית” במובן של אשה המלווה זוג נאהבים), ובכלל הם בטלים בששים לנוכח העבודה המדויקת והמעולה שהושקעה בספר. אגב, עדיין מחכה הקורא העברי לקובץ מסות של וולף, אף שמסות רבות שלה התפרסמו במשך השנים בכתבי־עת שונים, ואף קיים תרגום של מבחר מסותיה מעשה ידיו של המשורר נח שטרן (כתב־היד מונח בגנזי הוצאת עם עובד).

הפעם לא נעשה שום ניסיון לחפות במשהו על הדחף הראשוני של האנגלי (ושמא לא רק הוא) בן־ימינו: הדחף לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות את המציאות, למצוא מפלט בתפל ביותר, ברכילותי לשמו, באבסורדי

קריסטין קילר, גיבורת פרשת פרופיומו מלפני 25 שנה וכיום היסטוריונית־מומחית לאותה פרשה נשכחת, שהחיה הסרט “קטנדל” – קילר היתה עוזרת־המחקר של הסרט – מיחתה בתוקף על ההשוואות שמשווים אותה עם גיבורת הפרשה החדשה ההולכת ומתפתחת בימים אלה בלונדון; בעצם, לא בלונדון ממש, אלא בעיתונות הלונדונית בלבד. מכל מקום, נראה שאפשר לסמוך על הביקורת ההיסטורית של קריסטין קילר: פמלה בורדס, נערת הזוהר שמישהו גילה כי היא מועסקת בפרלמנט כעוזרת לחבר־פרלמנט שמרן, אינה יכולה להשתוות אליה, ואין כמעט סיכוי שלפרשת פמלה, שלא קרה בה מאומה, יהיו התוצאות שהיו לפרשת קילר־פרופיומו.

המלה כמעט חשובה כאן, שהרי טיבן של פרשות כאלו, האבסורדיות ביסודן, שאין לחזות את אחריתן, כח אדיר וצובר־תאוצה כוחו של האבסורד. עם זאת, העיקרון של שתי הפרשות שווה בכל זאת. ואם כדאי להקדיש רגעים של מחשבה לפרשת פמלה־בורדס הרי זה רק כדי לעמוד על התעצמות כוחו של אותו העיקרון שעל פיו התפתחה פרשת פרופיומו.

העיקרון הוא: אין איש מעוניין באמת בנושאים החשובים העומדים על סדר־היום. עורכי העיתונים אינם מעוניינים בהם, חברי הפרלמנט הבריטי אינם מעוניינים בהם, נערות־הזוהר אינן מעוניינות בהם, הארכיבישוף של קנטרברי אינו מעוניין בהם, קוראי העיתונות אינם מעוניינים בהם. בשבוע שהוגשה לפרלמנט הבריטי הצעת־התקציב לשנה הבאה, הקדישו העיתונים הלונדוניים מקום אפסי לסעיפי התקציב הזה, לעומת המקום שהקציבו לעלילותיה של מלכת היופי של הודו, לשעבר, בחורה רזה ושמה פמלה בורדס, שהיו לה ידידים רבים וכל פשעה עד כה, שעבדה בפרלמנט הבריטי ברשות מלאה, כעוזרת־מחקר של חבר פרלמנט שלדבריו (וביתר דיוק: לדברי אחד העיתונים) בדק אותה היטב ומצא שכישוריה מצוינים. אפשר לומר שהמריבה ההיפותטית בין קריסטין קילר לפמלה בורדס היא איפוא מריבה בין שתי עובדות־מחקר ותו לא. מובן שכותרת כזאת אינה מעניינת את קוראי העיתונים הלונדונים.

בפרשת פמלה בורדס נקשרו, בכל זאת, שני שמות מעניינים למדי. שמותיהם של שני עורכים ראשיים של שני עיתוני סוף־שבוע. האחד, אנדריו ניל, עורך “סאנדיי טיימס” היה חבר של פמלה חודשים אחדים ויצא עמה לארוחות בחברת אישים מכובדים ושונים. אחד מאותם האישים היה עורך “אובזרוור”, דונלד טרפולד, שפמלה בורדס טילפנה אליו לאחר שהזדמנו יחדיו בארוחה, כשהיתה מלוּוה באנדריו ניל – כדי לרענן את ההיכרות החדשה ביניהם. הרענון היה טלפוני בלבד, טוען דונלד טרפולד, וטבלואיד אחד עשה מזה כותרת אירונית. אבל טרפולד נשא גם נאום חוצב־להבות נגד “השימוש הנפסד בכוחה של העיתונות” והתלונן מרה על פלישה לתחום הפרט. חומר חזק – כשהוא בא מפיו של עורך עיתון. כל העיתונים האחרים התנפלו מיד כאחוזי דיבוק על דונלד טרפולד האומלל, הנאשם בראש וראשונה בצביעות! שהרי לעורך עיתון אסור לדבר נגד השימוש הנפסד בכוח התקשורת.

עורך ה"אובזרוור" היה יכול לומר שיש עיתונים ויש עיתונים ואין לקשור את כולם בחבילה אחת. אבל זה בדיוק העניין! היום כבר אין הבדלים מהותיים בין עיתון לעיתון, ולא רק הטבלואידים אשמים בהורדת הכל לדרגה של רכילות חסרת עוקץ. למותר לציין שמדובר כאן בעיתונות האנגלית בלבד! לפרשת פמלה, בעודה בראשיתה, הקדיש¹ ה"טיימס" עמודים אחדים; ואפילו העיתון “אינדיפנדנט”, שקם כאילו להציל את העיתונות הבריטית משקיעה טוטלית ביוֵן־המצולה של הרכילות והתפלות, הקדיש עמוד שלם לפרשה, ועורר את אשתו של טרפולד לכתוב מכתב מלא זעם לעורך ה"אינדיפנדנט", בבחינת: הגם אתה ברוטוס! קשה להימנע מן המחשבה שאילולי נפל עורך ה’אובזרוור" טרף לחדירה לרשות הפרט במקרה זה, גם ה"אובזרוור" לא היה צמחוני כל כך בדיווחו על פרשת פמלה בורדס.

בכל השערוריות הקודמות בפוליטיקה הבריטית, לרבות פרשת פרופיומו, תמיד הופיעה המלה צביעות בדיווח ובדרך כלל, נוסף גם שם־התואר ויקטוריאנית. ייתכן שההבדל והעוקץ בפרשה הנוכחית הוא בכך שהצביעות נעלמה. אין שום ניסיון לחפות במשהו (מוסר, סתם בושה, סדר־עדיפויות) על הדחף הראשוני של האנגלי (ושמא לא רק האנגלי) בן־ימינו: הדחף לא לדעת, לא לשמוע ולא לראות את המציאות, למצוא מפלט בתפל ביותר, ברכילותי לשמו, באבסורדי.

כאמור, קריסטין קילר היא כיום היסטוריונית או עובדת מחקר. מסתבר שפמלה בורדס גם היא מראה נטיות לפנות לתחום המחקר והעיון. אני חושב על ההיסטוריונים של הקיסרות הרומית המאוחרת, על מחברי אוסף הביוגרפיות הקרוי “היסטוריה אוגוסטה”, המלא מיני סיפורים פיקנטיים מטופשים ורכילויות מחיי החצר ופרשות ועניינים שקשה להבין את עוקצם. נדמה לעתים שלא היסטוריונים הם הכותבים שם את תולדות הקיסרים, אלא עוזרי־מחקר, נניח. הייתי שמח להמשיך את ההשוואה המלומדת הזאת – אני מרגיש פתאום שאני הולך ונעשה עוזר־מחקר – אבל אני מדמה לשמוע כבר את פיהוקה של העורכת שלי, ומאחוריו את הפיהוק האימתני עוד יותר של הלקוח של כולנו, שלך, קורא נכבד ונאור.

24.3.89

השרים היותר מלומדים בממשלת תאצ’ר נזכרו אולי, בעקבות האסון באיצטדיון בשפילד, בתפקידי הספורט בהיסטוריה; בביזנטיון, למשל, שנוסדו בה שתי המפלגות היריבות הגדולות על־יסוד ההשתייכות למועדוני־ספורט שונים

שלושה ימים לפני המוות ההמוני באיצטדיון הילסבורו, החליטה התאחדות הכדורגל האירופית להחזיר למשחקים ביבשת את מועדוני־הכדורגל האנגליים שהורחקו מהמשחקים האירופיים לאחר המוות ההמוני באיצטדיון היזל בבלגיה, שגם בו היו חברי המועדון של אוהדי קבוצת ליוורפול הגורם המרכזי.

אחרי אסון הילסבורו, אמר נשיא ההתאחדות האירופית, ז’אק ז’ורז', ששוב התגלו אוהדי המועדון של ליוורפול כחוליגנים, כחיות שהותרו מכבליהן והן משתלחות פרא בכל אשר סביבן. הוא אף הוסיף ודיבר על המראות בטלוויזיה, על הפנים המשולהבות, על העיניים הפראיות, היוצאות מחוריהן וכו' וכו'. עד־מהרה התקבלו דבריו בביקורת מוחצת מפי האנגלים הנעלבים: “הבורות והרשעות של הצרפתי השמן הזה הם מעבר לכל בוז”, אמר מנהיג סוציאליסטי ממועצת העיר ליוורפול על עמיתו האירופאי. שר הפנים הבריטי, דאגלס הרד, הדגיש שהאנשים הנפגעים שהוא והגב' תאצ’ר ביקרו בבית־החולים בשפילד אינם חיות פרא אלא בני־אדם שסבלו סבל רב. הכל הדגישו בתגובותיהם על דברי ז’אק ז’ורז' כי בהילסבורו, שלא כבהייזל, לא היתה אלימות, ובכל מקרה לא אלימות מכוונת.

האלילים וסמלי מעמדם

אכן, נראה שז’ורז' לא דייק בדבריו: המראות בטלוויזיה על מה שהתחולל באיצטדיון הילסבורו היו שונים למדי מאלה שנראו באיצטדיון הייזל. אמנם כן, שם הונפו הידיים, הרגליים בעטו והעיניים צמאות־הדם יצאו מחוריהן – כל אלה דימויים של חיות פרא – ואילו מראות האנשים הנמחצים למוות כנגד הגדרות בהילסבורו העלו על דעתי בעיקר דימויים דתיים, דימויי פאסיון, דימויי מוות בייסורים של קדושים מעונים. אמנם גם בצילומים שראיתי אני נראו עיניים יוצאות מחוריהן, כמו בהייזל, אבל לא בתאוות רצח אלא מתוך מיתה בייסורים קשים. מוות על קידוש הכדורגל, כפי שאמרו ראשי מועדון ליוורפול, כשהחליטו שהמשחק שהופסק (שלא כבהייזל) ישוחק שוב, והפעם לזכר הקורבנות “שמסרו את נפשם למען הכדורגל ולמען המועדון שלנו”.

המינוח הדתי הוא במקומו. תמונות הזוועה הללו, שמעטות כמוהן באכזריות שפלה אפילו באלבום־הזוועות העשיר של תקופתנו, מעלות יותר מכל מחשבות על דת ועל קנאות דתית. אין ספק שהכדורגל באנגליה ובארצות אחרות נעשה זה־כבר לתחליף – אולי אפילו יותר מתחליף – לדת המונית, בפונקציות הקדומות ביותר והיסודיות ביותר שלה. האלילות, שיסודתיה לא נעלמו גם מן הדתות המונותאיסטיות, חוזרת בתרועת ניצחון בדת הכדורגל, ובעיקר: היא חוזרת בדת האלילות, בגילומה העממי, האקסטטי והפי רוץ ביותר.

ליהרג למען המועדון

בשביל האוהדים, השחקנים הם אלים, המועדון הוא מקדש, האיצטדיון אתר של פולחן משולהב, שבו נעלמות עכבות כלשהן, שהוא פגאני ביסודו ובמהותו. יתר על כן: גם המועדון עצמו מודע לפונקציות אלו, וזה ההסבר לכך שהשחקנים משתכרים מיליוני לי"שט גם כאשר למועדון עצמו אין כסף לתיקוני האיצטדיון שלו. כי האליל זקוק לכל סמלי המעמד של האלילים, ומעל לכל, דרוש לו שכר המייחד אותו מעל לבני־התמותה.

האופי הדתי של ההשתייכות למועדון הכדורגל מודגש על־ידי מנהלי המועדונים עצמם, מראש ובמכוון. המועדון הוא יותר מאוהל־מועד, זה מקדש, או במלה הרומית הפגאנית המתאימה יותר: FANUM, זו המלה שנגזר ממנה שם התואר פנאטי; תרגומה במלה קנאי מוסר רק חלק מתוכנה. אכן, למען המועדון מותר אף צריך ליהרג, למסור את הנפש. הצד הספורטיווי של העניין נבלע ונשכח זה־כבר. הרוח הספורטיווית האנגלית היא עניין למיתוס הכרוך במיתולוגיה הכוללת של האריסטוקרטיה האנגלית. ואילו החוליגנים האנגלים הם בני המעמדות הנמוכים, הם, פשוט, המון עובדי־האלילים הרגילים. אילו עיניין אותם המשחק, היו יושבים מול מסך הטלוויזיה וצופים בו. אבל לא. מה שמעניין אותם, מה שהכרחי בשבילם, הוא להשתתף בגופם בטקס, לשבת, ובעצם לעמוד, בחלק המוקצה להם ביציעים.

אלה שמנגד, ביציעים המוקצים ליריבים, אוהדי האל הנגדי, האנטי־כריסט, הכל מותר לעשות כדי לבזותם ולסלקם. באיצטדיון הייזל היה מותר להרוג את אוהדי האל הנגדי, ולכן הותרו הקנאים מכבליהם. בהילסבורו נדרש קורבן מסוג אחר, נעלה יותר: מות הקדושים המעונים למען המועדון. אפשר כבר לדבר היום על מגמות פונדמנטליסטיות בדת־הכדורגל, המתגברות במקביל לפונדמטליזם המוסלמי, היהודי וכו'.

חשיבותה של עמידה

יש לי הרושם שהפעם, שלא כבעקבות הייזל, נבהלה ממשלת אנגליה באמת. דת הכדורגל היא בעליל תופעה חמורה יותר מכל הדתות המודרניות הקמות ונמוגות, אולי אפילו יותר מן הסוציאליזם. השרים היותר מלומדים בממשלת תאצ’ר נזכרו אולי בתפקידי הספורט בהיסטוריה, בביזנטיון, שנוסדו בה שתי המפלגות היריבות הגדולות על יסוד ההשתייכות למועדוני ספורט שונים.

אנגליה אינה רחוקה מהמצב הביזנטי הזה, ועל כן מזדרזים החכמים לתקן תקנה לפולחן המסוכן. קודם כל, הם אומרים, צריך לבטל את מקומות העמידה באיצטדיונים. והרי סוגדי הכדורגל דווקא אוהבים לעמוד. כך קל להם יותר לעבוד את אלוהיהם בתרועה ובהנפת ידיים! ואתה נזכר שוב בימי הביניים המוקדמים, כאשר תנוחת העמידה הזקופה בתפילה, שהנוצרים נחלוה מן הדתות הפגאניות, הוחלפה בתנוחת הכריעה האקסטטית פחות, המעוכבת, המופנמת.

היקבל הכדורגל האנגלי את התקנות החדשות, המבקשות לעדן ולעכב את דחפי הדת האימתנית הזאת, התובעת קורבנות כה רבים? הפולמוס הסוער רק נפתח, אבל כבר ברור שתיאולוגיה חדשה צומחת כאן, והאדם ניצב ביסודה, ראשוני והיולי, כמלפני מאות ואלפי שנים, בלי שנגעה בו התרבות על עכבותיה, ולוא נגיעה קלה שבקלות.

21.4.1989

בשנת 1997 תימסר מושבת־הכתר הבריטית הוג־קונג לרשות סין. אין זה דבר של מה־בכך למסור מיליוני אנשים שנהנו עד כה מחירויות הדמוקרטיה המערבית ומשגשוג הכלכלה המערבית, לשלטון הקומוניסטי שאירועי־הדמים בפקין חשפו את פניו הפחות חייכניות

דיכוי התנועה למען הדמוקרטיה בסין – דיכוי אכזרי ועם זאת מסקני והגיוני לחלוטין מנקודת־ראותם של ראשי המפלגה הקומוניסטית הסינית ודגמי המהפיכה והקונטרה־מהפיכה שלנגד עיניהם – עורר תגובות שונות ומעניינות במדינות רבות בעולם, ובכל תגובה משתקפות בעיותיה המיוחדות של המדינה ושל החֶבְרה המגיבה. בישראל חשבו הכל על האינתיפאדה והוציאו מן הפרשה הסינית את המסקנות המתאימות לכל מחנה: אלה מתקנאים, לא תמיד בחשאי, בדוגמה הסינית לדיכוי התקוממויות טורדניות (והרי אין התקוממות לא־טורדנית, אפילו כשהיא שקטה־יחסית למראית עין, כמו זו של הסטודנטים הסינים), ואלה טוענים כי את שאיפות החרות והעצמאות אי־אפשר לדכא בכוח־הזרוע (אף שהדיכוי הסיני מרמז לכאורה שאמנם אפשר).

תגובות מעניינות מאוד, תגובות הכוללות את העדר התגובות הרשמיות, נשמעו בברית־המועצות (“הרי זה יקרה לבסוף אצלנו”, אמרה רוסיה זקנה, למודת־מהפיכה, לעיתונאי בריטי שראיין אותה ברחוב מוסקוואי). אך אין ספק שהתגובה הנרגשת ביותר – ו"נרגשת" היא לשון לשון המעטה רבה – למאורעות הסיניים, היתה תגובתה של הונג־קונג, מושבת־הכתר האנגלית שמבחינה גיאוגרפית והיסטורית אינה אלא חלק זעיר של ארץ סין האדירה.

מושבת־הכתר לפי שעה, אך לא לימים רבים. שהרי בשנת 1997 אמורה הונג־קונג להימסר לרשות המדינה הסינית, על־פי הסכמים שנחתמו בשנת 1984 בין ממשלת תאצ’ר לבין ממשלת דנג שיאו פינג. חודשים ארוכים התנהלו הדיונים לקראת חתימתו של החוזה הזה, והיו מלווים לכל אורכם ויכוח ציבורי חריף ואף הפגנות, הן בהונג־קונג עצמה והן בלונדון. הבריטים היו חייבים לנהל את הדיונים הללו ולשאוף לחתימת החוזה בשל העובדה שהדגישו כל הזמן, ומדגישים היום אף ביתר שאת: תוקף החכירה (lease) שמכוחה מחזיקה בריטניה בהונג־קונג, פוקע בשנת 1997, ואז ממילא אין לה זכות להחזיק עוד במושבה האסיאתית האחרונה שלה.

כל הרעות החולות

מלכתחילה לוו שלבי המשא־ומתן ברגשות לא־נוחים. אחרי ככלות הכל, הונג־קונג לא היתה אמורה לזכות בעצמאות מדינית, אף שלא חסרו קריאות לא־ריאליסטיות לעצמאות מצד אנשי הונג־קונג רבים, אלא להימסר לידיה של המדינה הקומוניסטית הרצחנית, שרק לפני שנים מעטות נקטלו בה מאות אנשים ב"מהפיכה התרבותית" של מאו. למסור כמה מיליוני אנשים, שנהנו עד כה מזכויות הדמוקרטיה המערבית, ללוע הארי הקומוניסטי, אינו דבר של מה בכך. כאן נכונה מלכודת אמיתית לליברל הבריטי השש להתרחק מן העבר האמפריאליסטי של ארצו. כשהוא מוריד מעליו את עולה של הונג־קונג, הריהו משאיר מאחוריו את האימפריאליזם השנוא, ועם זאת, עושה פשע חמור פי כמה: מעלה על המזבח את חמישה המיליונים וחצי תושבי הונג־קונג.

והרי הונג־קונג לא היתה, ועדיין איננה, סתם מושבה אנגלית, אנכרוניזם גלוי בעידן החופש. היא היתה ועודה (אבל לשון־עבר כבר דבוקה בכל תיאור כזה), אי משגשג של חירות ודמוקרטיה. והפריחה הכלכלית שלה היא הוכחה מוחשית, המנקרת את עיני הממשל הפקיני, שרק דמוקרטיה וחירות ואף כלכלת־שוק לא־מוגבלת, מבטיחות שגשוג חומרי. הונג־קונג היתה קריאת־תיגר מתמדת על הקומוניזם הסיני הנוקשה. הייתכן שהיא עשויה להוסיף ולפרוח במסגרת של סין הקומוניסטית, הצנטרליסטית והמונוליטית ושאר הרעות החולות המבטיחות עבדות ושפל כלכלי מתמיד?

כן, אמרו מחייבי ההסכם, ובראש־וראשונה החותמים עליו, אלא שסין של דנג איננה עוד סין של מאו. הסינים הבינו שהמרקסיזם בגרסתו הנוקשה אין לו תקוה, הבינו את הצורך ברפורמות כלכליות מרחיקות לכת. והרי כבר שנים אחדות מדברים במערב, בהתלהבות הרגילה של אנשים שאינם צריכים לסבול על בשרם את שיטות הניסויים הקומוניסטיים למיניהם, כי “סין נפתחה לעולם”, שהמרקסיזם הסיני הוא למעשה נחלת העבר, שהכלכלה הסינית הולכת ומתדמה לכלכלות המערב, שהממשל הסיני קורא ליזמים מן המערב, שאלה באים להשקיע בסין, שיש כבר קוקה־קולה (אותו סמל ישן של הקפיטליזם הרקוב) בסין, וכו' וכו'. ואמנם נדמה שהיו סימנים להתפתחות כזאת, לרפורמות הכלכליות והאחרות. אלא שסין לא חשבה על דרך לרבע את המעגל הזה, ליצור כלכלה חופשית בלי חופש.

כך או כך, באווירה האופטימית של שנות השמונים המוקדמות, נראה היה שהונג־קונג אינה נמסרת לידי המפלצת הקומוניסטית הקשיחה, אלא לידי שלטון נבון המתקרב למערב, מנסה להתוות רפורמות מרחיקות־לכת, זונח את עקרונות המרקסיזם־לניניזם־מאואיזם. גם מרגרט תאצ’ר וגם סר ג’פרי האו, שר החוץ לשעבר, שעמד בראש המשלחת האנגלית לחתימת החוזה, הרגיעו את תושביה העצבניים של הונג־קונג: סין זו שהם יצורפו אליה בשנת 1997 לא תהיה סין שרבים מהם חזו מבשרם (וברחו ממנה בהמוניהם, כאשר עוד התקבלו במושבת הכתר). זו תהיה סין חופשית, כמעט כמו הארצות הדמוקרטיות של המערב.

באיזו מידה האמינו בכך אנשי ממשלת תאצ’ר עצמם אין לדעת; מכל מקום, זו היתה דרך נוחה להרגעת המצפון, הרגעת הקול הליברלי האנגלי, ומעל לכל, הרגעתם של תושבי הונג־קונג, שבפיהם שמו את הסיסמה “ההולכים למות מברכים אותך, דֶנְג!”. למותר לציין שלא כל תושבי הונג־קונג נרגעו, ועוד לפני חתימת ההסכם, התחילה הגירה מהונג־קונג. רבים נסעו לקנדה, רבים אחרים לארצות אחרות, בהן אנגליה.

אלא שהאנגלים לא ששו, ואינם ששים גם היום, לקבל בארצם את אנשי מושבת הכתר המשגשגת שלהם. לשלושה מיליונים וחצי מתוך חמישה מיליונים וחצי של תושבי הונג־קונג הוענקו תעודות־זהות בריטיות המקנות להם את כל הזכויות של נתין המלכה הבריטית, פרט לזכות אחת: זכות התיישבות באנגליה! מן הכלל הזה הוצאו כמה קטגוריות מצומצמות של הונג־קונגאים, כדוגמת “אנשים בעלי זכות מיוחדת בשירות הכתר הבריטי”. על רוב תושבי הונג־קונג אסורה הכניסה לאנגליה לשהות של קבע.

במשך כל חמש השנים שמאז חתימת ההסכם, נמשך וגועש הוויכוח על תעודות־זהות אלו היוצרות בעיות מבחינה תחוקתית. אבל אחרי ככלות הכל, הונג־קונג היתה אמורה להצטרף למדינה הסינית הגדולה, שתושביה הם ממילא בניה, ושבשנת 1997 תהיה כבר בלי ספק מדינה חופשית לכל דבר. והא ראיה: המלכה האנגלית ביקרה בסין ו"התקבלה בזרועות פתוחות" על־ידי דנג וחבריו, ובעוד חודשים אחדים היו אמורים לצאת לביקור בסין הנסיך צ’ארלס ואשתו, ואנשי הונג־קונג עוד יצטערו שלא הצטרפו קודם לארץ־האם כדי למהר לפקין ולחזות בזיו־המלכות של בריטניה המתארח אצל דנג הליברל, הרפורמטור הגדול.

מרחץ הדמים בכיכר טיאנאנמן הנחית מכת מוות, וכמובן, אין זה דימוי רטורי כל־עיקר, על אשליות אלו. המומחים לענייני סין, שעוד תמול שלשום התלהבו מן הרפורמות ומדנג וחבריו, נזכרו פתאום זה־כבר סטה מסלול הרפורמות מן הקו הישר, שלא רק עכשיו יש “בעיות” אלא אפילו היו סימנים מדאיגים זה שנתיים. אבל כל זה, כמובן, כאין וכאפס לעומת הדיכוי המזוויע, רב הזרועות שנעשה בסין – לאחר הקטל בפקין ובערים גדולות אחרות – והשקר הקומוניסטי הרגיל שבאמצעותו מוחקים כל אירוע, ולוא הגלוי והאימתני ביותר.

האו כצ’מברלין

החלום על הרפורמות הסיניות, על הכלכלה החופשית בלי החופש, נמוג כלא היה (או כמעט, כי כבר היום, זמן מה אחרי ההרג, נשמעים במערב קולות כי זה זמני, זה יתוקן, הדברים ישובו אל מסלול הרפורמה עם מותו של דנג, אם לא לפני כן; אין סוף למשאלות־לב ומשאלות־כיס על חשבונם של אחרים. אמנם גם הזריזים שבפוליטיקאים המערביים אינם יכולים להתכחש לגלוי לעין. סר ג’פרי האו עצמו הודיע, שומו שמיים, על ביטול הביקור של צ’ארלס ודיאנה בסין: “הוא לא יוכל להתבצע עקב מה שקרה”. עד כדי כך!

ואילו אנשי הונג־קונג אומרים עכשיו ביתר שאת מה שאמרו כל הזמן: אל תמסרו אותנו ללוע הארי. וכבר נמצא מי שהשווה את סר ג’פרי האו לשמרן אנגלי אחר, נוויל צ’מברלין, וחוזה הונג־קונג של שנת 1984 הושוה להסכם מינכן. יתר על כן: איש הונג־קונג אחד, הנושא את תעודת־הזהות שאינה מתירה ישיבת קבע באנגליה, הופיע בטלוויזיה האנגלית ודיבר על הדמיון בין מצבם של ההונג־קונגאים והיהודים תחת שלטון היטלר. גם מי שהשוואה נראתה לו מופרזת, לא יכול שלא לחשוב עליה, לחשוב על הפליטים היהודים המתדפקים על שעריהן של ארצות המערב, הנועלות את שעריהן, ועל האונייה ההיא, המלאה ביהודי גרמניה, שנסעה מעיר־נמל מערבית אחת למשנה, ונאלצה להפליג כלעומת שבאה מכל אחת מהן. אבל האנגלים אינם מסוגלים לקלוט באי שלהם, טוען סר ג’פרי האו, שלושה מיליונים וחצי סינים. כמות זו תכפיל את מספר המיעוטים באנגליה, והרי יש באנגליה בעיות קשות מנשוא עם המיעוטים היושבים כבר בקרבה.

הנימוק אינו קל לדחייה, אפילו ממשלת הצללים של הלייבור אינה מבטלת אותו כליל, אולי מתוך סברה שנראית לאחרונה בעלת סיכוי, שהיא עתידה לחזור לשלטון בבחירות הבאות, וממילא תצטרך להתמודד עם הנהירה האדירה של הסינים הבורחים מהונג־קונג. ועם זאת, רבים האנגלים, משמאל ומימין כאחד, המזדעזעים מן ההפקרה הזאת של מיליוני אנשים חופשיים לשלטון הדמים הפקיני. הזר המתבונן בדילמות הנוראות הללו יכול רק לשמוח שאין הוא חייב לנקוט עמדה כלפיהם, ועד מהרה הוא נזכר שהבעיות בארצו־שלו אינן מוקשות פחות, קורעות נפש פחות.

בינתיים מתדפקים על שערי הונג־קונג הוייטנאמים הבורחים בסירות רעועות מן הקומוניזם שלהם. אנשי הונג־קונג אומרים שאין הם מסוגלים להתמודד עם כמות כה גדולה של פליטים, הם כופים על הסירות לשוב לאחור, לחזור אל לוע הארי שממנו הצליחו לחמוק. ואתה חושב במלים של פרקי אבות, שאיבדו גם הן את נחמת הדימוי: על דאטפת אטפוך… ואילו ממשלת תאצ’ר הודיעה שהיא מעניקה ארבעה מיליונים וחצי ליש"ט להונג־קונג כדי לסייע לה בקליטת הפליטים מווייטנאם! הכסף איננו בעיה.

לונדון 28.7.89

בימים אלה מתנהלים משחקי הגביע העולמי לכדורגל: זה חשוב בעיני כקליפת־השום. כשקורה לי לחשוב על כדורגל, תמיד אני נזכר בחמדה בדבריו של מורה־ההלכה הגדול, הפרופ' ישעיהו לייבוביץ', על “אחד־עשר החוליגנים הרצים אחרי כדור”, כההגדרה המדעית הטובה ביותר של משחק הכדורגל. דומני שמעולם לא אמר לייבוביץ' דבר נכון מזה. ועם זאת, אני נזכר שכאשר נתתי לפני שנים ביטוי בכתב להתפעלותי מדיוק הגדרתו של הכימאי הדגול שלנו, בא עמי חשבון חבר ותיק, מדען (גם הוא) במכון ויצמן וחובב כדורגל מושבע. הוא ציין כי ראשית, הפוסל במומו פוסל (פרופ' לייבוביץ' רץ אחרי כדור?! לא, אבל…) ושנית, מבחינה מדעית טהורה לא צדק הפרופסור – טען הדוקטור שלי – מפני שהכדורגלנים עצמם אינם יכולים להיקרא בשום פנים חוליגנים: לכל המרובה אפשר לתאר כך את הבריונים המשתוללים, בארצות מסוימות, לפני המשחק, בעת התרחשותו ואחריו. “ומה אשמים הכדורגלנים?”

יתר על כן, הוסיף חברי הצעיר (אז) בנימה של קאטו הזקן, משחק הכדורגל הוא אמנות גדולה לא־פחות מכל אמנות אחרת, ופֶלֶה (שחקן ברזילאי דגול אז) הוא וירטואוז לא פחות מאשר ישה חפץ או דניאל בירנבוים. ניחא, אני אומר. ומוסר בנאמנות את תגובתו של מדען אחד על דברי מדען אחר ומושך ידי מן הוויכוח בעניין ספציפי זה, שכאמור אין לי בו כל עניין. כנרמז, אני נוטה אחר הגדרתו של לייבוביץ מפני שאני עצמי אינני מצליח לראות את יסוד האמנות שבמשחק הכדורגל, אבל מקובל עלי שיש רבים המבחינים ביסוד הזה. יבושם להם בחודש השלם שיישבו כאחוזי דיבוק לפני הטלוויזיות המעבירות את משחקי הכדורגל מאיטליה.

לעומת זאת, מעניין אותי, אף מסקרן ומהלך עלי תיעוב ופחד (וממילא, שמץ קסם אפל), מה שמתחולל מחוץ למגרש עצמו. אומרים שרבים מן הבאים לצפות במשחקים גם הם מתעניינים בעיקר במה שמחוץ למגרש, ובמה שלפני המשחק ואחריו. כך או כך, כוונתי לתופעת המין האנושי הכמעט־חדש, מה שקרוי “חוליגן הכדורגל”. בין השחקנים, מנהלי המועדונים וחובבי הכדורגל יש קובלים כי זן זה של חוליגן נדבק איכשהו לכדורגל בלי שיהיה קשר מהותי בין השניים. החוליגן מסוג זה חי את הווייתו גם מחוץ ליום המשחקים, או חודש המשחקים, ותמיד הוא נאמן לאפיון המסוים של החוליגניות שלו. אז למה אין קוראים לו “חוליגן חנות המכולת” או “חוליגן האוטובוס” – או “חוליגן הספרייה העירונית”?

אשר לשלושת הכינויים החלופיים הללו, אני יכול להציע תשובה סבירה רק לתואר השלישי, כלומר, למה לא ייקרא חוליגן הכדורגל “חוליגן הספריה העירונית”? אבל באשר לשניים הראשונים ודומיהם, נדמה שיש משהו בטענתם של האוהדים האמיתיים, הנעלבים: ודאי, נכון שחוליגן הכדורגל הוא תמיד חוליגן. אבל גם יש כאן היתממות מסוימת: את מיטב הישגיהם של החוליגנים הללו צריך לזקוף למשחקים ה"גדולים", משחקי הגביע למיניהם. שמות של איצטדיונים מפוארים מציינים את ההיסטוריה של החוליגניות הכדורגלית: הייזל, הילסבורו ועוד – אלה שמות־הקרבות הידועים ביותר של השנים האחרונות. יש איזה קשר, אל ניתמם, בין החוליגנים החדשים (לכאורה) לבין משחק הכדורגל.

אנגליה היא כידוע מולדת החוליגנים הכדרוגליים הללו, ושמא: החיות הכדורגליות הללו. שהייה ממושכת באנגליה מאלצת לשים לב לתופעה שאינה יורדת מעל סדר היום הציבורי האנגלי, שמתנהלים עליה דיונים בפרלמנט, נכתבים מאות מאמרים ואף ספרים: איך הפך הספורט האנגלי הלאומי למקור החרפה האנגלית העיקרית כמעט, ל"מחלה האנגלית", כפי שמתוארים חוליגני הכדורגל בעיתונות של יבשת אירופה? איך קרה שהעם אשר תכונות ספורטיוויות והקפדה על הגינות המשחק נחשבו לתכונותיו הלאומיות המוצהרות, איבד כל זכר לסימני־היכר אלה? אולי חרפה זו היא הסמל החריף והגלוי ביותר לאותה שקיעה שספק אם יש דוגמאות למהירות ממנה בהיסטוריה – שקיעתה של אנגליה ממעמד אחת האומות התרבותיות המרכזיות למעמד של מדינה שמבחינה תרבותית היתה יכולה להיחשב למדינת העולם השלישי, אילולא היה בדבר להעליב את העולם השלישי.

כן, אנגלים רבים מאוד סבורים כך. אני, שמעולם לא הייתי במשחק כדורגל באנגליה (ורק פעם אחת בישראל, ופעם קודמת, בילדותי, בפולין), יודע אל־נכון שכך הדבר, שחברה או מדינה שהיתה עשויה להצמיח ולעצב את הטיפוס הקרוי חוליגן־כדורגל היא חברה ששקעה לבלי־שוב, היא מדינה שפרקה כל מסגרת של תרבות וסדר, ואין עמה זכאי לבוא בקהל עמי־התרבות, בדיוק כמו שלא היתה זכאית להשתתף במשחקים האירופיים מאז ההשתוללויות האחרונות של החיות הכדורגליות באירופה; (בינתיים, בעקבות לחצים, הוחזרה אנגליה לאירופה, ועל כך עוד ידאבו האירופאים ואנגליה הרשמית עצמה). כאמור אין טעם לגנות את הטיפוס האנושי הזה הקרוי חוליגן־כדורגל; די לציין שזה יצור חדש יחסית, מפלצת כמעט מודרנית – מהפחות מלבבות שילדה האנושות הזקנה הזאת במשך אלפי שנים של ייצור וטיפוח המפלצות, שהיא מתמחה בהן.

אף שלא הייתי במשחק כדורגל אנגלי וביום המשחקים, המרוחקים חמישה קילומטרים מביתי, אני מסתגר בבית הסתגרות נזירית בהחלט (סביבת הפאב בפינה מלאה יצורים אלה כבר שעתיים לפני פתיחת המשחק), דווקא הזדמן לי להתבונן היטב, שעה לא־קצרה, בהווייתו של החוליגן האנגלי. איתרע מזלי וטסתי לפולין במטוס מלא אוהדים כדורגליים, שנסעו למשחק “גדול” כלשהו בין אנגליה ופולין. מעולם לא הבנתי מנין יש למובטלים מקצועיים אלה כסף לטיסות הללו, אבל זה עניין אחר. מכל מקום, אף שהיה אסור לשתות אלכוהול בעת הטיסה, ולכאורה ניטל המניע לחוליגניותם, יכולתי להתרשם היטב ממאפייני הבחורים המתועבים הללו, שגם בשעה של רגיעה יש בעיניהם זיק של רצח.

דקות אחדות לאחר ההמראה, כבר היו כמה ריפודי מושבים קרועים, העיתונים שבדפנות המושבים קרועים אף הם וקרעיהם מתעופפים במחלקה כולה, הדיילות נפחדות, מכונסות בפינותיהן ואינן מעזות לשאת את פניהן, וקריאות בהמיות פולחות את חלל המטוס. כרבע שעה אחרי ההמראה, אורגנה הזמרה האיומה בציבור של שירת “!Here we go” ־ קריאת “הננו!” שאינה משתמעת לשתי פנים. השירה נתמשכה שעתיים, באוזני ובאוזני הנוסעים האחרים, ובוודאי עוד יומיים או שלושה ברחובות ורשה וקטוביץ (שם היה אותו משחק נורא).

אחר כך קראתי בעיתונות הפולנית והאנגלית כי האוהדים האנגלים התנהגו למופת בעת הטיסה ובימי המשחקים, “למרות החששות התקדימיים הלא־נעימים”. מסתבר שהטיסה ההיא היתה מופתית. מכאן יכולתי לנחש איך פני הדברים כשזה אינו כה מופתי.

אבל מה לי מספר על חוויות אותה טיסה לוורשה? הרי את החוליגן הכדורגלי הזה אני רואה מדי יום ביומו בלונדון, ברחוב וברכבת התחתית, בכל מקום: המהות היא אחת. והיא יוצרת סביבה את תרבות השפל האימתנית, תרבות החוליגניות: עיתונות של חוליגניות כדורגלית, לשון של חוליגניות כדורגלית, מוסיקה כנ"ל, לבוש כנ"ל.

מלומדים מייגעים את ראשיהם על מקורות צמיחתו של דור החוליגנים. מדובר על אבטלה, על בתים הרוסים וכל יתר הקלישאות. המשחק עצמו הם טוענים, ממלא את מקום הדתיות שנעלמה; הוא סובלימציה למיניות דחוקה; הוא סובלימציה לאלימות.

משעשעים אותי מאוד הטיעונים בדבר הסובלימציה לאלימות: אם זו הסובלימציה – מה היא האלימות עצמה? ועם זאת, ודאי נכון שהאבטלה – המלווה תשלומי סעד וככל הנראה גם מקורות הכנסה אחרים, שהרי מנין להם הכסף לנסיעה ובילוי בערים הזרות? – היא גורם ראשון במעלה. “הכי גרוע כשילד משתעמם”, אומרות אמהות נבונות. והרי האבטלה לא תיעלם עוד מחברות המערב בעלות הטכנולוגיה המפותחת; אדרבה היא תלך ותגבר עם התפתחותה המתמשכת. כלומר, יהיו יותר ויותר חיות כדורגליות. ומה יועילו חדרי המלחמה שמקימות משטרות אנגליה ואיטליה למלחמה בחוליגניות? היא חזקה מהם ותגבר עליהם תמיד. חודש הסובלימציה העובר עלינו הוא מין קרנבל פראי, פגאני, ברשות השלטונות.

השנה יתעצם בלי ספק הפטריוטיזם, גורם הכרחי של החוליגניות הכלל־אירופית. אף אין ביטחון שהאנגלים יובילו בתחום הזה. הרומנים מתכוונים לשלוח עם המשלחת שלהם למשחקי־הגביע, המשלחת הראשונה אחרי שנים רבות, “עשרת אלפי דגלים” – כנראה אלה הדגלים עם החור באמצעם. ואולי במקום הפטיש והמגל יתנוסס עליהם כדורגל בעתיד? אבל זה כבר כמעט עניין אחר.

הארץ, 15.6.1990

השם ג’ונתן מילר מעורר התפעלות אוטומטית, והעובדה שהוא מגיע לארץ החודש כדי לביים את האופרה “חליל הקסם”, תהפוך את האירוע לסופר־אירוע. התוצאות ודאי יהיו שנויות במחלוקת

לשון הקלישאה תקרא לג’ונתן מילר “ילד של שנות הששים”, אבל אולי מוצדק יותר יהיה לכנות אותו “מחוללן של שנות הששים”, או – “אחד מאלה שהטביעו את רוחם” על העשור העליז הזה, שנראה היום רחוק יותר מאשר המאה הקודמת.

קשה היום להאמין, בייחוד כשעוברים ברחוב הבורגני העגום שהוא קינגס־רואד של היום, עם החנויות הסגורות הרבות המעידות על המיתון העמוק שבו שקועה כלכלת אנגליה, שהיה פעם דבר ששמו “סווינגינג לונדון”, שהרחוב הזה ברובע צ’לסי היה הסמל שלו, לצד החיפושיות וקרנבי־סטריט. מהפרֶה־היסטוריה המופלאה או המגוחכת הזאת, לפי נקודת־הראות, נשארו כיום רק שרידים בצורת סרטים ישנים, תקליטים, ואולי יותר מכל נשארו האנשים, אלה שעשו את לונדון הצעירה ההיא. ברגע הראשון תמצאו עצמכם נדהמים למחשבה שג’ונתן מילר הוא רק בן 56.

התדהמה היא בין השאר בגלל שמילר לא נח על זרי הדפנה של הצלחותיו המוקדמות, כשיחד עם עמיתיו ללימודים באוניברסיטת קיימברידג' ירד ללונדון והציג שם לקהל העירוני את הסוג החדש של הסאטירה הפוליטית האנטי־בורגנית, השמאלנית, שזעזעה את הנוף השליו לכאורה של ימי מקמילן מדושני־העונג. כל חבורת הרוויו הסאטירי “מעבר לשוליים”, שראשיתו בתיאטרון הסטודנטים של קיימברידג', ובראשם צעירים מבריקים דוגמת מילר ודאדלי מור, המשיכה להתפתח לכיוונים חדשים ואפילו לא משוערים. אבל נראה שאווירת שנות הששים המוקדמות היא עדיין ההקשר הטבעי של דמותו של מילר, שבייחוד בשנות השמונים התאצ’ריסטיות נראָה כאנאכרוניזם גמור.

ואמנם, מילר נמנה עם המבקרים הקיצוניים ביותר של התאצ’ריזם, והיה מוכן לומר את הדברים החצופים ביותר על ראש־הממשלה השמרנית לשעבר. באחד מראיונות הטלוויזיה שלו כינה את קולה של גברת הברזל “נפיחה מבושמת”. שנאתו לתאצ’ר לא ידעה גבול.

בניגוד לעמיתיו ל"מעבר לשוליים", המקצוע שמילר למד בקיימברידג' היה רפואה, ולא אמנויות או ספרות, ואף שמוקדם למדי פנה לתחומי האמנות, למשחק ולבימוי, ולא עסק בפרקטיקה רפואית, עתידה היתה השכלתו בתחומי הרפואה, בייחוד בנוירו־פסיכולוגיה, לעזור לו באפיק מרכזי של עיסוקיו האמנותיים. על הידע המדעי שלו ביסס את סידרת הטלוויזיה שלו, ששודרה גם בארץ, על גוף־האדם והתקדמות הרפואה, וכן גם את סדרת השיחות עם ראשי המדברים בפסיכולוגיה המודרנית שהופיעה גם בתרגום עברי (בסדרת אופקים של “עם עובד” תחת השם “מחשבות על מחשבות”). עניינו של מילר במחלות־זיקנה ניכר גם באחת ההפקות המפורסמות המוקדמות שלו: הצגת “המלך ליר”, עם השחקן מייקל הורדן בתפקיד הראשי, ב־1969. משחקו של הורדן בהצגה הזאת, בהנחיית מילר, היה מחקר בנוירוזות של הזיקנה. הנושא מעסיק אותו עד היום בצורות שונות, וכך, למשל, הוא עוסק הרבה בשנים האחרונות בסיוע לאגודה למאבק במחלת האלצהיימר, שהוא יושב־הראש שלה.

בשלהי שנות הששים הזמין לורנס אוליביה את ג’ונתן מילר לביים את שייקספיר בתיאטרון הלאומי האנגלי. מילר היה אחד הבמאים שתרמו למוניטין של התיאטרון האנגלי בתקופה ההיא ועשו אותה לתור־זהב שכמעט לא־ייאמן כיום. הצגה מפורסמת שביים מילר אז היתה “הסוחר מוונציה”, עם לורנס אוליביה עצמו בתפקיד שיילוק. פרשנותו של מילר לדמותו של שיילוק, שדיבר במבטא מרכז־אירופי יידי כבד, עוררה ויכוחים סוערים, שאת להטם הזכיר לי לא מזמן דניאל דורון במאמרו המצוין “עניין של מבטא”, שבו הוא מבקר בחריפות את גישתו של מילר לדמותו הסמלית של שיילוק.

מהוויכוחים השיילוקיים ההם לא נעדר גם איזכור יהדותו של מילר, בן מהגרים מרוסיה. לא מכבר אמר, בראיון טלוויזיוני, כי ליהדותו אין שום משמעות בחייו. אכן, הוא נשאר נאמן בכל לעקרונות השמאלנות הקוסמופוליטית של שנות הששים. בין עוזריו בתיאטרון הלאומי האנגלי היו גם כמה ישראלים שלאחר מכן קנו להם שם בעבודתם בארץ, אך לא נראה עד כה שיש למילר זיקה מיוחדת כלשהי לישראל, שאת יחסו למדיניות ממשלתה קל לנחש על פי עמדותיו האחרות.

יחסיו של מילר עם פיטר הול, שבא במקומו של לורנס אוליביה כמנהל התיאטרון הלאומי האנגלי, עלו כמעט מיד על שרטונים אחדים שעקבותיהם יימצאו לרוב ב"יומנים" של הול מן השנים ההן, יומנים שהתפרסמו כספר לפני כשנתיים. מילר התפטר מן התיאטרון, פנה לעשיית הסדרות הידועות שלו בטלוויזיה שהיקנו לו שם כאחד מטובי המנחים והפופולריזטורים של המדעים. בין השאר מצא עניין בפסיכולוגיה, לשון, מוסיקה. הוא היה ל"פרי־לאנסר" מבוקש מאוד, ביים הצגות שונות בתיאטרונים רבים, תוך שהוא שומר על הקווים האופייניים לו: צניעות בהוצאות־ההפקה, משהו נזירי בסגנון בכללו. אז החל גם את פעילותו המפתיעה כבמאי אופרות, בעיקר של מוצרט. את “נישואי פיגארו” ביים באופרה האנגלית של סדלר’ס ולס, ושוב כעבור זמן־ מה באופרה של גליינדבורן; אחר כך עשה את “דון ג’ובאני”, שבעניין הפרשנות שנתן לו הרחיב בספר שהוציא, ואת “חליל הקסם”, שאותו הוא אמור לביים בארץ. על מלאכת הבימוי של מילר באופרות היו תמיד מה שקוראים “תגובות מעורבות”. על עצמי ועל אחדים מחברי אוכל להעיד שיצאנו באמצע, מכמה מהן, ובאחרות נשארנו עד הסוף.

פעילות בתחומים רבים, בשני העברים של “שתי התרבויות”, המדעים והאמנויות, היקנו למילר הילה של איש רנסאנס. במשך כל השנים הארוכות מאז החל את דרכו, ועל אף התמורות הניכרות בטעמים ובאווירה הציבורית באנגליה, לא נעלמה דמותו הארכנית מתודעת צופי הטלוויזיה וצופי התיאטרון והאופרה. שפת הידיים הסוערת שלו והברק החצוף של שיחתו היו לסימני ההיכר שלו. עמיתיו לתחילת הדרך, דוגמת דאדלי מור, נעשו כוכבים בין־לאומיים ועקרו זה כבר למחוזות המיליונרים של החוף המערבי. מילר נשאר איש צפון־לונדון מובהק, האינטליגנט השמאלני הטיפוסי בנוסח קמדן־טאון. נדמה שהוא נער הפלא, הסטודנט הנצחי שלכאורה עדיין לא בחר לו את דרכו הקבועה בחיים והכל עוד פתוח לפניו, ומי יודע, אולי מהעיסוק בבימוי אופרות יפנה מחר להקמת קומונה חקלאית על יסודות סוציאליסטיים איתנים.

ואולי ייעשה ציוני ויעלה להצטרף למפגינים נגד הכיבוש, מול מעונו של ראש הממשלה? ג’ונתן מילר הוא איש ההפתעות הרבות, עד בלי די, ולא פעם נזכרתי למראהו בדבריו של המלט על יוריק ידידו ש"לא היה גבול לתעלוליו, למעלות רוחו ודמיונו".

14.6.91

הפעם הראשונה שבה יצאתי באמצע הצגת תיאטרון (למען האמת, כארבעים דקות אחרי תחילתה) היתה אחד הרגעים הגדולים בחיי, רגע של שחרור אמיתי. זו היתה אולי ההצגה החשובה בחיי, כי הרגע שבו מבין אדם שהוא יכול, ואף ראוי לו, לקום ולצאת באמצע ואפילו לא לחכות להפסקה הוא רגע הפיכתו לאדם חופשי ועצמאי, שטעמו הוא סוף סוף עמו. ההצגה כשלעצמה (“הסוחר מוונציה”, מאת שקספיר) היתה לא רעה, ואחד משחקניה הראשיים היה שחקן ידוע בשעתו, לורנס אוליוויה.

אמנם אוליוויה היה חביב עלי, וכשראיתיו בכמה הצגות והופעות קולנועיות התפעלתי ממשחקו, ואולי אף הסכמתי עם הקונסנסוס הבריטי (והעולמי) שזיכה אותו בשם התואר “גאוני”. אבל שמתי לב, מתוך היכרותי עם יחסי השחקן והקהל באנגליה, שבמקרה המסוים הזה התאהב אוליוויה בדימוי שלו כגדול שחקני אנגליה, ואולי העולם כולו, במאה העשרים. הוא התחיל להאמין שהוא לורנס אוליוויה, ומשהו מלאכותי ומאולץ הקשור באמונה העצמית היתרה הזאת חדר למשחקו. בהפקה המפורסמת של “הסוחר מוונציה” שבה צפיתי (מבלי לדעת שתהיה מפורסמת) שלט היסוד הנרקיסיסטי־המאולץ הזה מן ההתחלה, והתוצאה היתה שההצגה עיצבנה ושיעממה אותי מן הרגע הראשון. ברגע מסוים קמתי ובנימוס מרבי השתחלתי החוצה. הייתי אדם חופשי.

זאת היתה בלי ספק תחילתה של חירות חדשה. התחלתי להתמחות באותן יציאות באמצע, שהן מענגות כל כך – אל החמצן, אל החופש. לא להשתעבד לתהילה, ליחצ"נות, לאידיאה; להשיל מעליך את הטוטליטריות של כרטיס הכניסה. כמה אומללים היו בעיני כל אותם היפאנים והישראלים המהווים את קהל הצופים בהצגות היוקרתיות של תיאטראות לונדון, ההצגות הנהדרות הרבות כל כך שמהן יצאתי באמצע. כמה נכמרו רחמי גם על כל אלה ששבו אל ההצגה אחרי ההפסקה שבה יצאתי.

יש ליציאה באמצע עוד אספקטים רבים, לא כולם מספקים כמו האספקט האקזיסטנציאליסטי של החירות – למשל השחקנים והצופים האחרים, שלעולם ילוו אותך במבט נוזף ומריר. אך למרות כל אלה, אני זוכר עד היום בחיבה את הפעם הראשונה, את אוויר הערב הלונדוני הצונן ההוא שנשמתי מלוא ריאותי.

2.1.1992

את התיאטרון הלונדוני, הסובל ממחסור במחזאות מקורית, מצילים השחקנים האנגלים, שנדמה כי יצליחו לרתק את הצופה אפילו להקראה של ספר טלפונים

מצבו של התיאטרון הלונדוני בעשור האחרון בכי רע. לפי סימנים אחדים, אפילו התיירים הישראלים, שבעבורם לונדון היא בירת התיאטרון העולמי, כבר התחילו לשמוע על כך. הבעיה של התיאטרון המהולל פשוטה למדי: אין מחזאות מקורית. הרולד פינטר יצא לא מכבר עם מחזה חדש, אחרי 13 שנות שתיקה, אבל גם זה לא היה פינטר של פעם. הוא הדין בג’ון אוסבורן. מחזה חדש שלו, שהועלה גם הוא אחרי שנות שתיקה ארוכות וירד כמעט למחרת הבכורה, מאשש את הסברה שמחבר “הבט אחורה בזעם” יכול רק להביט אחורה בגעגועי שווא.

על רקע זה מתגלה אולי אלן בנט, מחברם של מחזות טלוויזיה מוצלחים (שמהם מוכר לצופה הישראלי הסרט על גאי ברג’ס, המרגל האנגלי במוסקבה, “האנגלי בחו”ל"), כמחזאי הבולט ביותר של לונדון כיום, אף שאין הוא איש תיאטרון מובהק. מחזהו “טירופו של ג’ורג' השלישי”, המוצג בתיאטרון ליטלטון בבימויו של ניקולס הייטנר, הוא מחזה פגום מאוד, כמעט לא תיאטרלי. אם ההצגה היא בכל זאת מרתקת, אין זה כלל הודות למחזה המגושם.

אלן בנט היה סטודנט וכמעט נעשה מרצה להיסטוריה באוקספורד, לפני שזנח את האקדמיה לטובת הטלוויזיה. כעת, כשהוא מממש שאיפה ישנה לכתוב “מחזה היסטורי אמיתי”, הוא חוזר כביכול לתחום שזנח. אבל הצופה נותר לא לגמרי משוכנע ביחס להחלטתו הישנה או לזו החדשה: האם באמת טוב עשה שזנח את מחקר ההיסטוריה האקדמי, או שמא מוטב היה לו שלא לחזור אליו בקריירה השנייה שלו.

המחזה עוסק בעשור האחרון של שלטונו של ג’ורג' השלישי, כשהמלך הזקן היה נתון להתקפי טירוף ולמה שאובחן בדיעבד כמאניה דפרסיה המלווה במחלת הפורפיריה, הגורמת להופעת דם בשתן. כיוון שג’ורג' השלישי שלט כשישים שנה – משנת 1760 עד 1820 – ובתקופת שלטונו איבדה אנגליה, בין היתר, את המושבות האמריקאיות שלה, יש לדמותו של המלך מקום מיוחד בתולדות אנגליה. השקפות ההיסטוריונים על דמותו הטרגית חלוקות זה כבר.

טירופו זכה גם הוא לטיפול נרחב של המחקר, ונדמה שבנט אינו מוסיף הארה חדשה למחלת העור של “ג’ורג' החוואי”, כפי שכונה המלך בחיבה על ידי נתיניו. אלה דווקא אהדוהו בשל פשטות הליכותיו ושכלו הבהיר בתקופות שבהן לא היה מטורף.

גם אם קשה להתלהב מן המחזה עצמו, אי אפשר שלא להמליץ על ההצגה לפני מי שמזדמן ללונדון בימים קרים אלה. הסיבה היא שאת דמות המלך מגלם נייג’ל הותורן, הלא הוא סר המפרי מן הסדרה “יס, מיניסטר”. משחקו נפלא, מדהים ברב־גוניותו וביכולת שקספירית של מעבר מן הקומי אל הטרגי. כבר שנים לא ראיתי משחק כזה, אם בכלל.

אכן, השחקנים הם עדיין כוחו הגדול של התיאטרון האנגלי. וכל עוד אפשר לחזות במשחק כמשחקו של הותורן ב"טירופו של ג’ורג' השלישי", אי אפשר לסתום את הגולל על התיאטרון הלונדוני. נדמה אפילו שחולשת המחזאות מבליטה את כוחם של השחקנים האלה, שנדמה כי יצליחו לרתק את הצופה אפילו להקראה של ספר הטלפונים.

13.1.92

הדמוקרטיה האנגלית, שהוצגה תמיד כמופת הדמוקרטיות בעולם, מופיעה כיום במערומיה, והיא מזוהמת אף יותר מן הדמוקרטיה־הבת האמריקאית

השנה היא שנת פלאות אמיתית לפסיפולוגים. אלה, אם יש צורך להזכיר, המומחים לפסיפולוגיה, מדע הבחירות הדמוקרטיות, הקרוי כך על שמו היווני של חלוק האבן, “פסיפוס” (וממנו

“פסיפס” בעברית), שבו היו האזרחים מצביעים בעיר שהיא אם הדמוקרטיה, אתונה, לפני כ־2,500 שנה. המדע הישן החדש הזה הוא מדע השוואתי, ועל כן השנה שמתקיימות בה מערכות בחירות בארצות המערב הגדולות, ובהרבה ארצות קטנות יותר, היא שנה שאין טובה לו ממנה.

השנה, בתוקף צירוף מקרים ותאריכים, אולי צירוף לא לגמרי מקרי (הניצחון הסופי של רעיון הדמוקרטיה? חזרה לפוקויאמה? סוף ההיסטוריה וכו'? אל נא בחופזה!), יש מה לחקור ולהשוות, אולי יותר מבכל שנה קודמת בעשורים האחרונים. בחירות בארה"ב, כמובן, אך גם בחירות בבריטניה ובצרפת, וכן גם באיטליה, וחשוב לא פחות: בחירות בישראל. לכאורה זו מדינה קטנה, שאיבדה לאחרונה הרבה מחשיבותה הבינלאומית, אך בשביל הפסיפולוגים היא עדיין מוקד של עניין מתמיד. בכל ויכוח על שיטת בחירות, ואפילו על טיבה של מערכת הבחירות הרצויה, בבריטניה לפחות, שמה של ישראל מוזכר – בפי אלה בהערצה, ובפי יריביהם באימה – יותר משמה של כל דמוקרטיה אחרת.

אף ששיטות הבחירות שונות מארץ לארץ, ואופיין של מערכות הבחירות גם הוא היה, לפחות עד עכשיו, שונה למדי בכל דמוקרטיה, יש בוודאי תכונה אחת משותפת לכל הדמוקרטיות הנ"ל, ואולי גם לאחרות: כולן מאסו בשיטת הבחירות שלהן, וגופים אזרחיים נכבדים בתוכן מחפשים חלופות למצב הקיים.

וכך, המפלגה הליברלית הדמוקרטית בבריטניה מעלה את התביעה לשינוי שיטת הבחירות כמעט על ראש המצע הפולטי שלה: היא טוענת שרק בחירות יחסיות יוכלו לתקן את הדמוקרטיה האנגלית. הפגומה, שבה “המנצח לוקח את כל הקופה”, וחלק גדול, לא פעם רוב האזרחים, אינו זוכה כלל לייצוג בממשל או אף בפרלמנט. יריביה, אנשי המפלגות הגדולות, המתחלפות מדי פעם בפעם בשלטון, מתנגדים כמובן לשינוי השיטה, העוזרת להן לשלוט, עם היבחרן, ללא הדאגות הכרוכות בצורך בשיתוף היריב בשלטון, החל בהרכבת הקואליציה.

אופייני הדבר שבאחת משתי הגדולות, מפלגת הלייבור, שאיבדה את השלטון לפני 13 שנה ועד כה לא חשבה שיש לה סיכויים רציניים לחזור אליו, כבר נשמעו קולות לתמיכה בשינוי שיטת הבחירות, קולות שעכשיו היסו אותם ראשי המפלגה מתוך סברה שיש ללייבור סיכויי ניצחון סבירים, ואין טעם להקריב את השלטון המלא על מזבחה של דמוקרטיה מלאה יותר. דוגמתה של ישראל מועלית תדיר כדוגמה לבחירות יחסיות, שהן אולי ייצוגיות יותר, דמוקרטיות יותר, אך אין קץ למצוקות הכרוכות בהן, ולכוחו של הגוף המשמש לשון מאזניים. הליברלים הדמוקרטים ממשיכים לסבור שדווקא השיטה הישראלית היא ההוגנת יותר, ולכאורה כך הדבר. ובישראל, לעומת זאת ־ ואידך זיל גמור.

הפסיפולוג, או סתם אדם בעל היגיון, יאמר שהואיל ושום דמוקרטיה אינה מרוצה משיטת הבחירות הנהוגה בקרבה, הרי זה רק סימן שאין שיטה מושלמת, טובה לכל. נדמה שבשום מקרה אין טעם אמיתי לשנות את השיטה הקיימת, אלא שרוח השינוי היא באדם, ומכאן התביעות החוזרות ונשנות לשינוי שיטת הבחירות בכל מדינה דמוקרטית. האנגלי (הליברל הדמוקרטי) רוצה בשיטה הישראלית, הישראלי (מן הסוג המסוים) סבור ששינוי שיטת הבחירות יושיע את הדמוקרטיה הישראלית מפגמיה. באיטליה נדמה שרק שינוי השיטה ימנע את ההתחלפות המואצת, הגרוטסקית ממש, של הממשלות.

הכל צודקים, ומכאן שאין זה עניין של צדק. המסורת, ובתוכה אפילו טעויות היסוד שנעשו והזמן קידשן כביכול, היא המעצבת את הדמוקרטיה בכל ארץ דמוקרטית, ומוטב לפלל לצמיחה, או לרפורמה, האטית והטבעית, ולא ללכת למתרסים. המהפכה היא האויבת הוודאית ביותר של הדמוקרטיה, על כך יש תיעוד מספיק מאז כינונה באתונה ועד ימי המהפכה הבולשוויקית, שחיסלה, בין השאר – לתקופה שסופה עדיין אינו נראה – את סיכויי הרפורמה ברוסיה, את סיכויי הדמוקרטיזציה.

כדאי לעמוד על ההבדל העיקרי בין שתי מערכות הבחירות המעניינות ביותר בעולם המערבי של היום: של ארה"ב ושל בריטניה. בארה"ב נמשכת מערכת הבחירות שנה שלמה אם לא יותר, לקראת תאריך בחירות ידוע מראש. ובבריטניה קובעת המסורת זכות נדירה בידי המפלגה השלטת – לקבוע את תאריך הבחירות רק שלושה שבועות מראש. כך יכול ראש הממשלה הבריטי לקבוע את הבחירות לשעה נוחה לו, כשרבים יותר סיכויי מפלגתו להיבחר שוב, ולשעה הפחות נוחה ליריבו. וכך ידעו הבריטים עד לא מכבר, שהם עתידים ללכת לבחירות עד יולי השנה, אך לא מתי בדיוק. בינתיים כבר נקבע התאריך: 9 באפריל.

מרגרט תאצ’ר נהגה לספר תמיד איך מתקנאים האמריקאים בדמוקרטיה הבריטית על מנהג זה עתיק היומין, המצמצם את מערכת הבחירות לתקופה מינימלית, וכך מגיע הבוחר אל הקלפי לא־מיוגע מן המערכה, ובעל מידע המספיק לו לשם החלטה. יש מן הסתם רבים בישראל העשויים אף הם להתקנא בשיטה הבריטית, נוכח מוראותיה של מערכת הבחירות בארץ. אך האמת היא שתיאוריה לחוד ומעשה לחוד, ולמעשה גם מערכת הבחירות הבריטית מתחילה להתנהל חודשים רבים לפני הבחירות.

גם הזכות למתוח את האזרחים עד הסוף אינה כדאית תמיד לראש הממשלה שבשלטון, וייתכן שדווקא גון מייג’ור – שבעת כתיבת הדברים האלה לא נקב עדיין בתאריך הבחירות שיהיו במועד כלשהו עד יולי – ייצא נפסד מתוך ניצול זכותו הנוחה לכאורה. זכות זו יצאה בהפסדו של ראש הממשלה האחרון של הלייבור, ג’יימס קאלהן, שדחה את מועד הבחירות עד קצה גבול היכולת, וסופו שנחל כישלון חרוץ בבחירות. מייג’ור מושווה כיום לא פעם לקאלהן, ולפי סקרי דעת הקהל, רבים סיכוייו לאבד את השלטון ולפנות את מקומו לניל קינוק מהלייבור.

גם מי שאיננו פסיפולוג יכול לנסות ולתת מבט השוואתי במערכות הבחירות השונות המתנהלות בארצות המערב הללו. נקודת מוצא פשוטה יחסית להתבוננות כזאת עשויה להיות הבחנת היסוד בין חזון – אידיאל, או למצער: בין תוכנית כלשהי, שהמבקש להיבחר יוצא בה אל קהל הבוחרים, והיא, למעשה, העומדת לבחירתם – ובין ערכים אחרים, או העדרם של ערכים כלשהם, תוך הישענות על התקפת היריב, תעמולה לא בררנית, שיחוד (מסוגים שונים) של הבוחר וכיו"ב.

הנשיא בוש, המגושם וחסר החן, ידוע בתיעובו לצורך ב"חזון". ככל שהוא כבד פה הוא טבע ביטוי נהדר, המבטא היטב את הבוז לחזון, המעורב בהכרה סרבנית בצורך בו, בחובה להתחשב בו. כל אלה, והרבה יותר מזה, צפונים בביטוי של בוש The vision thing – מה שאפשר לתרגם כ"העסק הזה עם החזון". בכל פנייה לקהל בוחריו הוא כאילו אומר: “הבה נוריד כבר מעלינו את העסק הזה עם החזון”, וגישה זו, הצינית לכאורה, עשויה למצוא חן בעיני בוחרים רבים, שהרי באמצעותה מתראה בוש כאחד העם, כמי ששותף לציניות של הבוחר האמריקאי הממוצע כלפי בלבולי המוח של הפוליטיקאים שלו.

הבוחר הזה אינו רוצה “חזון”, הוא רוצה ממשל תקין, כלכלה מתוקנת וכו'. בוש יכול לנצל את היותו גמד רוחני, את היותו פוליטיקאי חסר חזון כלשהו, ביצועיסט מושלם, או פרגמטיסט בלשון האמריקאית. אין הוא בעל חזון אלא בעל “אחריות”, זו התכונה של בעל הבית הנקרא לתקן את פגמיו ומעיד על עצמו שהוא בעל ידע טכני. להבדיל מפנייתם של הנשיאים שקדמו לו – רייגן, בעל “החזון” של אמריקה השבה לגדולתה, או קרטר, שהוציא שם רע ל"חזון" – בוש דוחה לחלוטין את מליצת החזון כאילו הודה שהוא חסר אותה.

אבל למערכת הבחירות המתנשלת מסממני ה"חזון" נשארת אופציה אחת והיא של ציניות גלויה. ואכן, השנה מערכת הבחירות האמריקאית מצטיינת במעבר גלוי מן הציניות הרגילה אל הציניות הגלויה. וכל זאת, כאמור, בחסותו של בוש עצמו. מכאן האופי הרכילותי עד תום של הבחירות המוקדמות, אופי שלא ייעלם עד הבחירות לנשיאות ואף יגבר. כש"החזון" מושם ללעג בפומבי, נשארות רק שערוריות כספיות, גזעיות, ומעל לכל – מיניות.

נדמה שהבחירות האמריקאיות מכתיבות כיום גם את אופיין של הבחירות במדינות המערב האחרות. זאת עשויה כמובן להיות טעות אופטית בלבד, שכאילו לא היתה מעולם בבריטניה מערכת בחירות (לא רשמית, כאמור) מלוכלכת יותר, כלומר “אמריקאית” יותר, מאשר השנה. פרשות אהבים ישנות של ראשי המפלגות מתגלות או מאיימות להתגלות (פרשת ראש המפלגה הליברל־דמוקרטית, פאדי אשדאון), תיקים פסיכיאטריים אפשריים של חברי פרלמנט שונים מוצאים את דרכם אל העיתונות. העיתונות אינה בוחלת בכלום, והיריבים הפוליטיים ששים על כך יותר מאי פעם בעבר. הדמוקרטיה האנגלית, שהוצגה תמיד כמופת הדמוקרטיות בעולם, מופיעה כיום במערומיה, והיא מזוהמת אף יותר מן הדמוקרטיה־הבת האמריקאית.

כל זה, כמובן, כאין וכאפס לעומת אופיה של מערכת הבחירות באיטליה, שם נפלה האנטי־חזוניות האמריקאית על הקרקע המקומית הדשנה בהרבה מן הקרקע האנגלית. כאן, על מקומו של “העסק הזה עם החזון” באה הבחורה הזאת בלי החזייה, החשפנית המפורסמת מגינואה, מואנה פוצי, שיצאה גם היא למירוץ הבחירות לפרלמנט השנה, מטעם מפלגת האהבה של לה צ’יצ’ולינה, שגם היא עדיין אינה פורשת מן החיים הפוליטיים, למרות הריונה וגירושיה הקרובים. מפלגת האהבה היא כמובן רק אחת מ־־240 המפלגות הלוחמות על קולו של הבוחר, האמור לבחור את הממשלה ה־51 מאז תום מלחמת העולם השנייה.

הביטוי המשמש בעיתונות האיטלקית לתיאורה של מערכת הבחירות הנוכחית הוא Politica Spettacolo – “הפוליטיקה כמופע”. נדמה שאין תחבולה בידורית שבה יבחל הפוליטיקאי האיטלקי המבקש להיבחר לפרלמנט. השערוריות המיניות והכספיות אינן עושות עוד רושם רב באיטליה, והשנה הדגש הוא על שיתופם של כוכבי עולם הבידור בבחירות: למשל, הסוציאליסט בטינו קראקסי מקווה שחיזוריו אחר הטנור לוצ’אנו פאווארוטי יגבירו את כוחו. הבחירות עומדות בסימנן של שתי היפהפיות אלסנדרה מוסוליני, הבלונדית הנאה, הרופאה והכוכבת, המקווה להשיב את ימי הפאשיזם כקדם, ומואנה פוצי, שבהשוואה אליה מתעמעמים אפילו קסמיה של מוסוליני. מלחמת הבחירות האיטלקית היא מלחמת מחשופים ושיער שעל כמוה יכולים האמריקאים האנגלים והצרפתים רק לחלום.

השוואה, נדמה שהבחירות בישראל הן הבחירות האידיאולוגיות, שלא לומר החזוניות, היחידות שנותרו בעולם המערבי. ייאמר על הדמוקרטיה הישראלית מה שייאמר, היא הטהורה מכולן והעניינית מכולן. יש עיתונאים המביעים געגועים לשערוריות מין וכו', אבל הפוליטיקאי הישראלי הוא נכבד ובורגני בתכלית מבחינת אורחותיו הגלויות. על ציניות ודאי שאין לדבר. כמובן, על הפרק בישראל עומדים עניינים גורליים וחמורים יותר מאשר בכל הדמוקרטיות הנ"ל, ולפחות כך סבורים הישראלים. מכל מקום, על אף הנטייה הישראלית לקונן על השחיתות ועל כזבי הדמוקרטיה שלנו, ועל הצורך בשינוי שיטת הבחירות, נדמה שהפסיפולוג המשווה יצטרך השנה להעניק לישראל מקום ראשון בשימור ערכיה האמיתיים של הדמוקרטיה. יהיה החזון אשר יהיה, אצלנו עדיין יש מקום מכובד לעסק הזה עם החזון.

13.3.1992

ממעמקים, הבלדה של כלא רדינג, מאנגלית: בן־ציון בן־משה

הוצאת חנות הספרים, כפר־סבא, 1993, 120 עמודים

“הריני אדם העומד בזיקה סמלית לאמנות ולתרבות של תקופתו”, מצהיר אוסקר ויילד באחת הפסקות המרכזיות של האיגרת, בעצם אנליזה עצמית שלמה שכמה מהשגותיה מקדימות בשנים אחדות את שיטת פרויד, שנכתבה בכלא רדינג בשנת 1897, ראתה אור במלואה רק בשנת 1949, והידועה בשם הלטיני “דה פרופונדיס”, כלומר “ממעמקים”. עתה רואה האיגרת אור בתרגום חדש (של נוסח מקוצר שלה) בתוספת השיר המפורסם שכתב ויילד לאחר צאתו מן הכלא והמתאר את רשמי השהייה בו.

כמו כמה וכמה התפארויות מזהירות אחרות של ויילד, גם הטענה בדבר זיקתו הסמלית לזמנו, הנכתבת בנימה של הספד עצמי – לא בהכרח הנימה השלטת באיגרת בכללה – מפתיעה מעל לכל בדיוקה הגמור.

אוסקר ויילד הוא הסמל של זמנו יותר מכל סופר אן אמן אחר בן־הזמן ההוא. מסופרי תקופת שלהי המאה, או הדֶקַדאנס, הוא הידוע ביותר. אף יתר על־כן: מקץ מאה שנים, בשנות התשעים של המאה העשרים המקבילות לשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, אלה שהוא היה “המלך” שלהן, הוא הסופר היחיד בן הזמן ההוא המוּכר לציבור הרחב כולו, בעשרות ארצות. הנרי ג’יימס, בן־זמנו הגדול ממנו (שאגב, תיעב את ויילד, ואף סירב לחתום על עצומת סופרים למען שחרורו מן הכלא), מוּכר בסופו של דבר למתי־מעט, ואילו כל מי שלמד אי פעם אנגלית בבית־הספר מכיר לפחות את “הנסיך המאושר”, וממילא את שמו של ויילד.

תהילתם של סופרים הנעשים לסמל־זמנם יכולה בקלות להקשות על הבנת אישיותם והביוגרפיה שלהם, ברוח האימרה של רילקה: “התהילה היא סכום הטעויות שנטוו מסביב לשם מסוים”. מעטים הם אלה שתהילתם, או סמליותם, עיוותה כל כך את הגישה ליצירתם – ואף לביוגרפיה שלהם – כמו ויילד. אף שכמה יצירות קטנות שלו מוכרות לכל איש משכיל, כאמור, התהילה הזאת גרמה לכך שבעצם כתביו הרבים אף הם מוּכרים מעט יחסית, שכבר לא לדבר על כך שחייו העשירים ורבי־העלילה הועמדו בתודעה הכללית בצל משפטו ושנות הכלא שלו, וקרוב למאה שנים היו צריכות לעבור עד שחוברה, אחרי עשרות אם לא מאות ניסיונות־סרק, הביוגרפיה המלאה והאמינה שלו, “אוסקר ויילד” מאת ריצ’ארד אֶלמאן (לונדון, 1987).

נכון שוויילד עצמו תרם הרבה מאוד למיתוס הביוגרפי שלו שהאפיל על יצירתו. קודם כל לא נאה היה לו להודות במידת המאמץ, ואפילו בעצם הטִרחה הפשוטה, שהשקיע בספרות. על כן פיזר את כתביו בעשרות במות, התרשל ברישול מהודר באיסופם או לא אסף אותם כלל, פיזר את הפנינים שלו במקומות הלא־נאותים ביותר, ואפילו, אפשר בהחלט לשמור על נוסח המשל מן הברית החדשה, פיזר אותן לפני החזירים הגמורים ביותר, ובהכרה גמורה (בין החזירים הללו אפשר לכלול את נמענה של האיגרת “ממעמקים”, אהובו הקיטשי אלפרד דאגלס).

והכל כדי להוכיח בעליל את השנינה: “לכתיבתי הקדשתי את כשרוני, לחיי את גאוניותי”. האימרה הזאת היא, מכל הבחינות, חסרת שחר. ויילד כתב הרבה, וכל מה שכתב טבוע בקו גאוניותו הסגנונית, הספרותית. הוא היה סופר זהיר ועמלני, שלא הניח אחריו משפט אחד לא רהוט ולא נאה תכלית נוי.

ויילד הטעה את הקוראים גם באשר למהות כתיבתו: אורח חייו, מבצעיו ההפגנתיים, פעילותו הספרותית, הציבורית, כל אלה היו אמורים להציג בפני הציבור את ה"דקדנט" המובהק, הכותב כתיבה בארוקית מפותלת, מקושטת, ובקיצור: רומנטית עד קיצוניות.

הלא כנציגם של שנות התשעים, של “תפנית המאה”, הוא אמור להיות מגלמה של אותה “גסיסה רומנטית”, מיצויה של הרומנטיקה המאוחרת לפי הגדרתו של החוקר האיטלקי הדגול של התקופה מריו פראץ (שבעצם שם ספרו המוּכר בנוסח האנגלי שלו כ"גסיסה רומנטית", קרוי אחרת במקורו האיטלקי, אך ההגדרה ששימשה מקור לשם האנגלי מצויה בו). אך לאמיתו של דבר היה ויילד קלאסיקן, אפילו קלאסיציסט, שתעה לתוך תקופה לא לו. כלומר ויילד הוא סמל פרדוקסלי של תקופתו, הרבה יותר משנדמה ברגע הראשון, הרבה יותר ממה שנדמה לו עצמו!

המעניין הוא – ויילד עצמו היה ודאי נהנה מכך – שבמשך כל עשרות השנים הללו שמאז מותו בשנתה הראשונה של המאה העשרים, שנים שבהן הוא נעשה לסופר קאנוני של הפרוזה, ובייחוד של הדראמה האנגלית, הוא נשאר גם סופר המעורר טרדה, שאיכשהו לא לגמרי נוח אתו, שריח של מחתרתיות נודף או צריך לנדוף ממנו.

אין זה בהכרח בשל העדפותיו המיניות של ויילד. אחרי ככלות הכל, במשך השנים הנ"ל גם ההומוסקסואליות איבדה את דימויה המחתרתי, המביך (שלא לומר מביש), וודאי שחדלה להיות עבירה פלילית – ובעצם היא איבדה את דימויה “האפל” לזמן מה ושבה וקנתה אותו בשל מחלת האיידס, בשנות התשעים הללו שאנו חיים בהן!

ההומוסקסואליות היתה יאה לאוסקר ויילד, היתה מעין מדיום טבעי של הוויתו האמנותית, בשל אופיה הפאטתי והמחתרתי־המהותי, שתנועות הזכויות ל"גאים" רק מעוותות אותו.

כאן ייאמר בקצרה, בלי להיכנס לעומק העניין הגדול זה, שההומוסקסואליות היתה יאה לוויילד, היתה מעין מדיום טבעי של הווייתו האמנותית, בשל אופיה הפאתטי והמחתרתי־המהותי, שכל תנועות הזכויות ל"גאים" רק מעוותות אותו ומגחכות אותו. אם כה קשה לחשוב על ויילד (או על קוואפיס או על פרוּסט) כמשתתפים בהפגנה בנוסח האמריקאי, למען שוויון הזכויות להומוסקסואלים, הרי זה משום שאופיה הסודי והמחתרתי של מה שהם עצמם ראו כ"סטייתם" היה חשוב להם, היה מהותי לדראמה של הווייתם. הם בהחלט רצו שהאהבה הזאת תישאר “האהבה שאינה מעזה לומר את שמה”.

אפשר רק לשער עד כמה היו שלושתם נרתעים ממצעדי “הגאווה של העליזים”. אבל, כאמור, אף שההומוסקסואליות היתה מהותית, “נוחה”, לוויילד (כמו לפרוסט ולקוואפיס) אין היא הגורם היחיד שבגללו יש אווירה של סכנה קלה, אי־נורמטיוויות, מסביב ליצירתו של מחבר “דיוקנו של דוריאן גריי” (מי קורא כיום את הרומאן הזה? האם היה לו בכלל תרגום עברי מאז תרגומו הנושן של טביוב?)

כך שאם היה ויילד מחנך גדול, כפי שמיטיב לטעון הפרופ' מיכאל הר־סגור באחרית־דבר לתרגום העברי שלפני, הוא היה מחנך בנוסח סוקרטי, אירוני, דיאלקטי, מחתרתי, טוב בסופו של דבר רק למביני־דבר. כך שדבריו האחרים של הר־סגור, הטוען כי “אילו חי ויילד ביוון העתיקה היו מכתירים את מצחו בעלי־דפנה” אינם קולעים כל עיקר. נכון היה יותר לומר שהיוונים היו משקים אותו בכוס־תרעלה, בדיוק כפי שעשו לסוקרטס, וכפי שעשו לו בני־זמנו. כל עמדתו של ויילד, כמו של סוקרטס, היתה עמדה “נגד העולם”, ודאי נגד החברה, ובמובן ידוע שני החכמים הצדיקו עליהם את הדין. ושוב, אהבת־הנערים הסגולית לשניים היתה רק חלק מן העניין.

על כן יאה גם שתרגומים של ויילד יהיו יוזמות שניחוח של “מחתרתיות”, של יוזמה אינדיווידואלית, תעלה מהן. כזה הוא הספרון שלפנינו. הוא ודאי פרי של חיבה רבה ליצירת ויילד ולדמותו. חיבה וגם חובבנות. תרגומה של האיגרת “ממעמקים” הוא חובבני ופשטני בדרך־כלל. לדוגמה, תרגומו של המשפט שבראש רשימתי מתורגם כאן כך: “אני הייתי אדם אשר סימל את הקשר שבין האמנות והתרבות של תקופתי”. משפט מגוחך־משהו כשלעצמו, המחבל כליל בכוונתו של המשפט במקורו.

ואמנם, אף שתחבירו של ויילד תמיד מתוקן, תמיד ברור ופשוט, אין הוא בהכרח קל לתרגום, בגלל דיוקו והגיונו הפנימי המכריח את המתרגם להבינו היטב ולנסות למסור את הערכים הללו בלשון־היעד. התרגום הזה, המקוצר מאוד, של “ממעמקים”, אינו עושה זאת, והמתרגם נכנע לעתים קרובות כשהוא מגיע למשפט “קשה” ופוסח עליו.

ועם זאת, הנוסח העברי קריא בהחלט ומוסר לא מעט מרוח דבריו של ויילד. אולי לא הייתי מרחיק לכת וטוען, כטענת הר־סגור, שהתרגום הנוכחי “יכול לשמש בסיס” למהדורה עברית של כתבי ויילד, אבל לקורא אותו מזומנת גם כן הנאה מסוימת, כמו זו הצפויה מכל דבר שיש לו קשר, ולוּ סמלי, עם כתיבתו של ויילד. חובבנות מסוימת, סימפטית למדי, ניכרת גם במבוא לספר שכתבה טל בן־משה. כך או כך, “אוניברסיטת מאגדלנה שבאוקספורד” (עמ' 9) שלדברי הכותבת למד בה כביכול ויילד, אינה אלא “מודליין קולג' באוניברסיטת אוקספורד”.

דבר מעניין לעצמו קרה ל"בלדה מכלא רדינג" בדרכה החדשה, האחת מיני רבות, לעברית. במקורה זו יצירה מפורסמת, אבל לאו דווקא ממיטבו של ויילד. החריזה השופעת של המקור נשמעת כיום כגורם מגוחך בשיר הטראגי הזה, והיא המחבלת בין השאר באפשרות להתייחס אליו במלוא הרצינות. כיוון שהמתרגם העברי ויתר כמעט כליל על החריזה, ואף על משקל הבלדה הסגולי, נוצר מעין סיפור בפרוזה שירית, והדבר פועל דווקא לטובתה של היצירה, שכמו מוחזר לה בעברית, ודווקא מתוך חולשת המתרגם, משהו מן הטראגיות שאליה כיוון בלי ספק ויילד עצמו. מצד אחר, תהיה הגזמה רבה בטענה שהתרגום הזה עולה על המקור… כללו של דבר, יש להתברך בספרון הקטן של תרגומי ויילד חדשים אלה, בלי להפריז בשבחיו.