רקע
יורם ברונובסקי
מי נגד טרור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 10.10.1997; 10.10.1997

נדמה לי שלא רק באולפן “מבט” (ערוץ 1, יום ב', 20:00), שבו התבקש חיים רמון, שלרגע נדמה היה כי נעתק הדיבר מפיו, להגיב על דברי ראש הממשלה במסיבת העיתונאים – אלא בכל מקום במדינה ישבו אנשים המומים, מנסים לתפוס נשימה, או אולי, בתנועה אינסטינקטיווית, מתחילים לנקות את הרוק מעל פניהם.

אכן, מעולם לא ירק בנימין נתניהו בישירות כזאת, בקליעת־בול שכזאת, יריקה כה גדולה בפני הציבור. כך מתנהג אדם שכבר אין לו מה להפסיד, שהתגלה במלוא עירומו, באיוולתו הילדותית, ועודנו טוען למעמד של אדם מבוגר, ואפילו ראש מדינה…

טוב, אין מה להכביר מלים. אני רק סוקר מופעי טלוויזיה, וזה היה מופע אימתני בחובבנותו, מופע שאת מלותיו כתב מן הסתם מישהו שאינו יודע את שפת המקום. נכון, עברית אינו יודע, אבל כדי לירוק אין צורך בשפת המקום.

זה היה מופע מתוך סרטים הוליבודיים על פוּטשים או הפיכות בעולם השלישי, באיזו ארץ פרועה ואומללה, במקסיקו של ראשית המאה, או, מוטב, באפריקה של היום, בניגריה, למשל.

יושב לו מין בבאנגידה שכזה, לצדדיו שני גנרלים מגוננים עליו, מבטיהם מזרים אימה (ובראשם אולי מנקרות מחשבות על מנעמי־העתיד, וקודם כל: איך לחסל את מי שהם שותפים לו עכשיו, איך לתפוס את מקומו), ושלושתם, והוא להם לפה, “לוקחים אחריות מלאה” ועל כן, לא מתפטרים. “חשבון נפש? תעשו אתם חשבון נפש”, אומר נתניהו־פינקלשטיין לעיתונאים, אבל בעצם הוא אומר זאת לציבור שלו.

כי אם העז להציג את ההצגה הזאת, הרי זה רק מפני שהוא יודע כי יש לה, ולו, קהל. הוא יודע שאנשים שקנו ממנו כבר את כל המכוניות המשומשות, יקנו ממנו גם את היריקה הזאת, את ההסבר הזה לכישלון הירדני שלו, ומחירו.

וכששמעת את ההסבר שלו לביזיון – את קול היריקה הזאת – לא יכולת שלא לזכור את דברי הגנרל האחד, לשמאלו של בבאנגידה הישראלי במסיבת העיתונאים שלו, בהקשר אחר כאילו: “מי נגד הטרור, שיצביע”. גם הגנרל אמר זאת מפני שידע כי יש קהל שיצביע.

“פופוליטיקה” לאחר מסיבת עיתונאים כזאת לא היתה יכולה שלא להחוויר לעומתה, ובכל זאת, היתה “פופוליטיקה” המרתקת ביותר שראיתי. מה לא היה בה!

מתוך ההופעות הרבות של חברי כנסת נפשעים ומטורפים, המפללים בגלוי למלחמה, ומיני יושבי־ראש של ועדות־כנסת מרכזיות, פוליטיקאים מגוחכים באיוולתם ובבורותם שלמראם רצית לרדת מיד לניגריה, מתוך ההופעות המאלפות הללו אזכיר שתי נשים מרשימות, קורבנות עקיפות של מעשי טרור.

האחת, מזל חוטה, אחותו של החייל שנרצח בידי החמאס, אילן סעדון, שאמרה בפשטות, ובמלוא ההיגיון, כי בעקבות העסק הביש הזה ושחרור הטרוריסטים, יבואו פיגועים גדולים עוד יותר. עוד הופעה ראויה לציון, מרשימה בפשטותה ובהגיונה הגמורים, היתה זו של אליסה בן־רפאל, אלמנת דוד בן־רפאל, מהרוגי הפיגוע בארגנטינה. אליסה בן־רפאל הצביעה על המחיר שהיא משלמת (מגדלת שני ילדים בלי אבא), ואמרה שאילו היתה בטוחה כי זה המחיר שצריך לשלם בעד הגנת המולדת, היתה מוכנה לו. אלא שאין היא בטוחה, ולעומת זאת, נראה לה שמעודדים את הטרור תוך כדי הטענה שנלחמים נגדו. מול הכאב הזה ומול פשטותו של ההיגיון הזה, השתתקה אפילו נהמת לבו של ח"כ רחבעם זאבי, לאחר ניסיונו המעודן להזכיר לה את שנאת העולם לעם היהודי (“היית צריכה לדעת לפני שהצטרפת אליו”).


הארץ, 10.10.97

המלצות קוראים
תגיות