“האיחוד האירופי נוצר למעשה בשנת 1968”, אומר דניאל כהן־בנדיט, גיבור המהפכה הפאריסאית של מארס 68', הראויה לתואר המהפכה הטיפשית או החלולה ביותר בהיסטוריה. או שכך זה נראה מנקודת הראות החיצונית של אלה הזוכרים את הסיסמאות “הדמיון לשלטון” וכיו"ב הבלותות נעורים של חבורת סטודנטים עשירים שלא ידעו מה לעשות בנעוריהם.

אין זאת, כמובן, דעת המנהיג של המהפכה ההיא, הג’ינג’י ששיגע אז את צרפת ואת אירופה, דניאל כהן־בנדיט. כעבור שלושים שנה, כהן־בנדיט, עדיין אדמוני ונמרץ ולבוש ג’ינס נצחיים, מתראיין בתוכנית “נקודת התייחסות” (TV5, יום א', 13:00). בראיון מקיף הוא סוקר את דרכו, את דרכה של “המהפכה” (“אני לא מכחיש שהיינו מאוהבים במושג הזה”), ובייחוד את מצבה של אירופה – אז והיום.

כהן־בנדיט הוא כיום נציג מפלגת הירוקים הגרמנית בפרלמנט האירופי, והאיחוד האירופי הוא בראש מעייניו. “לכאורה, רעיון האיחוד היה קיים כבר קודם לכן”, אומר כהן־בנדיט, “אבל 68' היתה השנה האירופית הראשונה, מעין אביב עמים חדש”. זו היתה, הוא אומר, מרידה כללית נגד הסמכות, וזה ההישג הגדול של דורו. “באחרונה השוויתי את ניסיונותי עם ניסיונו של אדם מיכניק, האינטלקטואל המרכזי של פולין כיום. שנינו, שצמחנו בעולמות שונים, הגענו לבגרות האינטלקטואלית שלנו בשנת 68‘, שלימדה אותנו אנטי־סמכותנות ואי־אמון במוסדות הקיימים. זו המורשת של אירועי 68’, ועל מורשת זו מושתתת אירופה המאוחדת של היום”.

שאר דבריו של כהן־בנדיט פחות שגיוניים, ויש בהם אף הבחנות שכדאי לשומען. “הלאומנות הגרמנית היא עניין של העבר, האליטה הגרמנית החליטה שעתידה של גרמניה באירופה”, אומר כהן־בנדיט, כיום תושב גרמניה (“אף שאין חודש שבו אינני עובר בכמה בירות אירופיות”), “דווקא צרפת היא כיום מוקד הלאומנות. לֶה פֶּן פשוט לא ייתכן בגרמניה של היום”, הוא אומר, והדברים משכנעים. “תארו לכם ששליש מגרמניה הדרומית היה מצביע לימין הקיצוני, הרי כל העולם היה נרעש”. הוא מדבר על השאננות הצרפתית לנוכח תופעת לה פן.

את יהדותו אין הוא מזכיר כלל, אף שילדותו, שלא־כבר הזכיר אותה אלי ויזל בזיכרונותיו, היתה ילדות מאוד יהודית. “כשאני בגרמניה אני צרפתי”, הוא אומר בבת־צחוק, “וכשאני בצרפת אני גרמני”, הוא מוסיף, ומעלה אולי חיוך על שפתיים יהודיות מסוימות.

הארץ, 1.10.97