הד"ר מור אלטשולר־סולימן, מרצה לתולדות הקבלה באוניברסיטה העברית, אמרה כמה דברים מעניינים בוויכוח על האמונות העממית (“קבלה”) שעם ישראל דבק בהן ביתר שאת באחרונה (“פופוליטיקה”, ערוץ 1, יום ב', 20:45). אבל אני מבקש לשבחה על הגימיק הקטן והמצוין שבו פתחה את דבריה: היא שלפה מכיסה את תמונת בנה החייל ואמרה: “גם לי יש קמיע”.

כך ביטאה, בפיקחות ובחביבות, את העיקר: האמונות הטפלות אינן רק עניין של אנשים חשוכים ודלי־השכלה, שכמוהם הופיעו בתוכנית, אלא של כולנו. לכולנו יש קמיעות שנותנים לנו האנשים הנאמנים או האהובים עלינו. אתאיסט גמור הוא תופעה לא־אנושית, ובוודאי לא חברתית. כולנו דתיים בצורה כלשהי, גם אם רבים מאתנו אינם מכירים בכך. יוסף (טומי) לפיד היה יוצא מדעתו, או לפחות מתאדם במידה מסוכנת, מרוב עלבון וזעם, אילו הוכיח לו מישהו שגם הוא איש דתי, וכל שכן שדתיותו היא מן הסוג החשוך במיוחד. הלהט האנטי־דתי שלו הוא בוודאי דתי, ואף קנאי.

ועוד ביטוי נאה של הד“ר אלטשולר: “העם זה כולנו”. בכך ביטאה את ההתנגדות שמעוררת החלוקה היהירה, הנהוגה באולפן התוכנית (וממילא בעולמנו), בין “עמך” לנבחרי האומה, “האליטה התקשורתית” ו”האליטה הפוליטית". אגב, ההגדרה של אליטות אלו היא פשוטה: אנשים המופיעים שוב ושוב במדיה, ובייחוד בטלוויזיה. לעומתם, אנשים המופיעים פעם אחת במדיה, ובייחוד בטלוויזיה, הם “עמך”.

17.10.97