“היהדות לא יכולה להשתנות כל כמה זמן, דת אינה פינג־פונג”, אומר סגן שר הדתות, יגאל ביבי – שנדמה כי על הדת היהודית דווקא הוא יודע אך מעט – ב“פגוש את העיתונות” של אשרת קוטלר (ערוץ 2, שבת, 12:30).

איש מפד“ל הוותיק הזה הוא נציג ראוי של מפלגתו, שאיבדה זה מכבר כל פרצוף, ואפילו בנו של מי שהיה מנהיגה ועודנו אחד מראשיה אינו מסתיר את הבוז שלו כלפיה. הבן הזה, אברהם בורג, יושב באולפן של “פגוש את העיתונות” מול ביבי האחר, אך הלא־לגמרי־שונה מן האיש שכינויו הוא כשמו, ויחד עם שני עמיתיו לפולמוס, ישראל סגל מן הערוץ הראשון והרב אורי רגב, מנהיג התנועה הרפורמית בישראל (“יו”ר המרכז לפלוראליזם יהודי"), הם מתגרים בדרקון האורתודוקסי שלבש את דמותו של הדינוזאור המפד”לי.

אכן, לכאורה הדיון הוא במקומה של התנועה הרפורמית בישראל, ערב ההצבעה על חוק ההמרה. הכל מבינים שאין לחוק הזה סיכוי לעבור – אבל במציאות הפרוורטית שיוצר משטר־ביבי (או אפילו: משטר־הביבים) אין לבטל גם את האפשרות המנוגדת. הדיון הוא, בכל מקרה, עקרוני וכמובן לגמרי לא חדש. האומנם ליהדות יש רק פן אחד, ורק נציג אחד עלי אדמות, כמו לקתוליות למשל? יגאל ביבי סבור שאמנם כן, ואין מקום ליהדות מחוץ לאורתודוקסיה. הוא טוען שהרפורמה היא “שואה רוחנית ליהודים”, ושהתנועה המקיפה את רובה של יהדות ארה"ב היא “כת”.

נדמה שאין טעם רב להסביר לביבי, כפי שניסו לעשות בני־השיח האחרים, והרב רגב בראשם, כי הרפורמה היא ניסיון להתאים את היהדות לימינו. ביבי לא יודה לעולם שגם היהדות שלו היא גלגול שאין לו זיקות רבות מדי ליהדות הקדומה, ואפילו לזו מלפני מאתיים שנה ויותר. תפישת הדת של ביבי כל כך מוגבלת, כל כך אנטי־היסטורית, שהוא אינו רואה אפילו בציונות תנועה ששינתה כליל את היהדות שלו.

אברהם בורג אומר באומץ מסוים – אמנם לא תובעני מאוד מן המקום שהוא יושב בו, בסוכנות – שמפלגת העבודה תבגוד בעצמה אם תתמוך בחוק ההמרה, ושמתוך חנופה לדתיים לא תשיג את השלטון. נכון ש“לבגוד בעצמה” הוא לא עניין גדול בשביל מפלגת העבודה, אבל כאן, אחרי ככלות הכל, הרי מדובר בעצם הגדרת האדם היהודי החדש, מעין נקודת־מוצא של המפלגה הזאת “לדורותיה”, ואם תבגוד בזה – היא תבגוד, כפי שמטעים בורג, בציונות, לא פחות מזה.

הארץ, 24.10.97