השר מיכאל איתן, המתנדב באחרונה באינטנסיוויות הראויה למטרה טובה יותר, לצאת להגנתו של ראש הממשלה שלו, בא מצויד היטב במסמכים שאין לערער עליהם, קרא מתוכם ובקול גדול ונורא שאל את בני־שיחו: “אז מה אתה אומר על זה שכתבו על ראש הממשלה שהוא מאניאק? זאת לא הסתה? והציורים המתועבים הללו – תנוחות של מין אוראלי – והכל על ראש הממשלה שלך ושלי! ואם היו עושים את זה על שמעון פרס או על אהוד ברק, הייתם קופצים, מה?! אז זאת לא הסתה, אה?!”

כך ניסה הלוחם האמיץ למען נתניהו להדוף את גל ההסתה האימתני מצד איזה קריקטוריסט שמאלני. השמאל היה יכול לענות לו במלה אחת: רבין.

האם באמת אין לכם, כל מיני מיכאל־איתנים הממלאים באחרונה את המרקע, טיפת בושה לדבר על הסתה של השמאל, הסתה שעל טיבה אפשר להתווכח, נוכח משהו שהיתה לו תוצאה שאי־אפשר להתווכח עליה (אם כי אתם מנסים ועוד תנסו): רצח של אדם שהסתתם נגדו. כלומר: הסתה שהצליחה. אז מה פשר הזעם הלא־קדוש של השר איתן? על איזו הסתה הוא מדבר, ועל איזו הסתה הוא לא מדבר מספיק!

ככה אתה, הצופה התם, עומד מול הטלוויזיה שלך ומתווכח, בקולניות, בזעם, בזוועה, עם הצבועים והמטומטמים שעל המרקע. פתאום אתה מבין שגם אתה נדבקת בנימת הדיבור, נתפסת לקלישאות, ירדת לרמת הקול הפופוליטית, שאתה מתאדם, לפעמים, כמו יוסף לפיד, ולפעמים מחייך בחיוך ידעני כמו אמנון דנקנר, וכל כמה רגעים גם יוצא לך משהו כמו “תרשה לי”, או “אני לא הפסקתי אותך”.

אה, כן, שכחתי שמאבקו של השר מיכאל איתן, ודברי הצביעות המזעזעת שלו, שהביאו אותי כמעט לפגוע במרקע הטלוויזיה שלי, לא התנהלו הפעם כלל ב“פופוליטיקה”, אלא בערוץ 2, בתוכנית החדשה “על השולחן” (יום שני, 22:00). לא “פופוליטיקה”, אבל לגמרי כמו “פופוליטיקה”.

ערוץ 1 יכול לתבוע את ערוץ 2 על מעשה פלגיאט. הערוץ השני גנב את הרעיון ואת האווירה. גניבת המנחה, דן מרגלית, היא פחות עקרונית לעניין זה. כך גם התנוחה של דן מרגלית הזכורה מימי “פופוליטיקה”: עמידה ליד הדובר, כעמידתו של סניטר האוחז בחגורת־ביטחון ליד חולה משתולל.

מעניין, שבינתיים מנסה “פופוליטיקה” המקורית (יום שני, 20:50) להשתקם מתקופת מרגלית, ובעזרת נסים משעל הוכנס בה סדר, וגם הצעקות שככו. זו לא בהכרח מחמאה. יש לי חברים, מאלה האוהבים להתפלש בשנאה עצמית, המתגעגעים ל“פופוליטיקה” של פעם. לאלה יש עכשיו לאן ללכת: בתוכנית הפלגיאט הם מקבלים את הדבר האמיתי, או שמץ ממנו.

הצרה היא שהם מקבלים גם תוספות מכוערות ומטופשות מעבר לכל מה שראינו ב“פופוליטיקה” המקורית, זו של פעם, בדמותם של כל מיני קומיקאים בגרוש ואפילו של פרחה מרתיחה במיוחד, שהיא גם “אשת החברה הגבוהה” (אשתו של איזה ח"כ או אפילו סגן־שר של הליכוד), המשתתפים במין פאנל של בדחנים מבוהלים, ומזכירים יחדיו את התוכנית שהיתה אי־אז בערוץ 2, “אין עם מי לדבר”. והפלגיאט הזה גרוע הפעם ממקורו, בניגוד לפלגיאט הפופוליטי. וגם זאת, צר היה לי לראות את דן מרגלית מתבזה עד כדי כך.

אפילו את אברהם בורג היה צר לראות בקרב החבורה העלובה הזאת, אף שבדברי הסיכום שאמר על התוכנית השתרבבה למחמאות החנפות נימת אמת: “תוכנית טובה (בכל זאת, איזה לקקן הוא בורג – י"ב), מצחיקה מאוד (בלוף או איזה טעם קלוקל – י"ב), אבל הבעיה היא שהמדינה בוערת”. אז זהו: אולי יכול היה אפילו להצחיק קצת, אילולא היה שלנו.

הארץ, 31.10.97