“קח לך את זכויות העולה, את המשכנתא, את השיכון, ותן לי את המבטא שלך”, אומר לישראלי הבא אליו בטענות הרגילות ("קיבלתם הכל ואתם מתלוננים) ולדימיר פרידמן, השחקן והזמר שעלה מרוסיה לפני שש שנים. פרידמן הוא גיבור סרטה היפה של גילי נוימן (חינוכית בערוץ 2, יום ה', 11:30), עולה חדש מיוחד במינו.

הוא מתייחד ביתר־שאת מבין עולי רוסיה של השנים האחרונות. אלה, בדומה לעולים של הגל הקודם, אך בתקיפות רבה יותר, מתבצרים בתוך התרבות שלהם, שואפים אפילו להקנות לילדיהם חינוך רוסי בבתי ספר משלהם, ופעמים רבות הם מלאי בוז לתרבות שהתהוותה כאן במשך מאה שנים, בוז שמתוך חוסר־רצון־להכיר. בסך הכל, זו הכללה השווה לא הרבה יותר מכל ההכללות. פרידמן מכחיש אותה, כפי שהוא מכחיש את כל ההכללות.

הוא דווקא רוצה להתערות בתרבות הישראלית, וחומד אפילו את המבטא הרומני של הישראלי שדיבר אליו כנ"ל, מבטא שנראה לו ילידי. חסרה לו, יותר מאשר המשכנתא, כל התשתית התרבותית שתאפשר לו התערות מלאה בארץ. אמנם, לאיזה עולה חדש ניתנה אי־פעם התשתית הזאת אחרי שש שנים? (החידוש היחסי הוא דווקא בגישה “האוטונומיסטית” המיוחדת לעלייה הרוסית ככלל).

ולדימיר, איש רב־קסם, מבין גם זאת, כמובן, והוא נלחם על הישראליות שלו, מתחיל להבין את הפרדוקסים היסודיים שלה (עניין השיר הרוסי “קטיושה” שהוא משירי ארץ־ישראל היסודיים!), ומופיע כבר בעברית, מתאר במופעי סטנד־אפ את הגורל הטראגי־קומי של העולה החדש. בבוא היום הוא יסתכל ודאי בבת־צחוק בסרט הזה, וילמד ממנו משהו על עצמו. בינתיים הוא מלמד אותנו משהו על עצמנו.

הארץ, 24.10.97