רקע
יורם ברונובסקי
לא מאמין בקברים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 31.10.1997; 31.10.1997

גם סרטה של שרון שמיר “נביל והישאם – שלום חברים” (ערוץ 2, יום א', 22:40). מחזיר אותנו לימי רצח רבין, אבל בדרך מוזרה למדי, שלא לומר איזוטרית ממש: תוך כדי סיפור קורותיהם של שני אמני סטנד־אפ ירדנים, שביקרו בארץ לאחר רצח רבין, הופיעו כאן בכמה הצגות וסופם שחזרו לעמאן, לתיאטרון שלהם ולקהל שלהם, האוהד אותם זה כבר. שנתיים אחרי הביקור הזה, אחד האמנים הוא מהגר באנגליה, כפי שנכתב בסוף הסרט, בלי לפרש אם קשור הדבר בביקורו בארץ.

היה עניין בסרט, אף שהיה ארוך, ארוך מדי, והוא סיפק חומר למחשבה בקשת שלמה של עניינים. והעניין העיקרי הוא אולי החמקמקות של ההומור, היותו עניין של הקשר חברתי־תרבותי, ואולי גיאוגרפי.

לכאורה, ההומור והצחוק הם כוחות מאחדים, ובסימן הסיסמה הזאת באו שני הבדרנים לישראל. ואכן בהופעותיהם, בייחוד בהופעה בתיאטרון הקאמרי, קיבל אותם קהל־הנכבדים – המצלמה התעכבה על שולמית אלוני, על רוני מילוא וכו'. הנכבדים צחקו לבדיחותיהם וחיקוייהם של השניים, אך האומנם טעיתי כשחשבתי שצחוקם היה על טוהרת הנימוס, והבדיחות של הישאם ונביל לא הצחיקו אותם כלל?

ושמא אני שופט מעצמי, ועל פי העובדה התמוהה שאף כי אני חובב מושבע של סטנד־אפ וחקיינות (חיקוייו של טוביה צפיר מצחיקים אותי מאוד, וטוב שראינוהו גם בסרט זה, נפגש עם בני־אומנותו הירדנים) – חיקוייהם והלצותיהם של הישאם ונביל החביבים לא הצליחו אף פעם אחת להעלות חיוך על שפתי. אכן, ההומור הוא חומר אוורירי ביותר, מתיישן ומתנדף חיש מהר, ואף יתר על כן, גם הוא, בדומה לפורנוגרפיה, עניין של גיאוגרפיה.

וכך יותר מאשר לצחוק, יכולתי – ואולי הייתי מעז לומר יכולנו – לבכות בסרט הזה, לבכות שוב על מות רבין, ולתמוה על התגובות המשונות שעורר הרצח כבר בשבוע השני שאחריו. החיקויים שחיקה הישאם את רבין, לפני הרצח ואחריו, היו, הבה נודה, עלובים ונלעגים ביותר. לא היה אפשר שלא לברך על החלטתו לא להמשיך לחקותו, וצפיר עודד אותו בהחלטה זו בדוגמה האישית שלו. אבל נכונים היו גם דברי הישאם שבעצם ראוי להמשיך ולחקות את רבין, ובכך דווקא לכבד את זכרו. “אינני מאמין בקברים”, אומר הישאם הפיקח, פלשתינאי יליד בית דגון (בית דג’ן), שגדל בעמאן וסופו שהוא אוהב אותה יותר מאשר את עיירת הולדתו.

שיאו של הסרט היה לדידי הביקור העגום, הלא־דרמטי, של הישאם בעיירת הולדתו. הוא מכיר אותה רק מסיפורי אביו, ואינו מזהה בעיירה הישראלית מאומה מן הזכור לו מתוך הסיפורים. הוא סיפר משהו על גירוש משפחתו מבית דג’ן. אביו לא התגבר מעולם על מכאוב זה (והתמכר לסמים, “כדי לשכוח”).

קשה היה לצחוק מן הסיפור הזה, כמו שקשה היה לצחוק מרבין בשבוע השני לאחר רציחתו. אווירת הסרט היתה, בהתאם, תמוהה ולא־נוחה מאוד, אף ששני הבדרנים הם בעליל אנשים טובים, דורשי שלום ואחוה.

כמה מן הישראלים בסרט, כמו השוטר בגבול, דיברו בגסות נדירה אפילו בשביל בני עמנו, עד שלא היה אפשר להימנע מן המחשבה שהיתה כוונת מכוון בהשארת הדיבורים המרושעים שלהם בסרט, אולי לשם הבלטת החביבות ואורך־הרוח של האורחים. כך או כך, זו היתה תעודה מן העצובות שראיתי מעודי בטלוויזיה, וזה אולי גם מוסר ההשכל העיקרי של הסרט המשונה: אין דבר עצוב יותר מן ההומור.


הארץ, 31.10.97

המלצות קוראים
תגיות