רקע
יורם ברונובסקי
כשהתחילה ההכחשה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 31.10.1997; 31.10.1997

“הרי אנחנו מכירים את טבע האדם ויודעים שבמוקדם או במאוחר מתחילה ההכחשה” – אומר יובל רבין, בהופעה טובה עד להפתיע, בתשובה על השאלה אם הוא מרוצה מכך שרצח אביו צולם במצלמת חובבים. יובל רבין חושב שאמנם טוב הדבר, שהרי יש – וודאי עוד יהיה – צורך בתיעוד רב יותר ויותר לרציחת רבין.

הצדק עמו: הרי ההכחשה התחילה כבר כמעט למחרת הרצח. היא גם הצליחה למדי, אם גם תהיה הפרזה מסוימת בטענה (שיש רצון להשמיעה, לשם הבאת הדברים לידי פרדוקס גלוי) שיצחק רבין הוא כיום הדמות הנשכחת ביותר בתולדות המדינה. ודאי לא הכי נשכחת, אך בוודאי גם לא זכורה דיה.

יובל רבין היה אורחה של התוכנית “נקודת מפגש” (ערוץ 2, יום ראשון, 15:00), תוכנית הפרלמנט היהודי־הערבי בהפקתו של צפריר קוחנובסקי, המתמחה בתוכניות עימות (והשלמה) בין הקטבים הנוגדים הרבים בחברתנו.

תוכנית פרלמנט־הנוער האחרונה לעונה זו עסקה ברצח רבין. ואם איני טועה, היא הראשונה בתוכניות – הרבות? המעטות? העיוניות? הפולמוסיות? – לזכרו, במלאות שנתיים לרצח.

התוכנית, שמלבד יובל רבין אירחה את המשורר סמיח אל־קאסם, הצליחה להביא את כל נקודות הראות הקיימות בקרב המבוגרים – והנעורים והתום של המשתתפים הוסיפו פיקנטיות לטיעונים שחזרו ועלו. נמצא כמובן הנער מ“מולדת” שטען כי השב"כ הוא האחראי לרצח רבין, נמצאה הנערה שרצח רבין העביר אותה מן הימין לשמאל, והנער שאותו הוליך הרצח דווקא בדרך ההפוכה. האיזון נשמר, ורק חבל שהמנחה החביבה, אסיל נימר, קטעה את הוויכוחים ברגע שהתלהטו יתר על המידה.

היה בהחלט מקום לעיון בשאלה הספק־לוגית ספק־תיאולוגית אם בכינוי “בוגד” מובלע אישור לרצח – כאן צדק כמדומה הנער החצוף והמהלך־אימים, אך לא־טיפש כלל מ“מולדת”, כשאמר שאין בכינוי הזה בהכרח כדי להביע הסכמה לרצח (ואמנם הוא אינו מסכים לרצח, וגם ממשיך לחשוב שרבין היה בוגד).

השאלה מי התחיל בהסתה עלתה מאליה, ויצרה אותו מבוי סתום מעגלי בוויכוח על האחריות לרצח רבין, ויכוח ללא מסקנה, שעלה בשעתו ואולי עוד עולה זעיר שם, זעיר שם, בקרב המבוגרים. מבוגרים? האם יש מבוגרים? תהית לא־פעם לנוכח הפרלמנט הזה, כשזכרת את הפרלמנט המבוגר כאילו.

מובן שהרבה דברים לא־נעימים ואף מטורפים נאמרו בתוכנית הערנית. אך היה אפשר לצאת מחוזק מן הצפייה בה. הנוער, הערבי והיהודי כאחד, שהשתתף בה, הראה ידע ואכפתיות שנדמה היה כי נעלמו כמעט.

וכנרמז, מי שנמנה עם מחנה השלום יכול להתעודד מכושר הדיבור ומהשלווה של יובל רבין, שבעבר דומה היה כי כמוהו כאביו אין כוחו גדול ברטוריקה. אכן, רטוריקה אולי לא, אבל דיבורו היה סמכותי וענייני, וכשתיאר את ימיו האחרונים של אביו אף כלל בדבריו רמז אקטואליה: כשהזכיר ברמז את רצח שקאקי כ“אחת מאותן פעולות שמשום־מה הצליחו אז”.


הארץ, 31.10.97

המלצות קוראים
תגיות