“אביגדור ליברמן לא היה בוועידת הליכוד, אבל רוחו היתה שם” – כה אמר דודי אפל, איש עסקים, בהופעתו המוקדמת ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, 20:50), ביום שני שבו “הלך” אביגדור ליברמן: הפועל ההספדי הזה, שהופיע לאורך היום כולו בהספדים השונים, שיקף את התחושה הגרוטסקית שהשרתה התקשורת, שהתפטרותו של הפקיד הממשלתי שקולה כנגד מותו של מדינאי גדול. לרגעים תהית אפילו כיצד זה קורה שהרדיו הממלכתי אינו משדר שירים עבריים נוגים (שכידוע, בחלקם הקלאסי יש בהם לא מעט שירים רוסיים).

על כל פנים, “דודי אפל, איש עסקים” בא להלל את אביגדור ליברמן, ולא לקבור אותו. אם אמר שלמרות העדרו של ההולך הגדול מוועידת הליכוד, רוחו האדירה שרתה עליה – נראה שנתבלבלה לרגע לשונו. אכן, זה קרה לו עוד כמה פעמים במשך היום ההיסטורי המר והנמהר ההוא, שבו שימש דודי אפל (“איש עסקים”) פרשן כמעט לכל העניינים.

“איש העסקים”, הפרשן כבד־הגוף וכבד־הלשון, לא זז ביום ההוא מהאולפן. ב“ערב חדש” היה, וב“פופוליטיקה” היה פעמיים, פתח וחתם את התוכנית. הפתיחה עסקה שוב בתחום מומחיותו, מדעֵי (או עסקֵי) ליברמן, והחתימה גם היא בתחום שכמדומה אינו זר לו לגמרי, רעיון החנינה לפושעים כאלה ואחרים, המוצע כאירוע הערכי המרכזי של חגיגות שנת החמישים למדינה, שנתקיים בה במלואו חזון הזכאי העברי.

אמנם כן, נדמה שלא יהיה זה שגוי לגמרי לטעון שלא רק גופו של דודי אפל (זכאי) נכח בתקשורת אלא גם רוחו שרתה עליה ביום ההוא. יותר מזה, רוחו שרתה על החודשים האחרונים, אולי חודשים רבים, חודשי האווירה המשונה, הדו־משמעית הזאת, שאין לה הגדרה מדויקת, ואולי אפשר לכנותה אווירת הזכאות הגמורה.

הזכאות שברקע פרשת בר־און, הזכאות האופפת את המשטר הזה כולו, את גיבורי כבדי־הגוף, מעשני־הסיגרים, רבים מהם עורכי־דין ואפילו מנהיגי המקצוע המכובד־המפוקפק הזה. חלקם כבר זוכו, חלקם עוד יזוכו… איזו רוח כזאת שלכאורה אי־אפשר להטיל בה דופי, ובכל זאת, מתלווה אליה מין ריח כזה, דו־משמעי.

איך להגיד? רוח שרבים מרגישים בה בלי שאפשר לאפיינה, דומני ש“רוחו של דודי אפל” (זה נשמע כמו שם של רומן מאת סופר יהודי־אמריקאי) הוא השם המדויק ביותר בשבילה.

הארץ, 28.11.97