52% מהציבור הישראלי רואים במדינה פלשתינית עובדה מוגמרת. 48% סבורים שכמות השירים המזרחיים המושמעים בערוצי הרדיו בישראל היא מספקת לגמרי, בניגוד לטענתם של כמה אמרגנים החוזרים בכל מיני פורומים על טענת הקיפוח של הזמר המזרחי.

שני הנתונים הובאו בתוכנית “פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', 20:50), שלרגעים חזרה לימיה הגדולים, בזכות צעקות אימים של כמה אמרגנים שלחמו על מטה־לחמם בכסות של מלחמה למען תרבות המזרח, ובזכות הופעתה של נתיבה בן־יהודה, התשובה האשכנזית לצעקנים המזרחיים. שני נתוני הסקרים קשורים בשני נושאים שנדונו בתוכנית: הצעה לא־הצעה – עשן בעיניים – של ממשלת נתניהו ביחס לפעימה השנייה; צעקה לא־צעקה – עוד מסך עשן – של בעלי־אינטרסים על “מחיקת תרבות המזרח”.

שני הנתונים מן הסקרים ביטאו, ככל הנראה, את תחושתו האמיתית של הציבור, שאינו נוטה ללכת שולל אחר ניסיונות הרמייה האידיאולוגית של בעלי עניין בשני תחומי המחלוקת העיקריים, והמשיקים, של החברה הישראלית.

אשר למדינה הפלשתינית – מי שמודה בקיומה של עובדה זו מבין, ולוּ בעל כורחו, שאין להתחמק ממנה, ואולי גם שטיפשי להציק לה ולעשותה לאויבת. הנתון מן הסקר מעודד, הרוב כאן ברור, אבל קטן למדי, מקביל לתוצאות הבחירות, על חודם של כמה עשרות אלפי קולות, ואולי אסור לבנות עליו תקוות רבות מדי.

המאבק על הזמר המזרחי גם הוא בנוי על טרור אידיאולוגי. ככל שמוותרים, לעולם אין זה מספיק. הרי לא על המוסיקה לבדה מדובר כאן אלא על זעם ותסכול שמי שמשׂביעם – מרעיבם. ממילא נולדת כל פעם גרסה קיצונית יותר של “מוסיקה מזרחית” – כשהגרסה הקודמת, המתקבל על דעת האשכנזים, אינה מתקבלת עוד על דעת האמרגנים. ככה אי־אפשר לעבוד. והציבור, אם להאמין לנתון שהביאה יעל דן, אמר את זה לאמרגנים הנאבקים.

מעניין כמובן לדעת באיזו מידה תואמים נתוני שני המשאלים. האם, כפי שאפשר לחשוד, אותו ציבור הוא שמכיר בעובדת קיומה של מדינה פלשתינית ובצדק שנעשה לזמר המזרחי בערוצי הרדיו? החשד הוא שאמנם כך הדבר, אבל אין נתונים של סקר מדעי בתחום זה.

הארץ, 6.12.97