רקע
יורם ברונובסקי
ככל שזה משתנה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 6.12.1997; 6.12.1997

האם זה השיגעון הפרטי שלי, המתבטא בחיפושי אנלוגיות וסדרים נסתרים בכל מקום, ושמא אכן סידר יעקב אחימאיר, העורך המצוין של “רואים עולם” (ערוץ 1, שבת, 20:00), את הכתבות בתוכניתו על פי נושא נסתר?

שתי הכתבות המרכזיות בתוכנית היו שונות זו מזו לא רק בנושא אלא גם בז’אנר הטלוויזיוני, אך בשתיהן דימיתי למצוא עיון באפשרות השינוי, ולא סתם שינוי אלא שינוי במשהו יציב כל כך ועם זאת חמקמק, כאופי הלאומי.

הראשונה עסקה בבריטניה, שמספרים עליה פלאי־פלאים, בייחוד מאז עלה לשלטון הלייבור החדש של טוני בלייר. האומנם קם הפגר מקברו בכוח מטה־הקסמים של ראש הממשלה הנערי? האין זו חשיבה שמתוך משאלת לב, משאלתם של חובבי האנגליוּת לא פחות ואולי יותר מזו של האנגלים עצמם, שאם עודם גאים כיום באקסצנטריות כלשהי, הרי זה במצבם האקסצנטרי כעם מת־חי.

בתוכנית התווכחו שניים: סופר ושמו מרטיין ג’ייקס, שטען כי אמנם יש שינוי באופי האנגלי, שבא לביטוי גם במלאכת האבל על מות הנסיכה דיאנה; והסאטיריקן סיימון הוגארת, שפיקפק מאוד בשינוי הזה. על ג’ייקס לא נאמר מנין בא. הוגארת הוא פרשן לונדוני ותיק, בעל טור משעשע ב“טיימס”, וכדאי תמיד לשעות לדבריו. ניסיון של שנות ישיבה רבות באנגליה הביאני להחשיב את דעתו.

את התחושה ש“ככל שזה משתנה זה נשאר כשהיה”, כמאמר הפתגם הצרפתי דווקא, חיזקה הופעתה של חברת הפרלמנט אדווינה קרי, שמרנית מורדת, יהודייה מתנצרת, אשה “זקופה וניצבת”, אם לצטט מן השיר שחיבר השר המשורר אביגדור קהלני על השרה לימור לבנת. קרי היא אשה מרתיעה, חולת פרסומת, אך חריפה למדי. דבריה, בטור אישי בתוכנית חדשה “תקשורת ועיתונות” של רשת סקאי (יום א', 14:30), נועדו לחשוף את פני הלייבור הישן המציצים באחרונה יותר ויותר מבעד לפנים החדשות. היא סקרה אחת לאחת את פרשות השחיתות המתגלות מאז הבחירות, וגיחכה על סברתו של בלייר שדי לו לומר “טעיתי” והכל ישוב לתיקונו (מזכיר לכם מישהו? לאחר ביקורו בלונדון, אכן סיפר בנימין נתניהו כי מצא זיקות רבות בינו לבין הניאו־סוציאליסט הבריטי).

בכתבה הבאה של “רואים עולם” ריאיין אחימאיר את ההיסטוריון דניאל יונה גולדהאגן על ספרו “תליינים מרצון של היטלר”. מכאן לשם הגיע ההיסטוריון לטענה כי האופי הגרמני השתנה מן הקצה אל הקצה. מאז בן־גוריון לא היה, כמדומה, טוען נלהב יותר לקיומה של “גרמניה האחרת”. התזה הבן־גוריונית לא היתה נטולת־פנייה, ונדמה שגם גולדהאגן אינו ממלא בקביעתו זו אחר תביעות האמת המוחלטת, אם היא אפשרית בכלל ביחס ל“אופי לאומי”. אבל זו טענה נוחה לתרץ בה את ההתלהבות ממנו ומספרו בגרמניה.


הארץ, 6.12.97

המלצות קוראים
תגיות