קולו של השייח אחמד יאסין הוא מושא החיקוי החביב על אמני הסטנד־אפ הישראלים. השייח הוא מנהיג של תנועת טרור ריאקציונית, ובכלל, מנהיג דתי המופיע כמנהיג פוליטי – איזה צירוף קטלני (מזל שאינו מוכר אצלנו): דת ופוליטיקה! ובכל זאת, בעת צפייה בראיון מלא סקופים עמו, בתוכניתו המצוינת של יהודה ליטני ליחסי ערבים־יהודים, “שבת סאלם” (ערוץ 2, יום שישי, 17:05), לא יכולתי שלא לחשוב: אילו היו לנו מנהיגים כמוהו, או למצער מנהיג אחד כמוהו, לא היה רע מצבנו כל כך.

לא בפעם הראשונה חשבתי כך, למשמע דברי השייח, ולא בפעם הראשונה הבנתי שקול הפלצֶט של הישיש החולה הוא אחד הקולות האמיתיים, ההגונים והראויים להקשבה מקרב הקולות הפלשתיניים. בראיון הזה נשמעו גם כמה אמירות מתונות שעל גבול ההכרה במדינת ישראל, ויהודה ליטני הדגיש בדברי פרשנותו הקצרים, בסיום התוכנית, שהשייח לא היה משמיע דברים כאלה לפני עשר שנים, עם פרוץ האינתיפאדה.

התוכנית נדרשה לרעיון טוב: לשלוח את המושל הצבאי של רצועת עזה בשנות השישים, יצחק שגב, לראיון עם השייח. קבלת הפנים היתה נאה, ובסיומה של הפגישה הבטיח השייח אירוח יפה כזה גם אם ישוב אליו שגב – כפי שביקש לבוא, משום מה – בלויית “איש־דת יהודי”.

אבל השייח הדגיש גם בהזדמנות זו שאין די במחוות ידידות ושאר מיני שוחד שהשייח הגדירם כ“סוכריות”. לפני הידידות ואגודות הידידות למיניהן – שגב דיבר על ייסודה של “אגודת בני אברהם” לידידות בין שני העמים, וקרא לשייח להצטרף אליה – צריכה לבוא החזרת האדמות הכבושות. “או כיבוש או שלום”, הצהיר השייח בראשית דבריו, והטעים שוב ושוב כי לפני השלום צריכה לבוא העשייה היסודית של החזרת אדמות הפלשתינאים לידיהם.

ככל שאמר דברים קשים, ניכר היה שלפנינו מדינאי אמיתי, היודע גם טעמה של פשרה, איש אמין שלאופי הדתי של מעמדו יש משמעות בעיניו.

ביום ב', כתום “פופוליטיקה” (ראו לעיל), ריאיין נסים משעל איש־דת שלנו, שדיבר ברצינות ובאמינות ונשמע בהחלט כמי שישווה לשייח יאסין – ומי יודע, אולי הוא שיכרות עמו ברית שלום. האיש הוא באבא ברוך מנתיבות, שאמר כי רק קידומו של תהליך השלום יושיע את עיירות הפיתוח האומללות מן האבטלה.

הארץ, 26.12.97