א    🔗

ימים יש לי כאן, באחוזה זו שבהרים, שעם יקיצתי בבוקר נפשי עוטפת לבנים ושוב אינה פושטתם עד הירדמי בערב. ואפילו משנרדם אני, דומה שאין זו רוצה להתפשט את שמלתה הלבנה ויום־חגה נמשך ונכנס לתוך חלומותיה לילה. יום ארוך אחד אז לי: לובן חלומותי יומם מתמזג עם טוהר חלומות־לילי.

בימים שכגון אלה אני ניעור לפתע־פתאום באפלולית חדרי, שווילאות־חלונותיו מוּרדים, ולבי מרטט רטט־בשורה כלשהו: יום־מועד נכון לי. מתוך שמחתי הרבה, שאני שמח לקראת הבשורה הזאת, אני רוצה להתגבר ולקפוץ ממיטתי, להזיח את הווילאות הצידה ולהתקין עצמי לבוא חגי. אורח שכזה כדאי הוא, שאקבל פניו בכבוד הראוי לו, בלב טהור וברוח נכונה! ואף־על־פי־כן קשה לי להיפרד ממיטתי, קן הרהורי־בוקרי, ושעה רבה אני נשאר סרוח כשהייתי, שומר את ארג הזיותי.

ארג הזיותי, עירבוביה זכה זו שבבוקרי־ציפייה צעירים! כאותם עבים צחורים שבפאתי־רקיע מתלהבים עם הנץ־החמה, נישאים וטסים בי קטעי־זכרונות, פירורי־תקוות וגרעיני־מאוויים מלאי־עסיס, שעוד היום הם עתידים להציץ ציץ ולעשות פרי. הזיותי החביבות! באות אתן והולכות וחוזרות חלילה בעיגול רב־צבעונים, עד שאני מכיר אתכן מדי רגע: הרי דמותי מאותם ימים רחוקים שבאחת מעיירות רוסיה הלבנה, ואני ילד שוכב, בבוקר כסלו כעין זה היום, במיטה קטנה וחמימה, סמוך לאחי הקטן; הוא עודנו ישן ואני ער ומקשיב לקול־צעדיו של אבא, המהלך בחדר־האוכל אחת הנה ואחת הנה וקורא תהלים בעל־פה בנעימה כבושה, עולה עם תהילתו של פסוק ויורדת עם סופו; והרי מן הרגשה סתומה ולוחשת, שאם ארים את וילאות־חלונותי, תברכני תכלת רעננה עטורת הרים אפלים־כחולים ונשוקת אדמומית־מזרח צנועה, ותשפיע עלי שפע של חדווה, שאין לה פתרונים; והרי מין כאב פורח בלב על הצער הרב, שנפל בחלקם של אחי בני־האדם, וספק־תקווה, שיום־חגי זה לא יתום. ושוב דמותי במיטת־ילדותי וחמימות גופו של אחי הקטן, הנלחץ אלי מתוך שינה ומהדקני בידו הרזה, ושוב כמראה־תכלת וזר־הרים סביב לה ומין מתיקות שבשמחה או בצער. ועל כולם דמותה של אַליטה מרפרפת ועיניה האפורות זולפות רוך על עירבוביית הזיותי. רבונו של עולם! הזיותי כמה מהירה ריצתן! ואולם כך נאה, כך יאה. ‘וחמישים איש רצים לפניו…’ כלומר: לפני יום־חגי רצה עירבוביית־פלאים זאת של הזיות, שאינה באה אלא כפתיחה עדינה לסימפוניית־חיים, אשר תנגן לי נפשי היום.

אבל הכנותי מה תהיה עליהן? בימים שכאלה הרי מקפיד אני על כל תג ותג שבניקיון, והזיותי עדיין משתזרות ובאות ואליטה מציצה לי מתוכן, לכעסה הכבוש של נפשי. אנוס אני להניח את דעתה של זו ומתחיל להיחפז בהכנותי, כמסיח דעת מזיו־איקונין של אליטה. נפשי, אליטה מה חטאה, שאת מתרעמת עליה היום? יפה, יפה! כיון שאַת מתאנפת, מוטב שאחדל מהרהר בה. ובאמת, גופי הקשוב הזה, שידיו מרתיתות ודמו מהסס בעורקיו מרוב ציפייה ואושר, כדאי הוא אף־הוא שאַפנה לבי אליו ואשתפנו בקדושתי, קדושת יום־חגי. רחיצה יתירה ארחצנו ותגלחת יתירה אגלח את זקני, שזכו לכך, כשם שזכיתי אני ליום־חגי. זכיתי? מי אנוכי, כי אזכה? לא! הודיה רבה אני צריך להודות את אלי, שבחר בי מהמון יצוריו לזכותני ביום שכזה. ‘מודה אני לפניך, מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך’. וכשאני מגיע למלת ‘אמונתך’, אני מכוון בה כוונה רבה: אל תקרא אמונתך, אלא אמונתך, כלומר: בת־טיפוחיך, רבונו־של־עולם, שהיתה אמונה אתך כל הלילה ובטרם שהחזרת אותה בי, נשקתה נשיקה רכה זו, שנפחה בי את ציפייתי הקדושה.

ומשיצאתי ידי חובת גופי, טיהרתיו וקידשתיו כראוי, לך אני, נשמתי. חגך כולו שלך ולגופי שוב אין חלק בו. כך גם דרכו של אבא: כיוון שנכנס יום־טוב, הוא לנשמתו ונשמתו לו; בימי חג ומועד הנאה יתירה יש להנות את הנשמה היתירה. והגוף – אם לא בא זה אלא לשמש את הנשמה, אינו מספיק. כן, נשמתי. אני וגופי¹ בידך אנחנו. עשי בנו כטוב בעיניך. רצונך שאשתוק כל־היום ולא אבוא בדברים עם בעל־ביתי, איכר נוח ומשמים זה, אשתוק. רצונך שאתרחק אפילו מהרהורי באליטה, היושבת במורד הגבעה, אתרחק… אלא אם־כן, אוּכל להופכה לחלק ממהות חגי. שוב את מתרעמת? אין רצונך בפשרות? בי כולי את רוצה, שלא יהי לאליטה חלק בי כלל? יפה! אמנם, אליטה חג היא לי אפילו בימי־חולך, נשמתי, אבל כיוון שרוחך אינה נוחה ממנה, אדחה היום את חגי הממושך הזה. ועכשו נחה דעתך?

וראי־נא גם ראי! גופי אף־הוא נדר הוא נודר לך, שיסור למשמעתך בכול. תרצי לעלות הרים – יעלך; לרדת בקעות – יורידך; לטפס אל בינות לענפי התפוח החשוף, שבין שרידי פירותיו את אוהבת להתלונן – יסיעך. ידך על־העליונה היום! ואנחנו, כלומר: אני וגופי, משרתיך נהיה שנינו, שמשיך השותקים, שאין להם בעולמם אלא טיפול זה שהם צריכים לטפל בך, והנאה ענוותנית וחשאית זו, שהם נהנים מהנאתך ביום־חגך הלבן, הטהור.

 

ב    🔗

חגי הלבן, האומנם כבר עברת? דומה, זה־עתה בירכתי על תכלת־בוקר שקופה, שדוק עננים קלים תועה על פניה ועל פאתי־מזרח חכלילים, הפותחים את שעריהם לפני מלכת־היום, המאחרת לישון בימי־כסלו קצרים אלה – וכבר אני מברך על תכלת מעמיקה ומאפילה ועל ארגמן של מערב דועך ומכבה את אורי־צבעוניו, שהועלו בפקודת המלכה, בהתכנסה לתוך אפריונה.

חגי, האמנם כבר עברת? באכילה ושתייה לא עסקתי היום, שאין יום אשר כזה בכך. יודעים בעלי־ביתי, שאין להזמינני לסעודה בימי־חגי. מפחדים הם מפני, העלובים! לפני שני חודשים, בשבוע הראשון לבואי הנה, קראה נפשי לפתע־פתאום חג לה ואנוכי לא ידעתי, כי ראשון היה זה לה, יום־חגה הראשון בהרים. כיוון שהגיעה שעה של פת־שחרית ואני נד בין סלעי־המקום, מתבודד עם נפשי, יצאו הבנות לקרוא לי. מיצר על מנוחתי שהופרעה, שבתי הביתה סר וזעף, בלי דבר דבר. אבל כשנשנתה הרפתקה זו למועד־הצהרים, לא משלתי ברוחי ומסרתי מודעה, שמן היום והלאה לא יקראוני אל הלחם בימי־חגי. כך אמרתי: ‘בימי־חגי’, לתמהון־לבם של בעלי־ביתי. בוודאי אמרו, שמטורף אני; ואולי חשבו הבנות, שאליטה העבירתני על דעתי. מאז נתרחקו מעלי כל בני־הבית, חוץ מן הזקן, ואפילו בימים שכתיקונם שוב אין מזמינים אותי לסעודה, מיראה פן יבולע להם.

וגם היום, כיום־הכיפורים היה לי, יום שנפשי מתחטאת לפני עצמה, מתפייסת עם עצמה ועם כל העולם כולו. ליקוייה וליקוייו שוב אינם מכאיבים ומטרידים, אלא מעוררים רחמים בלב, והנשמה הומה ומתגעגעת, סולחת ומוחלת וחומלת. והמייתה וגעגועיה, סליחתה וחמלתה מתערבבים יחד ונהפכים לתשוקה עצומה, מין רעבון רב, שאינו שבע אלא מתוכו ובו, וככל אשר יגדל ויעצם כאבו, כן יגדל ויעצם ששון־כאבו.

בימים שכתיקונם נפשי תועה רעבה. אבל לא הרי רעבונה בכל־יום כרעבונה בימי־חגה: רעבונה בכל־יום מציק ומצער, ששבר אין לו, אולם רעבונה בימי־חגה הוא עצמו שברו. ולבנים אלה שנפשי עוטפת אינם אלא שמחת־געגועיה, ששון־רעבונה וגיל־תשוקתה. תועה נפשי במרחבי־השחקים והיא תאבה לבלעם על רוממותם ועל קווצות־ענניהם עם מעניות פתותי־שלגם; תועה בין ההרים האילמים, שואפת לבלעם ולשאתם בחביונה כמו־שהם, על שחור־תכלתם, הנמוג במרחק, ועל קרחותיהם המלבינות. ולעורבים אלה, הפורחים במעין משולש, רעבה נפשי: צורחים הם, העלובים, ללא מצוא שמחה ברעבונם, ולעלים הכמושים היא רעבה, לעלים הפיקחים, הענוגים, שהרגל נהנית לשקוע בשכבתם היבשה ממעל ורטובה מתחת. ואפילו לבעל־ביתי ולמשפחתו, שאהבה אין בהם ונפשי לא תוכל לבלוע כל אשר אין אהבה בו, יש שהיא מתאווה תאוות־רעבון. כן יש אשר בערב, בשבת בעל־הבית נוח ומשמים, ספק מהרהר ספק אינו מהרהר, בעלת־הבית שקועה בתיקון־לבנים ומצחה הנובל מעלה קמטי־דאגה, שני הקטנים שוכבים חבוקים מתוך שינה ושתי הבוגרות חולמות חלומות ישנים־גם־חדשים, שנתמסמסו מרוב משמוש כספרים בלים וצרורים אלה, שדרכן לפותחם ערב־ערב זה שנים רבות, כפי־הנראה, ודומייה רבה וצער רב בבית – או־אז תרעב נפשי גם למשפחה זו ולדממתה, שאם אהבה אין בה, צער יש בה, וגדול הצער, שמביא את הנשמה לידי אהבה, ואפילו שלא בימי־חגה.

רעבוני הגדול, מה־יקרת לי! מזון־חיי אתה ופרנסת חלומותי. ואולם הבאמת רק חולם אני? דמעות זכות אלה, שראיתי נושרות אחת אחת מטוהר־שחקים וקרני השמש משעשעות אותן ואורגות בהן ארג־זהרורים, האומנם רק בחלום ראיתין? הנה נוטפות הן עשירות־גוונים ובני־אדם נהלאים עומדים מתחת מצפים, צמאים, ובנגוע הדמעה בשפתי אחד מהם, מתחילות עיניו קורנות והוא נופל על צווארי אחיו, העומדים מסביבו, ומגמגם בבכי ובתחנונים: ‘אחי! חטאתי כנגדכם בבלי דעת – ועכשיו שנגעה דמעת־אל בשפתי, סלחו־נא, סלחו־נא לי’. ואחיו הנהלאים אף הם בוכים ומתוודים ומתחטאים כתינוקות, שמתרצים זה אל זה, ואליטה עומדת על־ידי ולוטפתני לטיפת־לחישה: ‘טהרנו, קטנטני, טהרנו…’. האמנם רק חזון־תעתועים היה זה? ואלא דמעות אלה, שזלגו עיני, גם בהקיצי, מאין באו לי?

והרק חלום היה גם זה? ישבתי על הסלע אשר אהבתי ועיני אל ההרים ממולי. ראיתים, ראיתים ברור: רכס מוצק של גלי תכלת אפלה ניצב לנגד עיני. ופתאום והנה התכלת האפלה הולכת הלוך והימוג, הלוך והזדכך בתווך, כמין שער רחב נפתח בה ואור־יקרות שופע דרכו. והנה מתוך האור דמות־אשה לבנה יוצאת, לא הולכת, אלא צפה, כברבור הלבן השט על־פני הפלג עם שקיעת־השמש וטובע בבבואת־הזוהר שבמים. עודני משתאה למראה, והנה דמות־האשה שולחת ידיה אלי, מצפה ומתפללת לבואי. אני קם ורץ לקראתה – ופתאום תם החזון ואיננו. הקיצותי אגב ריצה ובקושי עצרתי בשטפי: ההרים הרים כשהיו לבי דופק רסוקות.

סלחי לי, נשמתי! מתרעמת את שוב. דמות־האשה, אשר ראיתי, אמנם דמותה של אליטה היתה, ואף־על־פי־כן למה את מתרעמת? אליטה זו כלום אינה חלום אף־היא, חלום־קודש, אשר לא אחללנו? אינך מאמינה לי ועדיין את מתרעמת? יפה, אחדל מהרגיזך. הבה נעלה אל פסגת־ההר, הלובשת הינומה של זהב מרתיתה, ונשיר את שיר־רעבוננו. רעבים אנחנו שנינו, נשמתי, ולהשביע את רעבוננו מי יוכל? נעלה־נא אפוא ונשיר את שיר־המעלות לנו בקודש, שיר־כאב משתזר עם גווע יום קדוש, מתקרב אל קצו על־כורחו, ומוצא מן החול אין ומפלט, אין. בוכייה את, נפשי, ולא על חגך, ההולך וכלה. אנכי השבּתי מועדך היום: גבר סמאל ושמחתך ערבה. אליטה הקדושה חיללה את קדושתך, ולא אדע, איכה יחלל קודש את הקודש.

ובכל־זאת סלחי־נא, סלחי לי, נפשי! הבה נעלה אל ראש הפסגה המאפילה ונבכה יחד בחשכת הלילה: אַת על אהבתי, שאינה לרצון לך, ואני על תרעומות אלה, שאת מתרעמת על אהבתי, וגעגועי על אליטה טהורים כל־כך! טהורים הם כגעגועי־חגך ולבנים כלובן־רעבונך. אבל סלחי־נא, סלחי לי, נפשי, כי הכהיתי את זוך לבניך, שעטפת עם־בוקר. נכשלתי היום, כי אהבתי את אליטה, אהבתיה גם בכאבי, שאני כואב אתך, ובצערי, שאני מצטער אתך. ואת סלחי־נא, סלחי לי, נפשי!

 

ג    🔗

בימי־חגה של נשמתי אני נוהג בה כבוד־יתר ואיני מתריס כנגדה על שעינה צרה באליטה. בימים שכאלה היא מושלת בכיפה ואני מניח לה ונזהר, שלא להטיל רבב בלבניה, אף־על־פי שכשאני לעצמי, סבור אני, שמגע־כנפה של אליטה היה מוסיף לוויית־לובן להם. אמנם גם בימי־חגה יש אשר אני מרגיזה שלא במתכוון, שסוף־סוף קשה להכחיד את זכר אליטה מן הלב, ואפילו באותם ימים גדולים. אולם להיכנס אתה אז בעבי הקורה ולהעמידה על טעותה איני רוצה. שפיר! חוששת זו, שאין אליטה קודש גמור לי – תחשוש־לה! אני הלא ידעתי, שאליטה מקדשת ומטהרת את הרהורי – ודיי בכך, שכן נמצאת נשמתי נהנית ואני איני חסר. ואף גם זאת, כי בעבוֹר ימי־חגה אני יוצא מרשותה, ואז אני לאליטה ואליטה לי. בה אני הוגה, בה אני שוגה, עליה געגועי ועליה תפארתי – ואין מוחה בידי.

שאם לא בשבילה, למה באתי הנה? אמנם סוד זה כמוס אתי ואני מתבייש להשמיעו אפילו מפה לאוזן. לא הגדתי לאיש, שאליטה היא המושכת אותי לאחוזה זו שבהרים, ולרעי ששאלוני, מה טעם אני יוצא את העיר בימות־הסתיו המאוחרים האלה, אמרתי מתוך ערמומיות² טרזנית: ‘רצוני לברוח מרעי ולהתבודד עם נפש’. אולם בושה פחדנית זו חשודה בעיני. מקניטה היא אותי ואני אומר להיפטר ממנה תיכף ומיד. כן! עוד היום אמסור מודעה גם לנפשי גם לזרים הסקרנים, שאליטה היא סיבת בואי הנה. לא אבוש עוד באהבתי ובפה מלא אגיד, כי פגשתי את אליטה בניו־יורק כלפני שני חודשים, אחרי אשר לא ראיתיה כחמש שנים, ובהיוודע לי מקום־מגוריה, מיהרתי לבוא אחריה, בשובה אל בית־אביה אשר בהרים, ואת פיה לא שאלתי.

ואם יתאוו חוקרי לדעת, מי אליטה זו ומה טיבה, לא אתבלבל עוד ואספר להם דברים כהווייתם, בלי התחכם ובלי הערם. אם יבינו – יבינו, ואם יחדלו – יחדלו. העיקר הוא, שארחיק מלבי את הבושה הפחדנית, הצפה ועולה בו מדי הציץ עין זר באהבתי, או מדי תת נשמתי המתרעמת היא את עינה בה. אליטה זו יפה־מאוויי היא זה שמונה שנים. ‘בחור’ קטן הייתי, כשנזדמנה לי לראשונה. באתי אז לניו־יורק מעיירתי אשר ברוסיה הלבנה ונכנסתי לבית־ספר תיכון. ידעתי קרוא וכתוב אנגלית, אבל דבר דיברתי בקושי. בני מחלקתי, נערים ונערות קטנים ממני גם בשנים גם בחכמה, התעניינו בי כהתעניין בחיית־פרא באה ממרחקים. מכנסי הארוכים היו מצויינים בין מכנסיהם הקצרים, המגיעים עד לברכיהם, ופני החיוורים והרציניים, פני יהודי קטן ובוגר, מצויינים עוד יותר בין פניהם העליזים והנוחים. שלא בטובתם היתה דעתם זחה עליהם למראי, ומבטיהם התמימים לא יכלו להעלים את תמימות־חוצפתם, הצופה ומהפכת בי לתיאבון. אחת היתה אליטה, אשר הביטה בי אחרת כמעט למיום ראותי אותה. זכורני: מבולבל ומסמיק אני עומד לפני המורה, המציץ בי באותו התימהון אשר הפיקו עיני התלמידים, כולם מביטים בי ואני מתחבט באי־אלה משפטים אנגליים, שאני מחבר אחד אל אחד ומתאמץ לבטא כל מלה כהלכתה. מתלבט אני, מתבלבל ומסמיק, והמורה והתלמידים מקשיבים לדברי בכוונה יתירה, שיש בה גם משום רחמים וחמלה עלי, הגר, גם משום חפץ אדיר להעלים מעיני את בת־הצחוק החורגת לעלות על שפתיהם. כוונתם היתירה מבלבלת אותי פי־שבעה ואיני יודע, במה אצמצם את דעתי: אם במלים אנגליות אלה, שביטוין קשה עלי כקריעת ים־סוף, ואם במאמצי אשר אתאמץ למנוע את ברכי מנקש ואת פני מהסמיק. נואש אני עומד ומגמגם ופתאום נתקל מבטי בשפע של רוך חם ומעודד, מפכה מתוך עיניים אפורות, גדולות וצרות מעט בזוויותיהן, מסתכלות בי מתחת למצח רחב ומתקמט מתוך סיוע לי בעמלי. למן היום ההוא ידעתי את אליטה.

ולמן היום ההוא נתחבב עלי בית־הספר, למרות התלאות אשר מצאוני בו. אליטה המתיקה לי את ימי עוניי ומרודי באותה סביבה זרה של ילדים בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה. אהבתי אותה, והיא – מי יודע? ילדה היתה אז, רכה וביישנית. לא דרשתי ממנה דבר ולא ידעתי לדרוש. עיניה האפורות, נסוכות ערפילי חלומות ראשונים, נתנו לי את כל מאוויי. מאליהן היו נענות פעם בפעם לעיני המחפשות אותן, ריסיהן הכבדים והשחורים מרתיתים רגע, מתרוממים חרש, ואני טובל בגלי חלומות־ילדה חמים. מבטיה אלה, שהיתה שולחת בי לעתים רחוקות חלף מבטי התכופים, שכר הרבה היו לי. כמעט שלא דיברתי אליה מעולם. רק אחת פניתי אליה בדברי. הרגש הרגישה כבר במבטי התכופים, שהיתה מקבלתם בלי שום תימהון, כמצפה לבואם ויודעת בהם שיבואו, ואדמומית חיוורת כבר היתה זזה בלחייה ומלווה את מבטי־מעניה לי. ואז שאלתיה למעונה. פניה המסמיקים שיחקו לי, אולם את מקום־ביתה לא הגידה לי. מה עשיתי אנוכי? הלכתי בעקבותיה חרש ומצאתי את אשר לא יכולתי להציל מפיה, והיא לא ידעה. מאז הייתי תועה בערב בערב לפני חלונות ביתה ומתפלל לצל־דמותה שיופיע על הווילון הלבן של חלונה המואר.

מעולם לא דיברתי אתה, אולם נשמתי היתה נושקת לנשמתה והיא לא היתה מסרבת. חסד עיניה והאדמומית הפורחת בחיוורון לחייה העידו על כך: ‘ציץ חרד זה, שצץ בלבך, חרדתו חביבה עלי’. ברבות הימים אפשר הרהבתי בנפשי לגשת אליה מקרוב, אולם לא עברו חודשים אחדים ואליטה נעלמה מן המחלקה, ולאחר זמן נודע לי, שהוריה עקרו את דירתם מניו־יורק וקנו לעצמם אחוזה בהרים. אנה הלכה אליטה, לא ידעתי. ומכאן מתחילה פרשת חלומותי על אליטה. בן עשרים וחמש אני היום ועדיין לא אהבתי. ואולי אמנם אהבתי, אלא שדמותה של אליטה לא סרה מעולם מנגד עיני. נערות הרבה חיבקתי בתוך השנים האלה ואמרתי, כי מוזג אני את סוד־עלומי בסוד־עלומיהן. אולם אחת היא לי אליטה, אשר לא עזבה מעולם את מקום־הקודש אשר לה בנפשי. באוהבי נערות אחרות, אהבתי אותה, וחלום־תמיד היתה לי, נר־תמיד דולק בקודש־הקדשים אשר בנשמתי.

נשמתי! אם תעזי ללעוג עוד לקדושת חלומותי על אליטה, מרוד אמרוד בך, ואפילו בימי־חגך הלבנים. את לעגך לא אשא עוד ואת חששותיך לא אסבול: אליטה קודש לי וקודש תישאר. כבשי אפוא את פחדך ואת חשדיך ואל תרגיזיני עוד בהם!

 

ד    🔗

אליטה, מה אני לך? מדי ראותי אותך מתפרצת שאלה זו לזנק עליך מתוך לבי – ואינה מעיזה: צניעותי מעכבת בה. שנים נקפו ואני, בעזוז עלומי, הענקתי נערות יפות מטוב־חיי ובירכתין משפע־הגיל, אשר חנני אלוהים. ואולם אותה מתנה יפה, שנתן לי הקדוש־ברוך־הוא כלאחד מבחיריו ואנשי־סגולתו: הגעגועים על קדושת־האהבה – נשארה חבוייה בקרבי, ומצפה לך, יחידה, שתגאליה מחביונה. חיבקתי נערות ואתן יחד שקעתי מתעלף בזרועות־אהבתן, ואולם אהבתי שלי הרתיתה אותה שעה מתוך ציפייה קשובה לקראת בואך אַת, אליטה. אפשר חטאתי לנערות עלובות אלה שחיבקתי, כי מנעתי מהן את טהור־רגשותי. אבל כלום צמאו לו אלה? ואת, אליטה, כלום היית את צמאה לו? הצמאה את לו כיום?

את טהור־רגשותי, אשר שמרתי וטיפחתי בסתר־הווייתי, אני יכול לתת לך, אליטה את האהבה הזכה, שאינה מבקשת לעצמה אלא גביע טהור, אשר תוכל לצקת לתוכו את יין־יופיה. ואולם אַת, מה תבקשי בי את? מעיין חתום חיי־מאווייך לי, אליטה; אבל אחת ידעתי: מעיין זה מימיו דופקים על דלתי נשמתי ותובעים ומבקשים. מה הם מבקשים, אליטה, השתקנית? האומנם ביקשת אותי בחלומותיך כל אותן השנים, שהתלבטו בי געגועי עליך, חילצוני מזרועות נערותי ועשוני מאהבן ולא אוהבן? האומנם תבקשי בי גם אַת רק גביע טהור, אשר יקבל באהבה את שפע טוהרך? אשרי, אם אותו את מבקשת בי, ואוי לי, אם לא אותו את מבקשת.

אליטה, אמש ראיתיך ואת לא ידעת. האיכר ובני־ביתו עינם רעה בי ונשמתי אף היא עדיין מתרעמת. לא יכולתי לשדל לא את אלה ולא את זו. ניסיתי לבדח את דעתם של בעלי־ביתי בסיפורי־מעשיות חריפים ולא עלתה בידי. האיכר ישב קפוא ומשמים כדרכו, מרטן אי־אלה דברים לשם־נימוס ומצליף מבטים מהססים אל עבר אשתו ובנותיו. בעלת־הבית לא הרימה עיניה מטלאי־הלבנים אשר על ברכיה, והבנות מיהרו לעלות אל חדר־משכבן. לא נשארו אלא שני הקטנים, שעלו איש על ברכי האחת ואני מרקידם ומסיעם כרכבת זו, כביכול, ממקום־מושבם לניו־יורק וחזרה. ופתאום צרה עין אמם גם בהנאתי זו הטרידתם מעל ברכי:

– הניחו למר, מנוולים! למה אתם מטריחים אותו?

לא הועילו טענותי, שעמדתי לטעון לפני האשה המתאנפת. הקטנים הועלו על הספה בחזקת־היד והם קורצים לי בעיניהם הדולקות וכובשים את צחוקם, שלא להרעים את אמם עוד יותר. כעבור זמן־מה נרדמו שניהם ואני נשארתי לבדי עם בעלי־ביתי מרי־הנפש ועם נשמתי המקטרגת עלי. קשה לי רוגזה של זו, אליטה, ובך אני מבקש לי מפלט ממנו מדי פעם בפעם. וכלום יכולתי לעשות אמש אלא לצאת מן הבית לחסות בצל־דמותך, הנשקף מחלונך המואר, אשר עם הגבעה הקטנה?

מאחרי העץ החשוף, העומד נוכח חלונך, הבטתי לתוך ביתך. לבדך ישבת, עיניך תועות בחלל־החדר ועפעפיהן מתרוממים ויורדים כבאותם ימים רחוקים, ימי בית־הספר. ויש אשר יופיע הגוון החכליל הדק, אשר ידעתי מאז, ויציף אט־אט את חיוורון־לחייך וילווה את זוהר מבטך, התוהה לרגעים, צופה והוזה. על לבך, אליטה, אני מתגעגע תמיד, משתוקק להתכנס לתוכו, לחיות את חיי־רחשו אתך ולהימוג בהמיית־זעזועיו. על לבך אני מתגעגע, אליטה, ואת דרכי לא אמצא אל מסתריו. ואולם אמש התכנסתי לתוכו וחייתי את חייו אתך. בי הגית, אליטה, בי ובדברי שדיברתי אליך אתמול. כי על־כן איני מוציא לבטלה אפילו רגע אחד מישיבתי אתך. מחלומותי אני מספר לך ומגעגועי עליך. ואת מקשיבה ואינך משתאה. דומה, שידוע ידעת כל השנים האלה, כי לך אני מצפה, ומשנגלית עלי ואני מיהרתי אחריך, היה לך הדבר כבוא היום אשר ידעת בו כי בוא יבוא. המשום־כך אין את מתפלאת לדברי ואפשר אינך אלא מעמידה פניך אתי? מבט מתגנב יש לעינך והוא בוגד בך ומגלה לי את סודך, אליטה.

ובעמדי בחושך ממול חלונך ידעתי, כי בי את הוגה ובמנהגך אתי. הלא מערימה את לי: אני מגלה לך את כל לבי, ואת שותקת. אבל יפה שתיקתך מדברי: אהבתך האילמת אינה מכסה כלום, ואהבתי רבת־הדברים אינה מגלה את הכול. באמת, למה לא סיפרתי לך על־דבר הנערות אשר התניתי אתן אהבים בגני ניו־יורק בלילי־קיץ רכים, תכולים־מעורפלים? האמנם יראתי לגלות לך את סוד נשיקותי הזרות?

אתמול שאלת אותי:

– ומה היו מעשיך בלעדי כל השנים הרבות האלה?

– התגעגעתי עליך.

– ותו לא?

– ותו לא.

ואת דבר הנערות אשר נשקתי לא אמרתי לך. האומנם שיקרתי? לא. אלא שלא חפצתי לערב חול בקודש. ואף את נשמתי אני מהנה בכך. נשמתי מעולם לא היתה נוחה מהן ומנשיקותיהן. ועכשיו שמצאתיך, דומה, שהיא חוששת, שמא יגיעו הדברים לנשיקות גם הפעם. אבל אין דבר! הלא אנוכי הוא יודע ואליטה היא יודעת, שחשש ריק הוא זה. צר לי בצערך, צער־שוא, נשמתי, ויש אשר יקשה ממני לשאת את פני אל אליטה, אם זו דרכך את אהבתי. אולם למוד תלמדי עוד לאהבה אותה גם אַת וראה תראי, מה אליטה לי.

ולך, אליטה, אספר את הכול: גם על דבר הנערות, אשר הקרבתי אש זרה להן, גם על־דבר נשמתי, החושדת בנו הכשרים. כן, אמש חפצתי לספר לך את הכול ולא עלתה בידי. חפצתי להיכנס אל ביתך, לשבת על־ידך ולהביט באפרורית עיניך, המציצות בי חרדות ומתפללות תפילת־לחש סתומה. ניגשתי אל הדלת ופתאום התרוממת וידך, יד־ילדה דקה, ממשמשת בערמון שערך העבות, ואדע: מתכוננת את לצאת.

ולמה נחבאתי לברוח בבהלה אל מאחורי הסלע הגדול, אשר אהבת לשבת עליו עם שקיעת־החמה, עת שאת והוא נראים לי שניכם כשתי עינים תרות אחרי הזוהר הגווע? ממחבואי ראיתיך, בעלותך לאטך במעלה־הגבעה. בחצי־הדרך עמדת צופייה אל בית־דירתי. הלא לי חיכית, אליטה. דומם עמדת רגעים אחדים ואחר־כך הפנית שכמך לשוב וגובה־קומתך כפוף קצת. אט אט שבת במורד־דרכך, חוזרת ונפנית מדי פעם בפעם. הרגשת בי, שאני קרוב אליך, ולא ידעת, איה מקומי. ואני כילד חרד נלפּתי אל הסלע, בעברך על־פני, ועצרתי בנשמת אפי. למה לא יצאתי ממחבואי, בערוג לבי על לובן־לחיך, שהבהיק לעיני רגע, ואזני שותה בצמא את רשרוש שמלתך, המלטפת את השיחים האבלים ונושאת ממני והלאה את ברכת־שלומך החרישית? מעט מעט אני אוהב לשתות מיין־הסתרים, אליטה. ואולי יראתי להביאך במבוכה. הלא תפשתיך בעוונך, בבקשך אותי, מבלי דעת, כי אני רואה אותך ויודע, כי אותי את מבקשת.

אמש ראיתיך, אליטה, ואת לא ידעת. אני, נשמתך והסלע הפיקח היינו עדים לחיפושך שחיפשת אותי. ובין הסלע האילם ובינותינו ישאר סודך זה שמור לנצח ולא ייגלה עולמית.

 

ה    🔗

אליטה, רצונך ואספר לך מעשיה? יפה, שבי על הסלע ואני אשכב לרגליך על העלים הכמושים, אסתכל בעיניך ואֶדלה מתוכן את מעשייתי. אין רצונך, שאביט בהן? הורידי עליהן אפוא את ריסיך השחורים, יחסו בצלם סודות אפרוריתן, ואני אדלה את מעשייתי מקרקעית נשמתי; וכהתימי לספר, תתניני להביט בהן רק פעם ואדע, אם גם בהן יכולתי למצוא את מעשייתי.

– מעשה בבן־מלך, שרצה אביו להשיאו אשה. ואותו בן־מלך זר בכל דרכיו היה: עם נערים לא היה נער, ונערות לא שיעשע מימיו. בדד היה יושב, נותן עיניו בחלל־האוויר ושותק. ראה אביו, שאין בנו עשוי לבחור לו אשה בעצמו, עמד וקיבץ לתוך הרמונו כל נערה יפה אשר בכל גבולות מלכותו, ואף אל המלכים שכניו כתב, שיקבצו כל נערה בתולה יפת־תואר ויפת־מראה וישלחוה אליו, כדי שיוכל בנו לבחור את היפה בכל בנות הארץ. נקבצו יפהפיות הרבה אל ההרמון ואחת אחת נשלחו ליראות את פני בן־המלך. ולפני הישלח הנערה אליו, היה המלך קורא לה, מברכה ואומר: ‘בתי, יהי רצון, שתצליחי בשליחותך ותקחי את לב בני’. כיוון ששמעו הנערות כך, היו באות לפני בן־המלך ועושות לו בלהטיהן, דרך נשים: זו נושקתו וזו חובקתו, זו מניחה ראשו על חזהּ ומלטפת שערו וזו שמה ראשה על ברכיו, נוטלת את ידו ומחלקת בה את רוך תלתליה. והיו כולן יוצאות בפחי־נפש: בן־המלך לא יפנה ולא ישעה אליהן, אף־על־פי שהיה מבטל רצונו מפני רצונן, מניח להן לעשות בו את כל חפצן ועיניו זולגות דמעות. ראה אביו שכך ושאל את בנו: ‘בני, למה אתה מואס בכל הנערות היפות שקיבצתי?’ לא ענהו זה על שאלתו ואמר: ‘אבא, רצונך שאוהב את האשה אשר אקח, הניחה לי ואשוט בארץ: אולי אמצא את בת זוגי’. ‘זו מי היא?’ – שאל המלך. – ‘איני יודע, אבל בדרכי אפשר אמצאנה’. תמה המלך: היפות שבבנות הארץ נקבצו בשבילו ולא רצה בהן, ועכשיו הוא אומר למצוא בעצמו את שאהבה נפשו! – אלא שלא השמיע את תמיהתו באוזני בנו והניח לו ללכת. לימים שב בן־המלך מנדודיו וריבה, שעינים חולמות לה, אחריו. ‘זו מי היא?’ – שאל המלך. – ‘האשה אשר אהבתי. ממולה אשב כל היום ואביט אל עיניה’. התפלא המלך על הדברים המשונים, היטה את הנערה לקרן־זוית ואמר לה: ‘בתי, מי את ומה מעשיך?’ חייכה זו חיוך צנוע: ‘מארץ רחוקה אני וחלומות חלמתי כל־ימי’. – ‘על מי חלמת את חלומותיך?’ – ‘על אחד הבחורים, שיבוא וימשכני אחריו’. – ‘וחלומך כיצד נתקיים?’ – ‘על מפתן בית־אבא ישבתי ועיני נטויות אל השמש השוקעת. עבר הלך על־פני; וכשראני, סר מן הדרך, ישב ממולי, מביט בעיני הנטויות אל השמש. וכשקם ללכת, קמתי גם־אני והלכתי אחריו…’

– אי לך, בחור, שבעתי מעשיות־הבל.

– מעשיות־הבל, אליטה?

– אלא מה? בן־מלך שוטה, שאינו יודע טעם נשיקות, וריבה שוטה, שעיני הלך מטורף מוליכות אותה אחריו שבי. כלום אין בחיים אלא חלומות ועינים נטויות אל השמש?

– אבל מה החיים, אם לא תבלין זה שבהם, החלום?

– חלומות לחוד וחיי־עולמים לחוד… אבל אין דבר: לא מתוך עיני דלית את מעשייתך.

– ועיניך מה הן אומרות?

עפעפיה יורדים מיד ועיניה מתחבאות ממבטי, אלא שתוך־כדי־רגע הן יוצאות ממחבואן ובת־צחוק, שחציה הזייה שובבה וחציה ביישנות, גולשת מתוכן על־פני.

– הוי, נלכדת, אליטה! הרי גם את חולמת. ואני, חייך, שידעתי מה טיב חלומך.

חזהּ סוער במקצת והיא צוחקת צחוק־מבוכה:

– ומה הוא?

– לא אגידנו לך אלא בתנאי, שתפתריהו לי.

– אי לך, פיקח שכמותך – מתאוששת זו: – וכי איני יודעת בעצמי גם את חלומי גם את פתרונו? אתה איפוא למה לי

– אם כן, חלמי לך כשחלמת.

– ואתה? – וקולה ספק צוחק ספק רועד.

– אני, בעל־החלומות, דיי שחולמת אַת גם את.

היא משתתקת, אדמומית לחייה דועכת והולכת, ופתאום:

– ואני איני מתייראת להגיד לך, מה חלומך ומה פתרונו.

– יפה, הגידי ואשמע.

– כן, אני יודעת… – אותה אדמומית בוגדה עולה שוב כפורחת ונחיריה מרתיתים במקצת: – אני חלומך ופתרונו.

– אולם, אליטה – אני ממהר להתוודות לפניה: – ימים יש לי כאן, שחלומותי חלומות חג לבן הם.

– הגם בעיר היית רואה את חלומות־חגך אלה?

– לא… – דבר זה למה לא עלה על לבי?

ואליטה כבר פוסקת ביהירות פזיזה (אומץ־לבה זה מהיכן, ריבונו של עולם?):

– אם כן אפוא, אין גם אלה כי־אם תוספות־חלומך עלי…

נשמתי, אל־נא באפך! חגיך קודש לי ועדיין לא נגעה אפילו אליטה בהם. אל־נא באפך, נשמתי; בימי־חגך אני שלך וחלומותי שלך, ואת אליטה אעמיד על האמת.

– בימי־חגי, אליטה… איני חולם עליך.

פניה נופלים:

– אינך חולם עלי?

– לא, נשמתי אוסרת עלי…

– מה? חה־חה־חה! עכשיו אני מבינה. אתה אחד ונשמתך אחת. חה־חה־חה! אבל אין דבר. אתה הרי חולם עלי אפילו בימי־חגה של נשמתך?

– כן – אני משיב, כאלו כפאַני שד, ונשמתי רוגזת.

– אם כן, נעניתי. תחוג נשמתך את חגיה לבדה ואני לא אשביתם… לפי־שעה… ואתה חלום עלי…

– אולם, אליטה… – אני מתחיל והיא קופצת ממקומה, תופסת לי בידי ומושכתני אחריה… – ורעידת־ידה זו מהי?

– מה? שוב על חלומותיך וחגי־נשמתך? לא עכשיו, בחור. עכשיו נרוץ במעלה ההר. מי יקדים לעלות?

היא מושכתני אחריה ותוך־כדי ריצה היא מספרת לי על אי־אלה מכרים משלה, שבאים אליה ומציעים לפניה להתחרות במרוצה: אם תנוצח היא, תתחייב היא נשיקה להם; ואם ינוצחו הם, יתחייבו נשיקה לה.

– בין כך ובין כך הם עשויים להרוויח… נוכלים שכמותם! – מסיימת היא, מסמיקה כולה וחזהּ מכה גלים: – אבל מה הם לי ומי הם לי? – ומין זוהר חדש וחיבה חדשה מציצים בי מתוך עיניה.

אינה נותנת אותי להשיב רוחי ושולחת בי מבט של כעס מעושה:

– וכי כך רצים, בחור? ראה והביטה!

היא משירה את ידי ושוטפת במעלה־ההר. שמלתה הלבנה מתנפנפת לרוח היום החם כמאיצה בי. אני נחשל אחריה והיא הולכת ומתרחקת, מקפצת על הסלעים, שחה ומזדקפת ושמלתה כאילו מתנפנפת בפקודתה.

ומרחוק היא מסיבה אלי פתאום פנים לוהטים ושוחקים, ממשמשת בשערה המשתובב אף־הוא וקוראת מתוך חזה רווה וסוער:

– וכי כך רצים? אשריך, שלא התערבת אתי!… – היא צוחקת ושולחת לשונה לעומתי. לבי מכביד: ריבונו של עולם, מה אתי?

לאיטי אני ניגש אליה והיא מרגישה בי, שאני זועף קצת. ידה החמה נוגעת בלחיי, וברחמים היא שואלת?

– מה, קטנטן?

– אליטה, נשמתי מקטרגת עלי…

– אה, לעזאזל! שב על־ידי על האבן הזאת. כך… עכשיו… כן, אין דבר… הרי כתפי… הנח ראשך עליה וייטב לך. – ראשי דבק בכתפה החמימה והיא טופחת לי על שכמי דרך־צחוק, כביכול, ומזמרת זמירה כושית בנעימה כבושה מתחפשת:

'נומה־נא, תינוקי,

תינוק רך־תלתלים…'

רוגזתי מתחילה שוככת. כתף־מרגוע נחמדה! ופתאום היא ניתרת ממקומה, עד שראשי כמעט מתנפץ אל הסלע:

– וכי סבור אתה – היא צוחקת – שבאמת תינוק אתה? אני בוודאי שאיני תינוקת.

וכעושה טענתה פלסתר, היא מתחילה סובבת במעגל תוך־כדי־דיבור, צוחקת ורוקדת. אליטה, למה את מצפינה עיניך ממבטי?

ואַת, נשמתי, אל־נא באפך. וכי אינך רואָה, שתינוקת טהורה היא? ולרוגז מה זו עושה? אל־נא באפך, נשמתי!

 

ו    🔗

אליטה, נשיקותיך מפחידות אותי. אש יוקדת בך ואנוכי, החולם, לא ידעתי. שלווה והוזה הופעת לי בחלומותי ורוך־עיניך, ששפע עלי בין כותלי בית־הספר, עטה לי את דמותך שלמת־אור טהורה. ואם יש אשר בחלומות־אהבתי עליך ראיתי רשפים־רשפים ניצתים בעיניך, היה היו אלה לי כרסיסי־הזהב המרצדים על־פני בריכה טובלת בשמש ומראיהם כציפרות יוצאות במחולות־מחנים. שלווה והוזה הופעת לי בחלומותי תמיד. ועתה, אליטה… נשיקותיך מפחידות אותי.

אמש ביקשת אותי ללוותך אל נשף־המחולות, שנערך בכפר הרחוק מביתך כדרך מיל. כלפני שלושה חדשים כבר ליוויתיך לשם פעם. אז – זוכרת את? – הלכנו לאיטנו, את שותקת ואני מספר לך את חלומותי־מעשיותי. ואולם אמש מה היה לך, אליטה? דממת הלילה רב־הכוכבים השרתה דממה גם בנפשי ואת הולכת למישרים ואינך נפנית אלי. טוב היה לי, אליטה! חי, חי אנכי בראותי אותך ומתוך צימאון־שיכרון התמכרתי לשמחתי הטהורה, המרתיתה בי כארג־תכלת זרוע־כוכבים, ארג דק ושקוף, שדרכו את נשקפת לי טהורה כמוני וחפצה בטוהר־עולמים. ופתאם פנית אלי ונוגה עיניך חדש עמן ותפילה בהן, אשר לא ראיתיה כל ימי שבתי אתך.

נבוכה עמדת רגע, תחינה מהססת ארשת־פניך, ואנכי לא ידעתי מה. ידך נשלחה מאליה וכוותה את ידי, ראשך צנח על חזי ואני נבהלתי: דמות־דיוקנך נתערבבה לעיני בדמויות הנערות אשר בגני ניו־יורק. נדהם עמדתי וסמכתיך בזרועי, ואת כציפור רועדת על חזי, שפתיך פתוחות למחצה ועיניך עצומות למחצה. ופתאום התמודדת מלא־קומתך, זרועותיך לפתו את צווארי וצינת־לחייך והבל־פיך החם העבירוני על דעתי.

וכששבה רוחך אליך, עיניך נפקחו לרווחה ויינן סר מעליהן, הבטת אלי רכות כבימי בית־הספר הרחוקים וקרני־תודה גוססות על פניך. ואולם מבט־התחנונים, אשר הבטתי אליך, למה הכאיבך, אליטה? ובכל־זאת הבלגת עליו, הבלגת גם על צניעותך השתקנית, בחופזך להרגיעני:

– כך יפה, האין זאת, ביישני?

– כן, חלומך יפה – עניתי בכובשי את עיני בקרקע.

– כך יפה, אמרתי – שבת ותיקנת את שגיאתי ואני מתאכזר אליך ומתעקש להעמידך על טעותך:

– חלומך יפה, אליטה…

פניך נפלו, את ראשך הכנסת לתוך צווארון־אדרתך, צימצמת דמותך ופסיעה גסה פסעת לעומת הכפר, שנגלה עלינו באוריו הקפואים. וכשבאנו אל אולם־המחולות, עזבת אותי לנפשי ונענית לאותו שחצן, מסתפר קומי, שנטפל לך בכניסתך. למה התנכרת לי, אליטה, ואני אכול כאבך־כאבי?

ואת, נשמתי, למה הרעות לי אמש? למה שלחת בי את ספקות־לעגך המרים? אליטה שלי היא ואפילו כשהיא מתנכרת לי, ואפילו כשהיא עוברת על־פני דרך מחולותיה בכוונה תחילה, מסבירה פנים לאותו בחור נבזה, המהדקהּ יפה־יפה אגב־ריקוד, ואינה זורקת לי אפילו מבט אחד. אליטה שלי היא. לפני שנים אירשתיה לי, אירשתיה לעולם. ואף אליטה יודעת זאת, כי על־כן שבה אלי, בטרם תמו המחולות, ופניה לא היו לה:

– הלבישני³ את אדרתי, עז־פנים! – ציוותה עלי ועיניה שוב משפיעות את רוך צחוקן.

ושוב היית לי אותה אליטה, אשר את דמותה נשאתי בלבבי במשך שנים יגעות. אימצת את ידי בכפך ובתחנונים הבטת אלי כמבקשת סליחה ממני. ואנוכי, אל־אלוהים הוא יודע! – טינה לא היתה בלבי עליך. פחד נשיקותיך עכר את רוחי ומיצר הייתי על צערי אותך, אליטה שלי. ואף־על־פי־כן כמה משדלות היו לטיפותיך, ומבטיך החסודים כמה מרגיעים את הנשמה, ההומה מעוצר פחד וצער. התמכרתי לך כולי כילד לחלום־לילה, עת שמלאכי־מרום יורדים ומשתעשעים בו ומסיחים את דעתו מגעגועיו על אמו, הסמוייה מעיניו באפלולית החדר. אליטה, במה זה כוחך גדול עלי לנשותני גם את המיית נשמתי?

– ספר לי מעשיה – התפרקת עלי לאור הלבנה, המאחרת לצאת בלילות אלה. לו יכולתי לספר לך את היפה במעשיותי, מעשייה זו ששמה אליטה! אוי לי, כי כבד־פה אנכי ומעשיותי מגומגמות כל־כך. לא יידען בלתי אם לבי ולא תדבק בהן בלתי אם רוחי. אני שותק ואת שואלת:

– ולמה נוגה אתה?

– איני נוגה, אליטה.

– עדיין אתה מחבב אותי? – ילדתי! וכי אינך מרגישה מה את לי? ואולם עיניך חרדות עוד ואת מוסיפה לפייסני בשאלותיך:

– עבים צחורים אלה, שמסתלסלים מסביב ללבנה, מה הם?

– געגועים הם, אליטה, שאינם יכולים לעמוד בלהט השמש והם נדחקים לבקש מחסה באורה ההוזה של הלבנה.

– ריקא! שוב אותן המעשיות? – את מאיימת עלי באצבעך וצחוק־כספך שולח את רסיסיו למרחקי האוויר התכול והצונן.

– מעשיות אלה מאין לך?

– מעיניך, אליטה.

– שקר. מעשיות אחרות היית מוצא בהן, אילו ידעת לקרוא כהלכה, חולם קטנטן שכמותך: הרי עיני! קרא בהן!

את מעווה את פניך להרעימני ופוקחת את עיניך לרווחה. ואני למה איני מעז לקרוא בהן בקול כדרכי?

– עיניך מה הן אומרות, אליטה?

שוב הכאבתיך. כמה עדין, כמה קשוב לבך! ואף־על־פי־כן את מבליגה על צערך ולוחשת:

– ילדי הטהור!

– איני טהור, אליטה. – חרדת־דאגה בפניך ואני ממהר לספר לך על־דבר הנערות, אשר היו לי בגני ניו־יורק.

פניך מחווירים:

– אהבת אותן?

– לא, אליטה, רק אותך אהבתי כל אותן השנים – וכמקדים תשובה לשאלתך, אני מוסיף: – נשיקות לחוד ואהבה לחוד…

עינים חסודות־נוגות את נותנת בי ואינך עונה דבר. תוהה חלל־הלילה עלינו ואצבעותיך פעמים מתרפות פעמים מתהדקות סביב אצבעותי.

 

ז    🔗

ריבונו של עולם! בראת יופי, בראת כיעור! בראת טהרה, בראת טומאה; בראת קודש, בראת חול: גבולות למה לא היצבת להם, שלא יעברו זה למחיצתו של זה ולא ישמשו בעירבובייה? והנה ידעתי גם ידעתי, שאתה מתגלה בכיעור, כשם שאתה מתגלה ביופי, בטומאה כבטהרה, בקודש כבחול; אבל נשמה עלובה כעין זו שלי, שתערובת כיעור היא לה, תערובת טומאה וטהרה – טומאה, ותערובת קודש וחול – חול, נשמה עלובה כעין זו שלי מה תהיה עליה, ריבונו של עולם? ריבונו של עולם! בראת אהבה, בראת תאווה: גבול למה לא היצבת להן, שלא תעבורנה זו למחיצתה של זו ולא תשמשנה בעירבוביה? והנה ידעתי גם ידעתי, שאתה מתגלה באהבה, כשם שאתה מתגלה בתאווה; אבל נשמה עלובה כעין זו שלי, שתערובת אהבה ותאווה תאווה היא לה, נשמה עלובה כעין זו שלי מה תהיה עליה, ריבונו של עולם?

ריבונו של עולם! תפילה אחת הייתי מתפלל אליך, למאז למדתי להתפלל תפילה בלחש, שהיא ביחד ולא בציבור: ‘כיעור ויופי ביחד אל תתן לי!’ השקני מכיעורך לחוד ומיופיך לחוד, שאדע את ישות הצער ואדע את ישות השמחה. הקשב הקשבת לתפילתי, עד בואי הלום: כיעור השקיתני לרוויה, ויופי – רק מאשר מצאתי בנפשי שתיתי. ומשבאתי הלום, שמת פניך בי כבשאר בריותיך: ‘בחור, הרי יופי לפניך, אלא שבלא תבלין של כיעור לא תשתה ממנו’. בריותיך, ריבונו של עולם, אינם חוששים לכך; ולא עוד, אלא שהם נותנים לך שבח והודיה על בליל זה שאתה מלעיט אותם. ואנכי שתייתי מציקה לי עד־מוות.

ואם־אמנם גזירה היא מלפניך שלא ישתה אדם אלא ממעיין נרפש, ואם פגע במעיין טהור – לא ישתה ממנו עד שירפשהו, אם־אמנם חוקה אחת לך ומשפט אחד לבריותיך ולי אני עבדך, הגלני ממעייני, ריבונו של עולם, ויישאר לי בטהרתו הצלולה. ובגלוּתי אשוב אל הטומאה אשר מסביב ואשמור בלבי את געגועי על הטהרה השלמה. ובגלותי אלמד לדעת, שמי שמתגעגע על יופי שכולו קודש, יישב בדד ויזון מגעגועיו, שהם לבדם קודש וקורטוב של חולין אין בהן.

אליטה, נערה תמימה, למה נפלתי למשא עליך? אני לא יכולתי למצוא באחרת מה שאני מבקש בך, ואת יכול יכולת למצוא במישהו זולתי את אשר את מבקשת בי. ‘בין גוף לנשמה לא תבדיל גם אהבת אשה לגבר’, אמרת לי אתמול. ואולם אהבתי לך הבדל תבדיל בין שניהם. גופך כשהוא לעצמו אינו שלי ואיני רוצה בו, ואת, האשה האוהבת, לא תשבעי מאהבתי ונענה אַת קורסת תחת נטל־יסוריך.

בערסל אשר עם ביתך מצאתיך אתמול. עטופה אדרת־צמר שכבת בו ולא קמת לקראתי, בהושיטך ידך לי. ביקשת אותי לשבת על־ידך בפאת הערסל ולא השגחת באביך, שיצא מן הבית ושם פניו אל עבר היער. ניכר שכבר הסכין עמדי ורואה פני כראות פני חתנך, אליטה. כי זה כארבעה חדשים אני מחזר אחריך וכל בני־הסביבה מדיינים בינם לבין עצמם, אימתי יחול יום־חתונתנו. בנותיו של בעל־ביתי אף הן השלימו אתי ושוב אינן מרעימות פנים לי. כמה טובים הם כולם, אליטה! הרי מזווגים אותנו ושנינו כואבים, אני בשלי ואת בשלך.

ישבתי בפאת הערסל. שמש־שבט כוחו חדש עמו בהרים אלה אפילו בימים שהבל־פיך עוטה את סנטרך, השקוע בצל צווארונך, משבצת־כפור לבנבנה. קטנה כל־כך נראית לי, ילדתי, עד כי שכחתי גם את צערי גם את צערך. הנה יום־חורף נהדר עם ערבות־שלג מתיזות גיצים, והרי־שלג, ענקים לבנים, עם יערות מאפירים בקצה האופק ושמש־ברכה משווה הוד לפני אליטה, ילדתי הקטנה אשר אתי. אליטה, במה זה כוחך הגדול לנשותני את עמלי? ואולי רק מתכחש אני לעלומי והם המשתכרים בך וביום־עלומים זה? ואולי בריא כאחד האדם אנוכי ואהבתי אהבת־אדם בריאה? אבל מה לי ולחקירה? הרי אליטה הקטנה לפני, פניה שטופים זוהר ועפעפי עיניה העצומות למחצה מרתיתים ומרתיתים. אם אנו לנו, מה חסר לנו, אליטה? ופתאום את מרימה את ראשך במקצת, טופחת לי על־ידי ואומרת:

– שא־נא עיניך, חולמי הקטן, קמט עפעפיך והבט אל השמש. – אני מקמט עפעפי ומביט בשמש. – מה אתה רואה?

– רשתות־צבעונים אני רואה.

– כך – את מתחילה מספרת בקול סוער: – כל אותם הימים, שישבתי כאן לבדי הייתי נותנת עיני בשמש, מקמטת עפעפי וצופה ברשתות־צבעונים אלה… איני יודעת, לשם־מה… לא שאהבתיך… הרי ילדה הייתי אז… אלא שישבתי בדד וזכרונותי תענוגותי. זכרתי את בית־הספר ונזכרתי גם בך. לבי, לב־ילדה, התחיל נוהה אחריך; גיבורי היית: גדול ממני, בן־נכר משונה, אתה תועה בעיר ומבקש אותי… בודדה הייתי: חוץ מהורי (אמא עוד היתה בחיים) לא הכרתי איש… למודי לא העסיקוני. אחר־כך מתה אמא, בדידותי כבדה שבעתיים וזכרונותי יפו שבעים ושבעה… לא שאהבתיך… אלא… כלום אינך מבין? הייתי שוכבת בערסל, מסתכלת ברשתות־צבעונים אלה ומעלה מתוכן את דמותך המשונה… מכנסיים ארוכים ופנים עגומים וחרדים… ואיני יודעת, אם אצחק לך ואם אבכה, ובינתיים אני משתעשעת בך.

– משתעשעת?

– כן, ללטפך בידי אי־אפשר, שכן כשאני שולחת את כפי לגעת בך, רשתות־הצבעונים מתעלמות ופניך כלא־היו. מה הייתי עושה? מבטת בפניך המשתזרים בתוך עיגולי התכלת והוורד, הירק והזהב, ונושקתם מנשיקות־פי.

– בלא נשיקות אי־אפשר, אליטה? – אני צוחק ומבלי דעת איך, אני תופס את כסייתך ונושקה פעם ושתים.

– כן, בלא נשיקות אי־אפשר – את נענית בצחוק־חדווה קופצת על ברכי ונושקת לי על שפתי.

האמנם חלף צל על פני, אליטה? כי על־כן קדרו פניך במקצת ונבוכה שבת ושכבת בערסל ועיניך עצומות. לבי המה לך ומיד נחפזתי לתקן את המעוות: עברתי למראשותיך חרש ופני נצמדו בפניך הנוגים. עיניך נפקחו ואורו תוך־כדי־רגע.

– גנב קטן שכמותך…

– כך דרכי מאז, אליטה. כלום לא הייתי מתגנב ללכת אחריך מבית־הספר, כדי למצוא את ביתך?

– חרש־שוטה שכמותך!… וכי לא ידעתי, שאתה הולך בעקבותי? ובעוברי מעבר הרחוב האחד אל עברו השני, כלום לא הייתי רואה אותך מתחבא מאחורי כלונס או מרכבה? וכלום לא ידעתי, שאתה סובב־הולך מתחת לחלונות דירתנו בערב בערב?

– ולמה לא הגדת לי אז?

– בושתי. הלא כבת ארבע־עשרה הייתי אז. וכשעמדנו לצאת את העיר, דומה, שבכיתי גם על שלא אוסיף לראותך עוד…

לבי צוהל בי ואיני אומר דבר. שטופת־זכרונות את מספרת ומספרת:

– וכשבאנו לכאן ואני גלמודה הייתי, למדתי לחלום עליך, עד שגדלתי וצעירים מבני־הסביבה התחילו מחזרים אחרי.

– ואז? – ולבי מרתית.

– ואז… אין דבר… חלומותי, כמדומה, עמדו בעינם…

– והצעירים?

את מטחת בי מבט שובב:

– לא חדלו לחזר אחרי… כמעט שנישאתי לאחד מהם… – לבי, למה אתה דופק כך? ואת ממשיכה לתומך: – ראית אותו צעיר, שיצא אתי במחולות? בחור יפה, האף אין זאת? זה שלוש שנים שהוא כרוך אחרי וכמעט נתתי ידי לו.

– אהבת אותו?

– אהבתי? לא, כמדומה, לא. ואולי אמנם אהבתיו. הן לבדי ישבתי כל הימים האלה ואני צעירה כל כך.

לבי מתכווץ בי ואת נראית כנהנית מצערי הסתום.

– וכי לא אהבת אתה, בחורי?…

– לא, אליטה, לא אהבתי… רק נשקתי…

– היינו הך, חולם קטן. – ובכובד־ראש פתאומי ותמוה את מוסיפה: – יש ואני סבורה, שאני גדולה ממך בשנים, ועדיין לא עמדת על טיב האהבה… אהבה לחוד ונשיקות לחוד?… וגוף אוהב מה תהיה עליו? ילך וימצא אשר־לו באשר ימצא? כמוך, הוזה רך? לא, לא זאת האהבה באדם; בין גוף לנשמה לא תבדיל גם אהבת אשה לגבר…

לבי, לבי עלי. איכה אבינך, אליטה, מה אהבתי, ואהבתך אחרת היא? אשב בדד ואדום, כי לא את אהבתי את רואה, כי־אם את צער־אהבתי.

– אבל אין דבר, תינוקי. – את משדלת אותי בדברים וידך מונחת מעל שערי ומלטפת את לחיי: – פניך טעונים תגלחת…

– כן, אליטה, למאז כעסה נשמתי עלי, איני מקפיד על הניקיון… חגיה שבתו ושוב אינה לובשת לבנים…

את מבינה את דברי ופניך נופלים, אלא שמיד את מבליגה, כובשת את פני בחזך ולוחשת:

– חולמי הקטן, חולמי הקטן!… ובנשיקותיך את מתאמצת למחות את דמעותי. התמחינה גם את דמעות נשמתי, אליטה?

הגלני ממעייני, ריבונו של עולם! איני רוצה לרפשו והוא נרפש מרצון!

 

ח    🔗

בדמדומי יום־שלג פושר נזדמנת לי, אליטה. ניסיתי להתרחק מעליך בתוך שבועיים הימים האלה ולא עלתה בידי. לשוב העירה לא יכולתי ובודד התעניתי בהרים: יומם אכלוני געגועי עליך ולילה חלומותי. מה־רבה היתה המלחמה, אשר התחוללה בי! אהבתי גם את קדושת־אהבתי, אהבתי גם אותך, אליטה. ועתה הנה שבתי ולך אני כולי. גם את גופי גם את נשמתי את דורשת לך. הא, אליטה, קחים־נא!

בדמדומי יום־שלג פושר נזדמנת לי. בערבות־הלבן המתקדרות תעיתי ונפשי יוצאת אליך. ופתאום נגלית עלי מפאת החורשה אשר עם ביתך. נבהלת למראַי, קטנתי, ובת־צחוק נבוכה עיוותה את פניך המחווירים. אוי לי. אליטה, שראיתיך בכך! דלה וחרדה עמדת לפני כמחכה לגזר־דינך. וכשאימצתי את גופך הרועד אל לבי, צנח ראשך על כתפי ויללות כבושות הסעירוך. גבעול תמים צמא־חיים! האמן לא האמנת בלטיפותי; וכששבה רוחך אליך ושחוק־דמעות השתזר לאיטו בעיניך העגומות, לא נועזת להוציא מפיך את שאלתך:

– האומנם שבת? למה, למה?

למה, יחידתי? להיות לך כולי, לקנות את אהבתי במחיר ראוי לה – אבל־נשמתי, אבל־עולמים. תיכנע רוחי ותנוצח אהבתי. ובהיפרדי מעל אליטה לילה־לילה ונשמתי פצועה ושותתת דם, כי הוּטמאה, אמצא בכאבי את שילומי טהרתי. קרבן־עולה אקריב את הווייתי לך, אליטה, ואת תשבעי משמחתך ואני מצערי. וברוכה את לי יפה־חלומותי, וברוכה תקופת־חיי החדשה הזאת, אשר תשכח נשמתי הזכה את בשרי ואת הנאתו ואת עוּלם לא תדע עוד. אליטה, אליטה שלי! כזרם בערוצו הרחב ישטפו חייך מהיום והלאה, וטהרת־נפשי לא תהיה להם לסכר…

– למה פניך נוגים, אליטה?

– איני יודעת… שפתיך רועדות ועיניך המלאות דמעה כבושות בקרקע: – הכול מוזר כל־כך…

לבי מתכווץ בי. כמה הכאבתיך, ילדה רכה!

– אי לך, אליטה – אני שוטף בדיבורי: – מעתה תמו הזרות ופסו הסתומות. הכול בהיר וברור: אני לך ואת לי. הנה בעוד שבועות אחדים האביב בא ושנינו פה בהרים, דבקים יחד ואין מפריד בינינו.

את שותקת ובת־צחוק חיוורת ספק עולה ספק אינה עולה בזוויות־שפתיך.

– אליטה, מה לך?

– איני יודעת… לבי כואב…

דמעות עולות לי בגרוני ואני מבליג על סערת־רוחי:

– אליטה, קטנתי…

את נושאת אלי את עיניך התוהות, מבטך חודר ונוקב וכאבו העצור נוקב יותר. אליטה, ילדה, למה הרעותי לך?

– נשב־נא על הסלע הזה, אליטה. התזכרי? כאן ביקשת אותי להניח ראשי על כתפך. עכשיו הניחי את ראשך על כתפי. כך…

עיניך נעצמות ואת נענית לידי הטופחת על שכמך:

– נומי ילדתי, נומי וירווח לך…

– אין דבר… אך מצב חולף הוא זה… – ושוב עיניך זולגות דמעות: – אה, שוטה בכיינית שכמותי!…

את מתאמצת להאיר פניך אלי ועיניך עדיין דומעות.

– יפה, אליטה, ילדה, בכי ואל תדאגי לי…

– כמה טוב אתה, בחורי קטנטני – את לוחצת את ידי: – באמת מה היה לי? מחה־נא את דמעותי!

להבות־נשיקותי מייבשות את עינייך ועפעפיך רועדים. עצומת־עיניים את שולחת ידיך פתאום ומחבקתני בכל־כוחך. אודך, אלוהים, כי עזרתני להשיב את רוח אליטה…

ופתאום את מתעוררת:

– לווני־נא הביתה… היום ירד ואבא אין רוחו נוחה מטיולי אתך בלילות…

– מה לך, אליטה? לא לילה אחד טיילת עמדי והוא לא כיהה בך.

– כן, דומה, שחזר בו…

– אם כן אפוא, אמרי לו, כי בקרוב נחוג את יום־חתונתנו…

– לא, אני לא אומר לו זאת… ואת פניך אני רואה באפלולית הערב.

– אני אומר לו אפוא.

– גם אתה לא תאמר לו זאת.

– מדוע?

– לעולם לא נחוג את חג־חתונתנו – וקוֹלך נוגה כל־כך.

– אליטה, מה לך?

– אין דבר… חתונה למה לנו?

– אבל אני חפץ בך ואת חפצה בי.

– הרי אתי אתה ומה לנו עוד?

מה את מכסה ממני, אליטה? לבי כואב וניבא לי רעה:

– ואת תישארי אתי?

– כן… – את משיבה כמהססת.

וכשאני תופשך בזרועותי, את שוקעת בהן מרתיתה רגע אחד, ולוחשת רצוצה:

– נלך־נא…

מה לך, אליטה? אפלולית הערב בולעת את דמותך ואַת אהובה לי כל־כך, קרובה ומעוררת־רחמים. קחיני־נא אתך, אליטה! אנו מגיעים לדלתי ביתך. אני מרגיש במבטך המפשפש בי בחושך וידך מהססת בידי.

– אליטה, הלא לך אני…

– ילדי, מחמל־נפשי…

לבי, לבי, למה אתה כואב?

 

ט    🔗

היכן את, אליטה? יקרת־חיי, היכן את?

חולם הייתי למאז שבתי אליך להתמכר לך כולי, על גופי ועל נשמתי, ולא ראיתי את המלחמה המתלקחת בך. הקיצותי – ואת נעלמת ואינך. רק מכתבך הקטן אשר לפני מגלה לי את תהום הצער, אשר רבצה בנפשך סמוייה מעיני, עד כי בלעתך וגזלתך מידי.

יחידי,

נוסעת אני מכאן ואיני יודעת לאן. את כל האמת אגיד לך: אני נוסעת, למען עשות את אשר ניסית אתה ולא יכולת. באותם שני השבועות, אשר פרשת ממני, הבנתי את קדושת אהבתך לי. ולא האשמתיך על התרחקך ממני ולא ציפיתי לשובך. ואתה שוב שבת ובנדבת־לבך ניסית לתת לי את האהבה אשר ביקשתי בך. אולם לבי לב־אשה, ולא ייפתה להאמין בכל אשר יוראה לו. יש ונסיונך האדיר לשכרני עלה יפה, אבל שכרוני לא ערב לי, כי בהקיצי התעניתי פי־שניים על קבלי את נדבתך ועל הכריחי אותך לחלל את אהבתך… הרבה סבלתי בתוך שלושת השבועות האלה, למאז שבת אלי, מחמל־נפשי. איני יכולה לסבול עוד ואני נוסעת. לאן? איני יודעת. קדושה אהבתך לי ואולי אחסה בצל קדושתה ואלמד לשמוח בחיי־העוצב, הנכונים לקראתי. אהבת־חלום אהבתך לי ולא רבים ידעוה. אשרי, כי לי נפלה למנה אהבתך זאת, אור־חיי!'

היכן את, אליטה? יקרת־חיי, היכן את?