[א] 🔗
לעת ערב נתפרדה החבורה. שלושת הזוגות עמדו על פרשת־הרחובות הסמוכה לגן־בּרונכּס, מתקינים עצמם מתוך שיחת־חולין גוססת לפרוש זוג זוג לעברו. הבחורים, שהיו מרושלים ועייפים במקצת מהתעלס באהבים במחבואי הגן מאז הצהריים, לא הרבו שיחה ויצאו ידי־חובתם בפליטת מלה כלשהי ובחיוך כלשהו שבפיזור־הנפש. ואילו הצעירות, ילדות בנות תשע־עשרה ועשרים, שהגירוי הקל יפה להן, עמדו ופיטפטו מטוב־לב כאותם פרחים רכים, שציציהם מתפתחים עם גשם־אביב. משהרגישו הללו בבני־זוגן, שאין דעתם צלולה עליהם כבתחילה, עיניהם שוב אינן שוקקות וידיהם שוב אינן מרתיתות, התחילו מחשבות אשה־אשה חשבון־נפשה: ליאות זו, שנתגלתה באהובה, מהיכן? וכי אין כוחה חדש עמה כלפני שעות אחדות? עמדו ותהו במסתרים ולא ידעו מה.
היה ערב רך ופושר, מאותם ערבי־אייר ראשונים שבניו־יורק, שנושאים באפלוליתם הרעננה בשורה של ירק־דשא וירק אילנות צץ ומתעבב בן־לילה, עוטים צללי־קסם שקופים את רוכסי־הבניינים, המעפילים במרחקים למרומי־התכלת הכהים, מרככים את שאון הכרך ומליטים את זרמו שאינו פוסק מטלית של קטיפה נוחה. בערבים שכאלה אדם מניו־יורק רגשותיו עשויים להתעדן משהו, והזר המתגעגע געגועיו מתעמקים ונפשו עליו תאבל. וכשהרגיש לייקין בעצמו כמה רחוק הוא מחבורה זו של צעירים וצעירות אמריקניים עליזי־החיים ואפילו מוויווי שלו, שהיתה כל־כך חביבה עליו עוד בעצם החורף שעבר, עצם את עיניו משום־מה ושקע בגלי הכאב הסתום, שהכתה הרגשתו בו. סולג, אף הוא מבחורי החבורה, צעיר עליז ומתאבק בעפר רגליהם של האמנים והבטלנים אשר גרינוויטש הכפר, ראה את לייקין, שהוא עומד עצום־עינים, העמיד פניו כמחקה אותו והתמודד מלא־קומתו להנאתו. – א, בחורים, תרדמה נופלת עליכם – ליגלגה אחת הנערות, הגויה שבחבורה. אירית זו, שחורת־שער וכחולת־עינים שנשבתה לבין היהודים, לא מצאה לגופה טוב מהם ומחברתם. הצעירים היהודים אף הם חיבה יתירה היתה נודעת לה מהם, שלא היתה מקפידה על נשיקה ועל לטיפה (‘כדרך השקצות’, היו הצעירים מוסיפים ביניהם לבין עצמם) ועל־נקלה היתה עוברת מאוהב אחד אל משנהו. באביב זה נתנה ידה לסולג וכבר קצה בו, כפי הנראה.
– אם־כן אפוא, העיריני־נא – נענה לה סולג, היטה ראשו אליה בחן של גנדרנות ולחש על אוזנה בקול: – בנשיקה, ילדתי… – ועצם את עיניו כמתעלף מציפיית־עדנה.
– גש הלאה, גס־רוח! – נזפה בו האירית ושמטה את ידה מזרועו: – הרי סובב הולך זה עם לייקין כל היום ועדיין לא למד דרך־ארץ ממנו.
והטיחה מבט־חסד ממושך כלפי לייקין, שעמד על־יד וויווי, מדוכדך ושואף לברוח על נפשו מחבורה זו ומהמונה.
לייקין היה האירופאי האחד שבחבורה. שפתו האנגלית הצחה עמדה לו, שיראוהו חבריו כאמריקני לכל דבר, והשכלתו האירופאית, שהביא אתו מעבר לים, הפלתה אותו מכולם לתתו ראש־פינה לחבורה כולה. ואפילו זליד, השלישי שבצעירי החבורה, פאטריוט נלהב מילידי המערב, אשר לא אבה סלוח ללייקין את חופש־דעותיו ואת ריחוקו מאמריקניות טהורה ושלימה, כיבד אותו בפיו ובלבבו ומנהגו אתו נקי ומנומס.
לייקין לא השגיח במהללה של האירית ורוחו רע עליו. ריבונו של עולם, מה לו ולבריות אלה? וכשהכיר, ששוב אינו מבדיל בין וויווי לשאר בני־החבורה, חלל לבו בקרבו וארשת־צער נשתזרה בפניו. עינה הבוחנת של וויווי עמדה עליה מיד, וידה הסמוכה על זרועו רעדה רגע. האומנם רואה היא ללבו? – תקפו פחד מציק.
– עת ללכת הביתה, חברה, – אמרה וויווי, ולייקין ידע בה, שהיא חשה לעזרתו. לבו רחש תודה לה ופחדו גבר שבעתיים. כיצד יגיד לה את האמת? ילדתו העלובה! זו עדיין מבקשת את אהבתו ובלבו עירבובייה עכורה.
וויווי הידקה את זרועו בידה ומבטו של לייקין נתקל בפניו של זליד, שקדרו אותה שעה. ‘זה עדיין אוהב אותה’, שמח לייקין לקראת הצל, שחלף על פני זליד. בחור שתקן זה היה כרוך אף הוא אחרי וויווי לפני שנתיים, אלא שבשובו מן המלחמה מצא, שכבר זכה בה לייקין, ונמנע מהתחרות אתו: הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו – למה אפוא יפריעם מאושרם? לייקין, אמנם, ‘מפגר’ מחפיר, שבנפתולי עורמה השתמט מעבוד בצבא, בשעה שהוא, זליד, נלחם מלחמת החופש, אבל אין זה עניין אצל יושר… והתאמץ כיכולתו להתרועע עם לייקין. וכדי לעשות סייג לעצמו, שלא לרדוף עוד אחרי וויווי, גמר בדעתו לשאת את חברתה של זו, מרים, ילדה תמה, אשר אך סיימה את חוק־למודיה בבית־הספר, עמדה אמה וסרקה לה את שערה דרך בת בוגרת והתחילה ממריצה בה למצוא בחור לעצמה.
– שלום, שלום, חברה! – חזרה וויווי על דבריה ומשכה את לייקין אחריה.
– וויווי – נחפזה האירית אגב הליכה: – היכנסי אצלי מחר או מחרתיים… ואף את לייקין הביאי… אבא אוהב לשוחח עם אדם פיקח…
סולג בן־זוגה לא נעלב ופנה אל לייקין:
– הוי, לייקין, הישמר לך! דלילה זו כבר פורשת רשתה לך. ואף־על־פי־כן אל תזוח דעתך. עוד נדבר בזה לכשנזדמן הערב… הוי, זליד! – זליד כבר הפנה שכמו ללכת עם צעירתו: – עוד נזדמן שלושתנו הערב. בגן… בלי צעירות… אל תשכח! – צחק צחוק רווה ונשם מלוא־ריאתו מאוויר־האביב המאפיל: סוף־סוף יתכנסו לבדם וצעירות אין אתם. הנערות אמנם עם לא־רע ואדם נהנה מהן, אבל עשוייה הנפש שתקוץ בהן… ואילו הבחורים…
[ב] 🔗
וויווי ראתה בצערו של לייקין, ההולך על־ידה שחוח, ואהבתה אליו גדלה שבעתיים. ואולי נזכרה, מה שאמרה לה השקצה סמוך לפרידתן ואהבתה נתגברה מגאוותה על אהוב־נפשה ומשמץ פחד מכוחה של אותה קוסמת חביבה. רכות ונעימות ריתתה אהבתה בלבה וגווה הדק, המתפתל בחמימותו מתחת לאטון שמלתה הלבנה, הכביד משהו, בנוחו על זרועו של לייקין. מיד עמד לייקין על כך ודיכא בחזקת־היד את צל המרירות, שהגיח אי־משם לענן את פניו ולהכהות את רוח וויווי. ילדה יפה כל־כך ומסורה כל־כך ויעז להכאיבה? אלא מה, צערו הגדול ואהבתו אשר פגה? ישא בדד ויידום. מוטב שישקר ואל יצער את הילדה הרכה והענוגה הזאת, הרואה בו את עולמה. וכי לא שיקר לה מתמול שלשום? וכי לא שיקר לה ולנפשו מיום דעתו אותה? כלום אהב אותה מעולם? ברור לו, חולי־רוח שכמותו אינם עשויים לאהוב. כמוהו כשאר האינטליגנטים הרצוצים בני־ארצו. באים עם חולניותם ומחזרים אחרי צעירות אמריקניות בריאות דווקא, משלים את נפשם־הם בשקר וממררים את חיי הבריות התמות הללו. לא! מוטב שישקר לוויווי ואל יצער אותה. ואולי… אין זאת כי־אם ליאות גופנית סתם? כל היום כולו השתובב בגן…
וזכר היום החולף הזהיר לו רגע כחלום רחוק ונוגה במקצת. לייקין מיהר להיאחז בו. יגרום נחת־רוח לילדתו העלובה, המתגנבת לשלוח אל פניו מבט־רחמים מתחקים ומפשפשים.
– יום יפה בילינו יחד, האין זאת, וויווי? – וויווי נשאה אליו את עיניה האפורות, ספק מהססות ספק שוחקות באפלולית־הערב, העדינה בתכלת־שמים מעורפלת במקצת ובאור־פנסים חיוור: – השתובבנו…
אדמומית דקה־מן־הדקה פרחה בלחייה ועיניה שחו. תינוקת ביישנית וחסודה! כלום היא מצפה אלא למלת־תנחומים אחת? ולייקין נחפז להוסיף, מתחטא לפניה:
– הם – רמז לשאר בני החבורה: – הלא חשבו, כי אתם אנחנו. ובאמת הרי לבדנו היינו: אני ואת, וויווי…
והרגיש, שהשיב את נפשה, עג עוגה סביב שניהם והסגיר את שאר העולם כולו אל מחוץ לה. ולפיכך תמה על וויווי, שעדיין היא שותקת ועיניה משפילות ארצה. עוד לא רווח לה? ואולי עסוקה היא בהרהוריה, הרהורי־נערה, ומוטב שיניח לה לשעה קלה.
הם סרו לרחוב הומה מאדם. ואותו ערב מוצאי יום ראשון בשבת היה. בני הכרך אינם מרגישים ביציאת שבּתם ולא בביאת יום־העבודה, אלא מפקירים עצמם למנוחתם ומשוטטים בחוצות העיר, ספק רואים וספק נראים, נדחקים למקומות צפופים דווקא, שותים בצמא מן השאון ומן ההמולה ומכניסים לתוכם איש איש חלק, כיד רוחו הטובה עליו. הגברים מדברים בקול איתן ומתון. הנשים עם מפלי בשרן הרב, הבולטים מתוך מחוכיהן, נגררות אחרי בעליהן מתוך נענוע שבהליכה וממלאות אחריהם, הללו בהתפעלות כבושה מפני הנימוס והללו בקולי־קולות שנונים וצורמים את האוזן. נערות מפורכסות עומדות על הקרנות ומתחרות זו עם זו בצחוקן ובכווני־חינן, בחורים גבוהי־קומה ורחבי־כתפיים, שער־ראשם עשוי קומי ומכנסיהם מגוהצים, עוברים על פניהן, מי ברקידה ומי בקפיצה, ועונים לקראתן במלי־בדיחה ובשריקות־רמיזה נעימות לאוזן נערה כרכית ואפילו כשרה שבכשרות. המדרכות מלאות אדם ומרצפת־הרחוב צאן־אדם, אלה תינוקות של בית רבן, שפועים וגועים וצווחים ככרוכייה ואינם מניחים את כדורם מידם ורצים ומתרוצצים ורועשים ושולחים יד איש ברעהו. מוצאי יום ראשון בשבת והתכונה רבה ברחובות ניו־יורק.
בתוך ההמון החוגג הזה מתעטף לב לייקין בקרבו שוב. בשעות כאלה, עת שוויווי היתה רחוקה, כל־כך רחוקה ממנו, וששים ריבוא הנשמות אשר בניו־יורק נראות כמוצאות את תיקונן אחת בחברתה ולו, הבודד, אין אחיזה כלשהי בחיים ולא פינת־מרגוע אחת, היתה מרירות ממאירה מחלחלת בלב וקנאה כבושה תוססת. הנה בחורים חסונים אלה, לבושי־הדר ומסתכלים להנאתם בוויווי שלו החוורוורה, איתן הם נטועים תחתם, והוא, לייקין, שפיקח הוא מהם ורוחו יפה מרוחם, מגשש תועה וכושל ומרירות ממאירה בלבו. ואפילו וויווי, הרכה והענוגה, הנה כבר שפרה רוחה עליה בתוך ההמונים החיים האלה ושוב אינה מתגנבת לשלוח אל פניו מבטי־רחמים מתחקים ומפשפשים, אלא סוקרת לצדדים ועיניה פקוחות לרווחה. הנה היא קוראת את אחת המודעות המודבקות אל הגדר, אשר על־פניה הם עוברים, משהה מבטה עליה ומפנה ראשה לקרוא ולקרוא. הוא, לייקין, מתענה בייסוריו, והיא – המודעות מושכות את לבה. ואולי יגיד לה את האמת תיכף־ומיד? אלא מה, ילדה רכה זו תצטער? הנה הוא מיצר עכשיו וכלום היא רואה בצערו? ועוד זאת, כי במוֹדעות תמצא תנחומים לצערה…
אותה מרירות שבלבו התחילה מפרישה יותר, וחשק רע וסתום נכנס בו, חשק עז, להכאיב את וויווי. יגיד לה את האמת תיכף!
– פיקפורד משחקת מחר – אמרה וויווי מתוך סקירה באחת המודעות. לתמהונו פרץ צחוק עליז מפיו. וויווי העיפה את עיניה הנוגות עליו ונבוכה.
– יפה, וויווי, יפה. נלך לראות ראינוע – מיהר לייקין לעודדה וגל־חרטה שטף את לבו. – עוד מחר נלך לראות תמונה, אם טוב בעיניך.
וויווי לא ענתה דבר ולייקין נבהל. למה הוא מענה אותה? הרי זה גמר בדעתו, שמוטב שישקר ואל יצערה, והנה כבר הכאיב לה. וויווי, וויווי, ילדה תמה! לו ידעת, נפש חולנית מהי!
לבו המה אליה. אילו יכול לנפול לרגליה פה תוך־כדי־רגע, להליט את פניו בשמלתה, לתנות בדמעות חמות את צערו ולבקש סליחה ממנה על הכאב, אשר הנחילהּ!…
– ויקטור – התחילה וויווי מדבר פתאום, נרגשת ומתאמצת להבליג על רגשתה: – ויקטור… למה אתה… עושה הכול למעני? הנה ‘ראינוע’ זה, שאתה אומר, כלום יש ברצונך לראות אותו?… כלום היה ברצונך ללכת אתי היום אל הגן?… רק למעני ולטובתי אתה עושה את הכול… – קולה רעד רגע. – ואולי רק למעני ולטובתי אתה אוהב אותי – הוסיפה ובת־צחוק רסוקה תעתה בזוויות שפתיה ועיניה החרדות ספק מחפשות ספק מתפללות.
לייקין נדהם ולבו נתכווץ מכאב ומרגש חם וסוער, אשר לא ידע שחרו. אהבה, אם חמלה? – תהה תוך־כדי־רגע ולא יכול להוציא הגה מפיו. פני וויווי נפלו וידה רפתה מעט מזרועו.
הם ניגשו אל ביתה, בית קטן, בעל שתי דיוטות, טובל בירק אילנותיו בתוך בתי־חומה גדולים וכבדים. מבעד לווילאות הלבנים אשר על החלונות הסתנן אור זך ושקט, ולייקין הרהר בבעלי־הבית הזכים והשקטים, הורי וויווי. הנה אמה, האשה הגדולה והיפה, הקוראת לו ‘בני’, דרך־צחוק, ומתפארת בכשרות מטבחה, אשר עליה היא שומרת מכל משמר, למרות היותה ‘ילידת־הארץ’. והנה אביה הארוך והצנום עם פניו העדינים, המגולחים תמיד למשעי, עם דיבורו האנגלי המתון והמבודח ועם סיפוריו על הפרעות ברוסיה בשנות השמונים, כפי אשר שמע ‘מפי אביו, נשמתו־עדן’. אהבה תמה ופשוטה אהבו אותו האנשים הטובים והפשוטים האלה והיו מקלסים את וויווי, שבחרה בו מכל הצעירים האמריקנים שהיו כרוכים אחריה. וכשהיה נכנס לביתם, היה חסד שבנועם שופע עליו מקירות־האולם התכולים, מניחוּת האב ומדברי האם, המתפארת בכשרות מטבחה, ומעיני וויווי, המתכבדת בכבודו…
– רצונך להיכנס, ויקטור? – שאלה וויווי נוגה ונוחה.
רחמיו נכמרו אליה ואל ביתה הבריא והטהור. לא! אסור לו להיכנס ולהעיב את האור הזך אשר בבית הקטן ובלב יושביו. עליו להציל את וויווי ואת ביתה. חולה הוא, טמא הוא ובקהל הטהורים והבריאים לא יבוא. או שמא עדיין אוהב הוא את וויווי…
וכשהושיטה וויווי את ידה לו באין־דברים, לחצהּ לחיצה סוערת ורצה לשקר שוב. אלא שוויווי נשאה אליו את עיניה הזכות ודברי אהבתו לא נישאו על שפתיו. עמדו רגע שותקים ומביטים זה בפני זה, עד שפנתה וויווי ועלתה לאיטה במעלות המרפסת. לייקין עמד והביט אחריה, מצפה לגל־אהבה, שיתעורר בו ויריצהו להשיגה. וכשהרגיש בלבו, שאין בו אלא רחמים על ילדתו הטהורה והעלובה, נענה לאמת חייו והלך אל הגן.
[ג] 🔗
סולג וזליד עוד לא באו למקום־המועד ולייקין אמר למהר להיסגר בביתו. אלא שנזכר באביו ובאמו, המחכים לו שם עם תרעומותיהם על בניהם ה’אמריקנים', שמתרחקים מהם, ונזכר באחיותיו המשועממות, שמתפלספות כמתות גלויות־עינים על החיים, שמעולם לא טעמו מהם כמעט – רגש סתום, שמקצתו תיעוב ומקצתו חמלה, אחזו ועצרו משוב אל ביתו. בני־אדם אלה, שכולם כאחד יפי־רוח הם, בעלי־מחשבה ובעלי־רגש, מפני מה עלובים הם כל־כך? את דרך החיים שכחו ותלושים הם מתלבטים בשביליהם הנלוזים ומכשילים במעשיהם את כל הבריא ואת כל החי, אשר ייקרה להם. כאותם חתולים טרדנים, בני־בלי־בית אלה, שתועים רעבים בחוצות הכרך, מתחבטים בין רגלי העוברים, מחרישים כל אוזן ביללותיהם ונהנים מהן בעצמם הנאה שבטירוף־הדעת.
כלום לא אהב את וויווי? כלום אינו אוהב אותה גם עתה? הרי לבו בוכה ועורג עליה ובקושי הוא מתאפק מקוּם על רגליו ומרוץ אליה תיכף. אוהב הוא את וויווי, אלא שאהבתו עושה דרכה בעקיפין ומתעה אותו גופו ומתעה את ילדתו הענוגה. בחורים אמריקנים אלה, העוברים על פניו, איש איש עם בת־זוגו – הם יודעים לאהוב מישרים! אותו נוכל, שמחבל תחבולות לנשק לצעירתו כלאחר־יד ואגב־הליכה, באין־רואה – הוא יודע לאהוב. צעירתו של זה מפקירה עצמה לו, כשם שוויווי נכונה להפקיר עצמה לו, אילו ידע לאהוב. וויווי, וויווי, ילדה יקרה!
לא, מוויווי עליו לסלק ידו. נערה צמאת־חיים זו לא בו תרווה את צמאונה. זליד, שהוא בריא כמותה וצמא־חיים כמותה, הוא נאה לה והיא נאה לו. והוא, לייקין, ירעה עד שיסתאב. אין מקומו אלא אצל אותן בתולות בלות ומסורבלות־בשר, הליטאיות והרוסיות למיניהן, שאינן יודעות לחייך חיוך של חן ומתאמצות לצודד את בחוריהן בדיבורן הרוסי, שהן מתבלות באלו מלים אנגליות פרוכות ובדברים עתיקים בעניינים שעומדים ברומו של עולם: התיאטרון, האופירה וימי נעוריהן בעיירותיהן הנידחות.
הנה אלו מהן הולכות ובאות. אותה גוצה ורזה, שמנענעת בראשה המחודד כדי להרקיד לשם נוי את שערותיה הגזוזות, הוא מכיר מזמן. דומה, שאהבה אותו פעם ועד היום היא מקנאת את וויווי, את יופיה ואת לשונה האנגלית הצחה. ואף־על־פי־כן תקף גורלה עליה והריהי עומדת להינשא לאותו בחור גדול־פרע, שמהלך על־ידה, וצלו ההולך לפניו על המדרכה נראה כעין כלונס דק וגבוה, שמצנפת רחבה בראשו. בחור זה משתעמם אף הוא כדרך אינטליגנט יהודי־רוסי באמריקה וכדי להפיג את שעמומו עשה את לשונו היהודית עיקר לו בחיים והוא מוסר נפשו עליה בקנאות יתירה. גם אותו מכיר לייקין, וגם את המורה העברי השחוף שבאותה כנופיה הולכת וקרבה. היקום ממקומו וילך באשר ילך? אה! אין דבר. הן את זליד הוא מוכרח לראות הערב. צריך לנסות דבר אליו.
כשנתקרבה החבורה, נתנה בו הצעירה גזוזת־השער את חורי עיניה השקועות ופנתה אליו באנגלית דווקא:
– שלום, לייקין! וויווי, היכן? – והתאמצה לדלות בת־צחוק שבלגלוג כלשהו מתוך קמטי שפתיה הצמוקות, שמדרכה ללקקן בקצה לשונה, אגב שיחה והרהורים. מתחילה אמר לייקין לענותה כלגלוגה, אלא שרחמנותו לברייה זו ולשכמותה נתעוררה בו מיד והשיב כרודף־שלום:
– זה עתה ליוויתיה עד ביתה… היינו בחבורה בגן־בּרונכּס…
– והאירית אף היא עמכם, כמובן? – צחקה זו צחוק־שקר ופנתה אל המורה העברי השחוף: – לייקין מחזר אחרי שקצות כדרך צעירים יהודים אמריקנים…
– מפני זה, כנראה, פסקת מבוא אל אסיפות האגודה – מצא לו המורה השחוף מקום להוכיח את לייקין עברית ושאר בני־החברה הביטו בלייקין בכוונה יתרה, מקצתם בתמיהה ומקצתם בקורטוב של דרך־ארץ: בחור כל־בו; יהודי, אמריקני ועברי: – ‘ובילדי נכרים ישפיקו’, אל תקרא ‘ילדי’, אלא ילדות… – התחיל המורה ממליץ להנאתו, אלא שלייקין הפסיקו פתאום ברגש:
– צעירים שכמותכם, מפני מה אינכם בוחרים בחיים? ראו, כמה יפה ערב זה, ואתם במה אתם1 עסוקים? – והרגיש, שאין לו להוציא עצמו מכלל אלה, אלא ישתף עצמו להם וידבר אליהם כדבר אל אחים למחלה. לבו חם בקרבו ודבריו היו פורצים מפיו סוערים וכנים, אילולא שיסעו אותו בחור גדול־פרע, שמדבר יהודית מתוך פרינציפיון ומטעים כל מלה שהוא מוציא, כבעל־קורא מדקדק שמתהדר בהטעמת שוא נע ודגש חזק:
– חיים אלה, שאתה אומר, מה הם? שקצות ואהבים? היסח־הדעת מכול וכול ומשחק־הכדור? החזיקו־נא אתם, האמריקנים, בגדולות אלה. שחקו־נא גם שחק, ילדים עם סימן־זקן! ואנחנו נחיה את חיינו אנו, שאתה בז להם כל־כך, ונעשה את שלנו. לא נביא אנוכי, אבל זאת ידעתי – סופם של האמריקנים שלך, שימאסו בחיים הולכים למישרים, כמונו ממש, ויבואו לבקש תורה מפינו וישתו בצמא את דברינו לאמר: אל תדעו שלום בנפשכם…
הצעירה גזוזת־השער הביטה ביראת הכבוד אל הבחור גדול־הפרע וממנו העבירה את מבטה אל לייקין, כמעריכה את שניהם זה לעומת זה. לייקין ישב רצוץ בתוך החבורה העומדת ולא נועז להביט בפני האומללים, הניצבים עליו. כמה עלובים אלה, שנזונים מדברי־שקר, ומרגישים בהם שהם דברי־שקר! כלום אינם יודעים, שבחור גדול־פרע זה מדבר כל מה שהוא מדבר מתוך פרינציפיון סתם, ללא רשף אחד שבלב וללא קורטוב של אמונה? הנה הוא מתפאר בעושר חייו, ומה כל עושרו, אם לא הריקנות שבנשמתו, הבוכה במסתרים על חייה העוברים ללא־אֵל, ללא־אהבה וללא־שמחה? הישיב לו על טענותיו? לא, הרי זה נהנה מהן, ולמה זה יגזול גם את הנאתו זאת המועטת?
– תדע לך, שהשפעתנו כבר עושה פרי – זרמו דברי הבחור בנחת? היית מימיך בגריניטש־הכפר? שם האמריקנים מתחילים לומדים אל דרכינו, דרכי האירופיים. יחידים אלה מואסים בחייהם, המרהיבים את עיניך, ואתה… הלא תראה?…
לייקין הרגיש בבחור גדול־הפרע, שדבריו לעו, ולא ידע משום מה. הרים ראשו ונתברר לו הדבר. סולג וזליד נתקרבו אל החבורה ואותו בחור נבוך למראה שני האמריקנים הצעירים הניגשים.
– הוי, בחורים! – שמח לייקין לקראתם ומיד תמה על שמחתו: – הנני…
– זו מהי? – פתח סולג: – אסיפה של אמנים ורבי־מחשבה… באושרי שלא איחרתי… ואתה, לייקין, יושב ודורש רשומות. המשך, המשך. ביקשנוך בכול ולא מצאנוך. וכבר הייתי סבור, שהשקצה לכדתך… – והאיר פנים לבני־החבורה, שחייכו לו ברצון כמכירים תודה לו על המלה ‘שקצה’, שהוציא מפיו יהודית.
זליד עמד מן הצד סר וזועף. כנופיה זו של צעירות גזוזות־שער ובחורים שחופים נראתה לו כל־כך חלושה ובזוייה. אלה הם הזרים, הרוצים לשנות מעשי־בראשית. איש איש מהם בוודאי השתמט מעבודת־הצבא וכולם כאחד בוודאי חולמים על מהפכות ואהבה חופשית. גיבורים להרע.
והגיבורים עמדו מבולבלים למשמע אנגלית אמריקנית טהורה והתאמצו למעט דמות עצמם. הפליטו אלו מלים בלחש והביטו זה בפני זה כמבקשים עצה להתחמק מכאן. מתביישים הם בלשונם האנגלית הרצוצה, חשב לייקין, חמל על כולם וחמל חמלה יתירה על הבחור גדול־הפרע. יחוש־נא לרווחתם!
– זליד, למה אתה עומד מן הצד? רוצה אני להציגך לפני מכרי. מר זליד ומר סולג – ובהעברת־יד רחבה אחת: – רעי וידידי…
סולג מיהר להביע את שמחתו, וזליד הניד את מגבעתו שותק ומתאמץ לנהוג בנימוס. מתוך החבורה נשמעו שברי־ברכות והבחור גדול־הפרע ניענע בראשו בשתיקה…
דומיה בלתי־נעימה שררה בקהל. לייקין לא הרגיש בה, מתוך ששקע בהרהורים נוגים: הנה שני מחנות, זה ממול זה, והוא העומד בתווך רחוק מאלה כשם שהוא רחוק מאלה.
– ובכן, לייקין, הולך אתה? – כעס זליד פתאום.
לייקין נזכר, שעליו עוד לדבר עם זליד ולבו נפל עליו. וויווי, ילדה יקרה! אבל צריך לגמור את העניין.
– ובכן, רבותי – פנה אל החבורה: – שלום!
– לילה טוב – נענו אלה אנגלית ובקול רם. הבחור גדול־הפרע ניענע בראשו רוח־גבורתו שבה אל פניו.
[ד] 🔗
זליד שירך את דרכו שותק ומתרעם, וסולג פּיטפט כדרכו:
– את האמת אגיד לך, לייקין, בחורים טובים אתם, הזרים: אוהבי־חופש ואוהבי יופי, אבל את צעירותיכם איני מחבב. תאמר: מכבד אני אותן… אפשר, אבל אוי לאשה, שגבר מכבדה. כבוד זה סימן הוא לה, שאין לה מזל ובחור לעולם לא יהא להוט אחריה… אני כשאני לעצמי, טוב לי עם צעירה שאני מחבב, ורע לי עם צעירה שאיני2 מכבד: צעירותיכם3, לייקין, למדניות הן, וכשאתה רוצה לנשקן, הן מתחילות חוקרות את תורת הנשיקה למימים ראשונים ועד עתה… ולפיכך איני תאב כמעט לנשקן… שפתיהן של אלה כגווילי ספרים עתיקים עלי… נערות הן, לכאורה: אותו שער ארוך, אלא שגזוז הוא, ואותה שמלה קצרה, ואף־על־פי־כן חסרות הן משהו. אין בהן אותו תבלין מיוחד, שנותן טעם לשבח בצעירה משלנו…
קרץ בעינו השמאלית, דחף לו ללייקין בארכובתו והוסיף:
– ואף אתם, הבחורים הזרים, כבר עמדתם על הסוד הזה וצעיר אירופאי, כיון שנתאַמרק במקצת, מיד הוא מתחיל מחזר אחרי צעירה אמריקנית ומעלה אותה בחכתו…
פני זליד רעמו משהיו ורטן:
– אינכם כדאיים להן, ארורים!
לייקין דעתו נתבדחה עליו ורצה לשטות קצת:
– אי לך, זליד, למה אתה מתרעם? צעירותיכם אמנם יפות הן, אבל צעירינו סוף־סוף עולים על שלכם. הנה צעיר אמריקני כרוך אחרי אהובתו ובא בחור אירופאי ונוטלה בנשיקה…
זליד עמד על הרמז והתאמץ למשול ברוחו:
– באושרך שנותרת לבדך עם וויווי, כשהתנדבתי לעבוד בצבא, שאם לא כן… – הפסיק פתאום וקפץ את אגרופו: הלא השלים עם גורלו ועם רצונה של וויווי והותרה הרצועה?
פניו נפלו ושוב לא דיבר דבר, אלא התאמץ לפגר מאחרי רעיו, נדחק לצדי המשעולים ומתכנס ראשו ורובו בצללי האילנות, השותים דומם מחזה האדמה הצעירה. מרחוק ניצנצה טבעת של פנסים, עוטרים את הבריכה אשר בגן. לייקין הביט באורות הרומזים מרחוק, התגעגע על וויווי וחזר על החלטתו לסלק ידו ממנה: יכאב הוא ואל יכאיב לה. אם כן אפוא, למה ציער את זליד? זה הלא אוהב את וויווי בכל מאודו. ולא זו בלבד, אלא שצעיר טוב הוא. יהודי כבד־ראש, למרות אשר לא ירגיש בעוּלה של גלות. כמה שונה אמריקני זה מאחיו האמריקאי סולג! זה אינו אלא פטפטן עליז. מה הוא סח עכשו?
– הידעתם, בחורים, נלך אל בית־השתייה שאצל הבריכה… שם יש להשיג אילו ריבות הגונות… כבר בילדותי למדתי לצאת לשם עם ערב… אחד מרעי הראני את הדרך… נוֹכל היה אותו נבל ואנוכי עדיין נער תם וכשהיו שתי צעירות מזדמנות לנו, היה נוטלן בזו אחר זו ומשייר לי אלו שיירים עלובים…
משהגיעו אל בית־השתייה, הלך סולג לבקש ריבות ולייקין נכנס עם זליד לפנים. הבית היה מלא מפה לפה ושני הבחורים בררו לעצמם שולחן חבוי בפינה רחוקה אחת. כשניגש המשרת, ניעור זליד כמתוך תנומה כבדה והזמין לעצמו כוס של גלידה בשפה רפה. לייקין התבונן לכאבו ובחיבת־פתאום אחזו בידו:
– אי, זליד, תנוח דעתך… מה לך הערב?…
זליד הסתכל בו בעיניו הרציניות, שנתחממו מעט מעט, והתחיל מספר עם לייקין בקול רווה־רגש:
– לייקין, אפשר נראה אני בעיניך קשה וגס־רוח, אבל תאמין לי, כי בכל לבי אני חובב אותך… בחור טוב אתה, אלא שאיני מבין לנפתולי רוחך… הנה אצלנו בקאליפורניה הכול נוח ושוקט… איש איש יודע את דרכו בחיים, הולך בה לבטח, אוהב עבודה ואוהב חוק ואינו מוציא את כוחו לבטלה… וכאן… ניו־יורק זו עם אוכלוסיה הזרים… תסלח לי, עולם הפוך אני רואה כאן, מעין בית־משוגעים…
והתלהב בשובו לספר על קאליפורניה ארץ־השמש ועל געגועיו עליה:
– זה ארבע שנים מאז באתי הנה וכבר הייתי חוזר הביתה… געגועי עזים כל־כך… רוצה אני לנוח מעט שם בחיים הנוחים והשוקטים, אלא… – פניו קדרו מעט והרהר רגע: – כן… אין להתבייש… ואתה, לייקין, הבן־נא את דברי כהלכה… אה, אין דבר! – הבליג פתאום על רגשתו, עיניו כבו ופניו קפאו: – התרגשתי במקצת…
והתחיל ממרס בכף הקטנה אשר בכוס. לייקין ישב לפניו כואב ומתאמץ לכבוש את כאבו בחזקת־היד. הנה היה רגע־כושר אחד ולא השתמש בו. ועתה היבין זה את דבריו? אבל צריך לגמור את העניין ויהי מה. הנה גם סולג בא… ובגשתו אי־אפשר יהיה לדבּר…
– זליד – פנה לייקין אל חברו הקודר, הלה הביט בו בעינים אילמות: – זליד, אני נוסע מכאן…
– לאן? – תמה זליד וארשת־פניו לא נשתנתה.
– לקאליפורניה, ומשם לסיביריה, לירכתי־ארץ, ובלבד שלא אשאר כאן…
– יצאת מדעתך? – נתן בו זליד את עיניו: – ואת וויווי אתה אומר להפריד מעל הוריה?
– לא, זליד, לא – נחפז לייקין. סולג כבר עמד בפתח והביט לצדדין, מבקש את רעיו וסח משהו ומראה פנים שוחקות לשתי צעירות עומדות על־ידו. – לא, זליד… את וויווי לא אפריד מעל הוריה. אני נוסע לבדי…
– וויווי מסכימה?
ריבונו של עולם! למה בחור זה מענה אותו? את וויווי איננו אוהב. הנה גם עתה אין בלבו אלא כאב ורחמים על ילדתו. על־כורחו יסע!
– זליד, את פי וויווי לא שאלתי… עלי לנסוע מכאן, עלי לעזוב את וויווי… לטובתה אני עושה זאת… עמך ייטב לה, ואתי תהיה אומללה כל ימי־חייה…
לייקין לא יכול לדבר עוד. וויווי, ילדה יקרה! נסוע ייסע. לטובתה עליו לעוזבה, אם גם אוהב הוא אותה ונפשו יוצאת וכלה אליה.
זליד ישב נדהם וחיוור ופתאום נתכרכמו פניו, הכה באגרופו על השולחן וצעק בקול:
– אתה ושכמותך אנדרולומוסיה אתם מכניסים לאמריקה! – וכשראה את לייקין, היושב לפניו חרד וטעון־רחמים כתינוק שנתייתם, כבש פניו בכפות־ידיו וכתפיו רעדו.
– מה לכם, בחורים? – התחיל סולג טוען, בעודו ניגש אליהם: – רצונכם שיגרשונו מן הבית? הנה המנהל כבר לוטש עינו עליכם. ובשל מה כל הסער הזה? הנה שתי צעירות אתי… רצונכם לקום לקראתן?
עמד רגע ותהה על זליד עם כתפיו הרועדות ועל לייקין החרד עם עיניו המבקשות רחמים, כעס והלך אל עבר הצעירות:
– עסק הגון! ומה אעשה לבדי עם שתי אלה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.