רקע
שמעון הלקין
בחדר הפנימי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשל"ב 1972

 

[א]

אותן השעות המועטות שלייזר לוסקין עושה בחדרו הפנימי במשרדיו שברחוב פיין, קרן נאסוי, פנוי לפרקים לנפשו, לעיון בספר מן הספרים השמורים אתו במגירת שולחנו והוא יכול להחזירם לגניזתם במגירה כשאחד מאנשי־המעשה נקרא לתוך החדר הפנימי ולייזר לוסקין חושש שמא זה נוטה לראותו כראות בטלן ולקפחו בעסקיו, כשהוא מוצאו מעיין בספר כאן, במרכז הכספים של ניו־יורק, שעות אלו אף הן נזרקה לתוכן טיפה חמוצה – כאילו בפני הרב פולר הוא עומד אפילו כאן בחדר עבודתו, כאילו יושב־ראש באחת האסיפות הנצחיות הוא אפילו כאן בחדרו הסגור. לבו בל עמו ואותו אי־שקט שלפי דעתו הוא תוסס בו, כל־אימת שהוא נמצא בתוך בני־אדם, הסתנן החורף גם לכאן לפינה זו, שהיתה מקלט לו תמיד מפני הבית ומפני האסיפות, ואפילו איש־המעשה אינו נכנס לכאן אלא לפי קביעת זמן מראש על פי הטלפון.

בחדרים החיצוניים עבדו העובדים הרבים, מנהלים וסגני־מנהלים, פנקסנים ורואי־חשבונות, מומחים ומעיינים בכל תכנית והצעה חדשה, העולה לפני הפירמה, כולם לכאורה יונקים השפעתם מלייזר לוסקין, כולם עושים את רצונו, מוציאים אל הפועל כביכול את הוראותיו, הוראות שברמז בלבד, ואף־על־פי־כן הוראותיו, והוא היושב ספון בחדר־עבודתו הקטן לפנאי־ולפנים יודע, שמיותר הוא כאן, שהכול נעשה בעצם בלעדיו, תמיהּ שאין הבריות ואפילו משרתיו ואשר־משרתיו הזריזים ביותר, הממולחים ביותר, אינם עומדים על העובדה שהם העושים והם הפועלים והוא אינו אלא שם־דבר בלבד – אדם ששמו הולך משום־מה כרב בענייני עסק ופרקמטיא, ולמעשה אין לפניו בעולמו אלא אי־הבנה זו בהצלחתו ורצון להישאר ספון בחדרו הפנימי ולעיין עוד הפעם ועוד הפעם באותו מאמר קשה ב’דרך מצוותיך' על ההבדלים שבין שיטת הרמ“ק לשיטת האר”י ז"ל בהשתלשלות. נראה לו ללייזר לוסקין לפרקים, שהוא אוחז את עיני הבריות. מועקה קשה יורדת על לבו לפרקים, כאילו מישהו תובע בכל תוקף, שישלח לקרוא לכל חבר העובדים שבמשרדיו, יאסוף אותם כאן בחדרו הקטן, והוא יישאר יושב לפני ‘דרך מצוותיך’ הפתוח במקום שהוא פתוח וכיפתו הקטנה לראשו, אינה מסירה מעל ראשו, כדרך שהוא מסירה בשאר החדרים שבמשרדיו – תיכף הוא קורא לכל עובדי משרדיו אחד אחד, שיגשו אל שולחנו, יעיפו עין כתרנגולים ב’בני אדם' בספר זה, הכתוב כתב משונה ולא מוכּר להם, יעיפו עין בכיפת־המשי הרבנית שבראשו – ומיד הם מכירים, שבעצם מקח־טעות הוא כאן ובטעות הם חיים כל הימים: את העושר עשו הם, עושים הם יום יום ושעה שעה לפירמה זו! ראש הפירמה אינו בעצם אלא מין רב מן הנוסח הישן, בטלן שצריך לחפש לעצמו משרה באחד מבתי־הכנסיות הישנים שבניו־יורק! ומיד הם קמים עליו ומגרשים אותו ממשרדו והוא נפטר מן השקר שהוא גורם להם שלא בטובתו ונפטר גם מן הגזל שהוא גוזל אותם, שכן כל העושר של הפירמה אינו עושרו אלא עושרם הם.

כך מהרהר לייזר לוסקין בתוך שאר הרהורים משונים, שהוא פנוי להם בחדר עבודתו בדרך כלל ונהנה גם מן ההרהורים הללו, כדרך שהוא נהנה מן השעות עצמן שהוא עושה כאן בפינתו החבויה. יודע לייזר לוסקין, כמה רחוק עולם־המחשבה מעולם־הדיבור מעולם־המעשה. יודע הוא, שאין כל ההרהורים הללו אלא הזייה בעלמא על הצורך להכריז ברבים, שלא הוא לייזר לוסקין איש העסקים, אלא מין פּרוש הוא, מין אוהב ספר, שבמקרה נתעשר בידי אחרים ומשום כך עושרו מבייש אותו כל־אימת שהוא רואה את שמו באחד העתונים או בראש אחד הטפסים המודפסים של מכתבי האגודות וההסתדרויות השונות, שבהן הוא חבר פועל, נשיא ויושב־ראש על פי רוב. הרהורי־סרק הם אלה. לעולם אין אדם משמיעם מפה לאוזן, לאוזנו שלו כך – לאוזנם של אחרים לא־כל־שכן, ואף־על־פי־כן ומשום כך דווקא הרהורים הללו הנאה מרובה בהם. משתזרים הם ממילא לתוך כל מיני הרהורים ועיונים, שאדם טרוד שכמותו יכול להתמכר להם רק משך שעה שתי שעות ליום, מתוך עיון בספר, מתוך דחייה מיום ליום את הצורך ליישב אבן־עזרא קשה ורלב“ג לא־קשה, אבל עמוק מאבן־עזרא, וחזרה על מאמר עוד הפעם מן המחזור תרס”ו של הגדול זצוק"ל.

הרבה הנאות לאדם כמו לוסקין, כשהוא משתייר יחידי בחדרו ואין פחד האדם עליו ואין האדם נראה כתופסו כל רגע בדבר־שקר. הנאות הללו אף הן אמנם לא כולן בהיתר ורובן ככולן באיסור, אבל בענייני היתר ואיסור אין לוסקין מחמיר בעצמו כל־אימת שהתענוג שבאיסור תענוג רוחני הוא. עדיין לא הספיק לוסקין לרדת לעומקה של אותה שאלה אחת מרבות, המענות את נפשו, אם אמנם אדם מאמין הוא, חרד ממש, או שמא אין כל העניין הזה שבחרדוּת וביהדוּת אלא מין תענוג רוחני, שאינו מטיל על האדם חובות ששכרן בצדן ועונשן בצדן למי שעומד בהן מדי פעם ואינו מספיק למצות את העינוי עד כדי להיפטר הימנו – אם בקבלת עול מלכות שמים במצוות מעשיות לכל פרטיהן ודקדוקיהן, כפי שדורשים הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואם בפריקת־עול גמורה, כלומר: לא ביציאה מתוך היהדות, חלילה, אלא על דרך החדשים, תלמידיו של שכטר ז“ל, היודעים אמנם שהאלקות אין לה צורך במעשים טובים שבין אדם למקום, לפחות, ואף־על־פי־כן ישראל מקדשין עצמם ומקיימים עצמם כישראל כל זמן שהם שומרים מצוות שבין אדם למקום. אי, כמה שאלות יקרות וחשובות חייב אדם לפתור על דעת עצמו בגלות זו, ששמה אמריקה. כמה שאלות מקיפות אותו על כל צעד ושעל והוא אינו מספיק לפותרן לא כולן ולא מקצתן! ואף־על־פי־כן הנאה גדולה היא לאדם כלייזר לוסקין, שלפחות יש לו שהות יום ויום לשבת על מדוכה מדכדכת זו, להציץ לתוך התהום, האורבת לרגלו של אדם־מישראל באמריקה. ההצצה עצמה לתוך התהום הנאה מרובה היא – ולפיכך אין לליזר לוסקין הנאה גדולה בעולמו מישיבה זו ביחידות בחדר עבודתו שעה־שעתיים ביום. אפילו ישיבתו בחדרו לפנות ערב, בין מנחה למעריב, בביתו שבברונכס, על גבי מסכת ממסכות הש”ס, אינה דומה בהנאה שבה לישיבה זו ביחידות גמורה בחדרו הפנימי שבמשרדיו, ששם אינו יחיד וכאן יחיד הוא, שם הגברת לוסקין הנפחדת והנבהלת תמיד ואין אדם מסיח דעתו הימנה עולמית, אפילו בשעה שאדם אומר לעצמו שהוא שקוע בהסבר עמוק שב’פני יהושע' אין דעתו פנויה לגמרי מן הגברת לוסקין ומדאגותיה הנצחיות לבניה, לטוֹלי ולאלסי, לאלסי בפרט. ואילו כאן אדם יכול בדרך כלל לראות את עצמו פרוש מן העולם לגמרי – לא אשה ובנים, לא צרת הבן, התועה בדרכי החיים, ולא צרת הבת, שליאון עומד לנושאה ועדיין אינו נושאה והאם מצירה ודואגת יותר מן הבת.

לכל היותר – אין אדם מסיח דעתו כאן מליאון, אבל ליאון לא טרדה הוא לאדם כלוסקין, אלא להיפך אף הוא הנאה רבה כאן לו, אחת מן ההנאות המרובות והמשונות1, שאדם פרוש יכול להתיר לעצמו כאן בסתר משרדו, כגון הרהורים על כל מיני אחיזת־עיניים שבפרט ובכלל ועיונים שאין להם סוף בחסידות חב“ד. לא, ליאון אף הוא משתזר בדרך הטבע לתוך משזר עולמו של אדם כלוסקין. אדם מצלצל בפעמון – ומיד נכנסת המזכירה הפרטית, שאין צעדיה נשמעים מתוך המגע במרבד הרך ואדם אף־על־פי־כן חש בכניסתה מתוך משב רוח קלה, המתרגשת ונוגעת במצח עם פתיחת הדלת ואדם אינו צריך להרים את ראשו על מנת להזין עיניו בבת עכו”ם נחמדת זו, שצבע פניה חוורוור־שחור, כשל יהודיה, חן של בת־ישראל יצוק בנמשיה ובעיניה השוקולדיות ורק פיה חזק ודורסני כשל גויה, ואתה שומע את קולה מבלי הרים את הראש: – רצונו בליאון, מר לוסקין? – ואדם מנענע לה בראשו מתוך רטט פנימי זה שלמשמע קולה העכו“מי ואותה זרוּת משונה שבמבטא שמו של ליאון, ואף־על־פי־כן אין אדם מרים את ראשו להסתכל בברייה נאה זו, עד שלא חש שהיא נפנית כבר לצד הדלת ואדם מביט אחריה כמתגנב, נהנה מצעדה הרחב כשל נער באותה שמלת־הקפלים העבה והמתנפנפת שלה. ואדם מעיף עין נבוכה ושמחה אף־על־פי־כן בתמונתן המשותפת של הגברת לוסקין ובתה, אלסי, העומדת ממולו על גבי השולחן, ואינו מהרהר הרהור תשובה אפילו מתוך הצצה בתמונה. והשמחה המשונה שבלב מתמשכת אחר־כך לתוך השיחה עם ליאון, שאף הוא ברייה נאה על פי דרכו, והוא ואֶבלין, המזכירה הפרטית, והשיחה באיזה מאמר קצר וחריף של הברצלבי, שאתה מנסה להרחיב את הדברים עליו לפי חב”ד, הכול מתמזג בה באותה שיחה נאה עם הבחור הנאה. והשמחה העליונה ממש רוטטת בחלל החדר השוקט ואתה מרגיש בחוש פירושו של אותו חרוז נפלא: הדור נאה זיו העולם. אי, כמה אושר עומד להנאתו של אדם בעולמו!

באותה מזיגה נפלאה של שקט וזכר־מה לחמדה מופלאה, שמשאירה אחריה נערה בת עכו"ם, ושיחה בעניינים מופלאים עם בחור עמקן ופרוש. מעין לייזר לוסקין במהדורה צעירה יותר, אתה מברך על העולם ומצטער רק שאין בכוחו של אדם ליתלש עולמית מתוך ההבלים שבעולם ולשקע עצמו רק בטוב ובמופלא והמהנה באמת. אלא שהצער הזה אף הוא אינו צער. מקבל אתה באהבה את המעט הניתן לך יום יום מתוך שאתה יודע, שאפילו מעט זה לא רבים זוכים לכמותו בניו־יורק, ואתה נקוּט בנפשך, אפילו כשעולה מחשבה זרה על דעתך, שבעצם היה הכול טוב ויפה, אילו למשל היה לא טוֹלי בנך, למשל, אלא בחור זה, ששמו ליאון.

 

[ב]

אי, שעות יפות נופלות בגורלו של לייזר לוסקין בחדר־עבודתו הפנימי במשרדיו. אלא שדווקא החורף כאילו נתקפחו השעות הללו ונתקפח לייזר לוסקין. ולא מפני שבכלל ירדה מעין אנדרולמוסיה לעולם היהדות, משום שפרופיסור פולר אינו בקו השנה – אינו אותו אדם שקול ומדוד, שהבטחתו הבטחה ותביעתו תביעה ואדם מקבל דעתו ומוראו עליו אפילו כשאינו יכול לדובקה בו, לאוהבו באמת, כדרך שהיה לוסקין יכול להתדבק באחד רבי, למשל, אילו חי מאה שנים קודם, למשל. ולא מפני שטוֹלי דעתו מיטרפת והולכת עליו החורף – כמעט אינו דר בבית אבא־אמא, כמעט אינו רואה את פני אביו, עסוק בכל מיני שטויות והבלים ביוּניוֹן סקווייר, ולייזר לוסקין מניח לו מתוך הנחה שהוא מניח, שטוֹלי הוא בעצם כרע שלו, של לייזר לוסקין, וכדרך שלייזר לוסקין כל ימיו לכאורה שקוע בעסקנות ובצורכי הכלל ואף־על־פי־כן לא הסיח דעתו מעצמו, כפי הנראה, לא קיפח כפי הנראה את עצמו ואת ביתו, ברוך השם, כך בחור זה, בנו, אף הוא בוודאי עיניו בראשו, ואף־על־פי שנדמה לאחרים ולו בעצמו, שעיניו בראשו רק לטובת הרבים ולא לטובתו שלו. בוודאי, בוודאי היה לייזר לוסקין נהנה הרבה יותר מעסקנותו של בנו, אילו נצטמצמה עסקנות זו בענייניהם של ישראל, למשל. בציונות, למשל. בוודאי, בוודאי צער גדול הוא, אחד מן הצערים הרבים והמשונים, שאין לייזר לוסקין מספיק למצוֹת את דינם עד תומם, לעמוד על עומקם בחייו, שאין טוֹלי מקדיש את מרצו הסוציאליסטי לישראל ולארץ־ישראל. אין לוסקין מבין את צעירי ישראל הללו, הבוחרים לרעות בשדות זרים, בשעה ששדהו של ישראל הולכת ומסתחפת בעולם, נוטרים תמיד כרמיהם של אחרים בשעה שכרמם שלהם מעלה שמיר ושית. בוודאי, בוודאי מכה חולה היא זו לאב כלוסקין, שבנו־יחידו יוצא דווקא ליוניון סקוויר ואינו מטריח עצמו ללכת עוד כדי צעדים אחדים עד למשרדי פועלי־ציון, שאינם רחוקים מיוּניוֹן סקוויר. וכי מתנגד הוא, לייזר לוסקין, לסוציאליזם? אפילו לקומוּניזם אינו יודע אם מתנגד הוא באמת, לולא אותם רשעים קומוניסטים מישראל ברוסיה, שגזרו שמד וכלייה רוחנית על כנסת־ישראל כולה שברוסיה. אינו יודע, אם מתנגד הוא לקומוניזם. אדרבא, הוא המתבייש בהונו, כאילו בגזל הגיעו, הוא הנושא את נפשו כל ימיו לקיים באמת אותו פסוק של ‘ואהבת לרעך כמוך זוהי כל התורה כולה’. בוודאי ובוודאי שהיה מסכים שבנו אף הוא ילך בדרכיו ויעסוק במה שהוא עוסק, בסוציאליזם ובקומוניזם ובטובת הכלל. אלא מה הוא דורש ממנו? אחת זו בלבד, שיישאר יהודי, שיהיה סוציאליסט ואפילו קומוניסט יהודי.

והרי כל כך קל הדבר ונוח עכשיו לאדם צעיר מישראל באמריקה לקיים את כל המצוות יחד, מצוות הישראלי ומצוות האדם סתם. פועלי־ציון הולכים ומרחיבים פעולותיהם בקרב הנפשות הצעירות שבישראל שבאמריקה. השומר הצעיר, זה שהעמיד את הקומוניסטים הציוניים הנלהבים והנלבבים באמת, עד שבאו והקימו אותן קולוניות מצויינות, שקוראים להן קבוצות, ובנו את הארץ ונבנו בעצמם אפילו כקומוניסטים, וגויים קומוניסטים מפארים את שמם ואת מעשיהם, עין לא ראתה כגון אלה אפילו ברוסיה – עכשיו שבאמריקה עצמה יכול אדם כטוֹלי להיות סוציאליסט וקומוניסט ולהישאר ביהדותו אף־על־פי־כן, מובן מאליו, שדואב לבו של אב מישראל, כגון לייזר לוסקין, שהכשיר את בנו לידי מזיגה נאה וחדשה זו של יהדות ואנושיות, נתן את כל כוחו לכך, דואב לבו מאוד מאוד על בנו, שהוא מפזר דרכיו לזרים: בעט בדלי ששתה ממנו זה עתה, לפני שנים מועטות, והוא רוצה לקיים מצוות קומוניזם דווקא כאותם רשעים מישראל שברוסיה. כאילו אף הוא גוזר לעקור את הכול, תורה ומצוות וארץ־ישראל ויהדות של הרב פולר ובתי־ספר ובתי־מדרשות נפלאים הללו, שהכול נלמד בהם, ובעברית דווקא ועל דרך המודרניות הגמורה דווקא, בכל ניו־יורק כולה וברחבי אמריקה כולה. דואב הלב, עד שפרקים אדם אפילו מנסה להשפיל עצמו, להסיח צערו בפני אחרים, ואפילו קרובים ויקרים, ולבקש עצה, בגמגום ובנמיכות־הרוח, מאת הרב פולר, שאינו יודע מה להשיב החורף, כאילו תורתו שלו נשתבשה בעיניו, ולבקש מאת ליאון, על דרך הרמז המובן לליאון, שינסה להשפיע, ינסה לדבר אל טוֹלי, וליאון כובש עיניו בקרקע, כאדם היודע שקצרה ידו להושיע והוא אינו עומד בצערו של המבקש. ובפרט כשברי לו שהמבקש עצמו אף הוא יודע, שתפילת־שוא היא ואין בידי אדם לעשות כלום.

בוודאי אין גם עניין זה של טולי עניין קל ומבדח. ואף־על־פי־כן דומה לו ללייזר לוסקין, שלא עניין בנו הוא שמזג לו אותה כוס חמוצה, שהוא גומע הימנה בעל־כורחו זה כל החורף אפילו כאן בסתר אהלו, מקום שהוא יודע זה שנים להתבודד ולשוב אל עצמו. על כל פנים, לא טולי הוא העיקר. עד לאותה אסיפה איומה באוניברסיטה שהעתונות עשתה לה מוניטין והוא, לייזר לוסקין, ראה את עצמו אנוס לבקש מאותה מזכירה נחמדה שלו, מאבלין יוּז, שתודיע לכל מי שיבקש לראותו בימים אלה שהוא נמצא אי־שם מחוץ לעיר ואת כתובתו לא השאיר. הריפּורטרים הנוראים הללו! לא לחינם נדמה לו, ללזר לוסקין, שכל צרות ורעות שירדו לעולם בדור זה, לא באו אלא משום ריבויים של עתונים, שאין לפניהם אלא אחת זו – סכסוך העולם ובלבול דעתו. כל החורף, עד לאותה אסיפה ופרסומה בעתונות, עוד האמין לייזר לוסקין, שטוֹלי בנו בנו הוא ולעולם אינו מפקיר את עצמו, עד שהוא סבור שהוא מפקיר את עצמו לטובת הכלל. לא טוֹלי הוא שמזג לו אותה כוס תפלה, אלא אֵלסי. כלומר: אף אֵלסי לא. וכי מה יודעת נפש יפה זו בעולמה אלא את הפסנתר שלה ואת הרצון השתוקי לגרום נחת־רוח לאבא ולאמא, כאילו היא חייבת לפצותם לא רק על חשבון עצמה, אלא גם על חשבון אחיה. אֵלסי לעולם אינה קובלת. מעולם לא שמע אותה בוכה אפילו כשהיא תינוקת. המשיכה על עצמה כיבוד אב ואם2 למיום שיצאה מבטן אמה. ואף־על־פי־כן משום אלסי ניטל מלוסקין אותו טעם גן־עדן, שהיה טועם יום יום במשך שנים מרובות כאן במשרדו הקטן. הגברת לוסקין היא שנתחלחלה החורף בעטיהּ של אֵלסי.

כלומר: בעטיו של ליאון, העומד זה ארבע־חמש שנים לשאתה לאשה ועדיין אינו נושאה. לו, ללייזר לוסקין, לא היה עולה על הדעת כלל להתחלחל משום כך. קודם־כול, אין העניין נראה לו דחוף כל כך. אדרבא, אֵלסי נראית לו עדיין אותה תינוקת שהיתה, כאילו לא גדלה, כאילו כבר לא תלתה לעצמה את תעודת בית־הספר העממי ואת תעודת בית־הספר התיכוני ואת תעודת האוניברסיטה. רק שמלותיה כאילו נתארכו ושערה, שהיה גולש לה על צווארה, עכשיו סרוק לה כלפי מעלה. בכלל אין לוסקין רואה את השנים עוברות, דומה: הוא עצמו עדיין אותו אדם צעיר, שנסע למונטאנה והגברת לוסקין עדיין מחזיקה את אֵלסי בזרועה האחת ואת טוֹלי ביד שמאל שם בתחנת פנסילווניה, כשהיא מזהירה אותו – והוא כבר בתוך הקרון – שישמור את הכרטיס לנסיעתו חזרה בתוך הכיס הפנימי שבאפודתו ולא בכיס אדרתו. אין השנים דוחקות את לוסקין, מפני שאינו חש בשנים כלל: ניו־יורק עצמה, שגדלה לעיניו ושלקח חלק בבניינה, כאילו כך עמדה לעיניו, כשראה אותה לראשונה. חוץ מזה – מה לו אם ליאון נושא את אֵלסי, מה אם אינו נושאה? וכי בין כך ובין כך אין ליאון בן־בית אצלם? אפילו החורף, שאינו נכנס לעתים קרובות כל כך, עדיין אחד מבני המשפחה הוא: אוכל על שולחנם, נכנס ויוצא ללא הזמנה והודעה, מבלה שעות עם לייזר לוסקין ועם הגברת לוסקין ועם אלסי. בן־בית לכל הדיעות! ומה אם תידחה החופה עוד חצי שנה, עוד שנה? אין הגברת לוסקין מבינה דברים פשוטים ומוּחוורים כל כך והיא עומדת החורף בכל תוקף, שידבר אל ליאון.

כלומר: לא בכל תוקף דווקא. אין הגברת לוסקין יכולה לדבר בתוקף בכלל. אלא שרמזיה וגמגומיה, נסיונותיה לשתוק, כשהיא מתחילה מדברת בעניינים הללו, הם עצמם קשים מכל מיני תביעות תקיפות ונמרצות. ואין זו מבינה כלל, שאפילו צדקה ממנו ויש לדבר אל ליאון, הרי לא הוא, לא לייזר לוסקין, שליאון הוא מעין תלמיד־חבר ורב־חבר לו כאחד, הוא שצריך והוא שיכול לדבר אל ליאון. פשוט, אינו רואה את עצמו פוצה פיו על מנת להתחיל בדיבור מעין זה. פשוט, אינו יודע מלה אחת שתעמוד לעזרתו, אם הוא מוצא עוז בנפשו לפתוח את פיו בעניין. היא, הגברת לוסקין, אשה היא ואשה מן הסתם יודעת תמיד לברור לעצמה לשון יפה יותר בעניינים מסוג זה, שהשתיקה יפה להם בכלל. ואף־על־פי־כן אין לייזר לוסקין יכול3 להתאכזר לאשתו עד כדי לעמוד על כך, שתדבר היא אל ליאון: כל־אימת שהיא מנסה לדבר אליו, אל בעלה, בעניין זה, כתמים אדומים פורחים לה בלחייה הצמוקות, והיא ממשמשת בגדילי סינרה, כאילו נשמט לה גדיל אחד משם והיא אינה בטוחה איזהו ובאיזה מקום בסינרה נשמט לה – והיאך4 הוא כופה אותה נשמה טהורה לפנות בעניין כגון זה אל ליאון, שהיא אוהבת אותו כאהבת אם ומתבטלת בפניו כדרך שהיא מתבטלת בפני בעלה? על־כורחו הוא מעמיד פניו בפני הגברת לוסקין, כאילו מבין הוא לרוחה, כאילו אין זה עניין קשה כלל לדבר בו אל ליאון, ועד שאינו מבטיח לה כלום, הוא יוצא מעם פניה, לאחר כל שיחה באותו עניין, נזוף ומבוייש, מתוך שהוא יודע שזו קלטה את הרושם, שהיום עוד היום ידבר אל ליאון, והוא עצמו יודע, שאין לכל התקווה הזאת שבלבה יסוד יותר משהיה לה מתמול־שלשום. ממילא שהדבר מטריד דעתו של אדם אפילו כאן במשרדו. כל־אימת שעולה על דעתו להזמין את ליאון אל עצמו, מיד דמותה של אשתו מציצה בו, לא כפי שהיא עומדת בתמונה – צעירה, ולוא גם עצובה ומכונסת לתוך עצמה, משתדלת לפחות להעלות חיוך על שפתיה, מתוך שאֵלסי מפנה מבטה אליה בפרופילון ותובעת את החיוך בחיוכה הטוב שלה, המסתתר בעיניים – אלא כפי שהיא עומדת לפניו בבוקר, ממשמשת במלילות סינרה, מתחננת לפניו ברור באותו עניין מסויים ושמו של ליאון אינו עולה על דל שפתיה. דמותה זאת של הגברת לוסקין עולה לעיני בעלה ודעתו מיטרפת ושוב אינו יכול להזמין את ליאון אליו, כאילו בוגד הוא בליאון, עושה לו בנכליו.

רק לאחר אותה אסיפה באוניברסיטה מצא לייזר לוסקין את עצמו קרוב מאד אל מילוי בקשתה השתוקית של הגברת לוסקין. אֶבלין יוז שמחה מאוד, כשנקראה פתאום בצלצול הפעמון להזמין את ליאון לתוך המשרד הקטן, שמחה כל כך, עד שלוסקין הרגיש דרך אפתעה, שאין זו זזה תיכף לשמיעת בקשתו לקראת הדלת – כשהרים ראשו במתגנב על־מנת לראות את בת העכו"ם צועדת כבר בצעדי גבר צעיר חזרה לקראת הדלת, מצא אותה עומדת, כשעיניה השוקולדיות פקוחות לרווחה וּורד קל משתפך על פניה. גם לוסקין התאדם – מתוך האפתעה, כאילו נפנתה אֶבלין אחורנית ותפסה אותו כשהוא שומר צעדיה הרכים על פני המרבד, ומתוך הכרה שאֶבלין אף היא עמדה על כך, שאין מר לוסקין קורא אליו את ליאון זה זמן רב. לוסקין לא ידע מה לומר לנערה והתבלבל עוד יותר, אבל אֶבלין לא משלה ברוחה אף היא והשמיעה הערה שלא כדרכה:

– אוֹ – כמה גויית היתה מלת־קריאה זו בפיה, נחנקת, כאילו קשה לאֶבלין להחליף רוחה: – באמת אתה רוצה לראות את ליאון?…

– כן – השתדל לוסקין לשוות גון ענייני לתשובתו, עד שהוא נועץ את הספר הפתוח לתוך המגירה, ואף־על־פי־כן לא התאפק משאלה לא־עניינית: – שמחה אַת כל כך?…

– אוֹ, מר לוסקין!… – ספק קבלה מעוצר רגש ספק מיחתה הנערה בקולה הכפרי: – כולנו מחבבים את ליאון… כלומר: כולנו מכבדים אותו כל כך… – לוסקין ראה שעיניה אף הן מטפּיחות ולבו טוב עליו מאוד, כשראה את אֶבלין נפנית פתאום וממהרת לצאת, כאילו מתחילה לרוץ וחוזרת ומעכבת את קצב הילוכה מתוך מחשבה שהיא מגלה את קלפיה לעיני לוסקין.

 

[ג]

אפשר משום שאֶבלין יוז משיבה על אדם רוח טובה שבאביב צעיר ואפשר משום שלוסקין בעצם כבר הגיע לידי החלטה בנוגע לחייו וענייניו במשך הימים האלה שלא ראה את ליאון ולא דיבר אליו, לא היתה כניסתו של ליאון קשה עליו כפי שנדמה לו תמיד, כשהיה מעלה על דעתו רגע זה של פתחון־פה לליאון בשליחותה של הגברת לוסקין. אפשר בכלל אין אדם כלייזר לוסקין חי מה שהוא חי אלא בשעה שהוא חי את הדבר, ומשעבר זמנה של אותה חווייה ראשונה וחדשה לוקחת את מקומה – הרי הראשונה כאילו לא היתה מעולם. פשוט, נתבייש לוסקין בפני ליאון, שהדיר הנאה מחברתו מתוך היראָה שמטילה עליו שליחותה של אשתו – ועכשיו שהנה ליאון יושב לפניו, לא יראָה כאן ולא הדרת־הנאה אלא להיפך השמחה הרבה, חדשה כקדם, חדשה בכל יום בכל עת, על פניו5 של ליאון. הרי לוסקין רואה אותם תמיד בדמיונו עטורים זקן רחב ולא־ארוך – ומיד הלובן שבהם והעצבות שבעיניים מתחת לגבות השחורות והעבותות מתקבלות על דעתו עד כדי העלאת דמותו של שרגא פייבל איש ויטקא, שהיה בא ולומד ‘ליקוטי תורה’ לבדו בבית־הכנסת שבעיירה בשבת, בשעה מושכמת אחרי־הצהריים, כוסס את פאת זקנו הרחב והקצר בשפתו, כאילו בשפמו בלבד, ונהנה מן הלימוד בקול, מתוך שהוא סבור שהוא לבדו בבית־הכנסת. אפילו הניך הזקן, היושב תמיד כמתחמם ליד התנור גם בקיץ ולוחש תהלים כזקנה הקוראת ב’צאינה וראינה', עדיין לא בא, ובו, בליזרל הקטן, האוהב את בית־המדרש דווקא כשהוא ריק ומלא שמש, אוהב ומפחד ועיניו אל עזרת־הנשים הדמומה עוד יותר מבית־הכנסת עצמו, בלייזרל המתחבא מעבר לספסל האמצעי ועיניו אל עזרת־הנשים אין שרגא פייבל חושד כלל, שאף הוא כאן בבית־הכנסת – קידמו, בא על־מנת להעביר על הפרשה כהבטחתו לאביו ועדיין לא קרא ותירגם אף שלושה פסוקים בלבד. מזמין לוסקין את ליאון בתנועת־יד רחבה, שישקע עצמו בכורסה, ואפילו כשהשאלה הראשונה נפלטת מפיו והיא אינה ממין הטענה, כלל אינה מעין העניין שבו נראה לו קל כל־כך לנגוע בשעת־רצון זו, עדיין בטוח הוא, שהוא הולך אל העניין עצמו:

– אל ארץ־ישראל אתה אומר לנסוע פעם, ליאון?…

– עדיין לא חשבתי בעניין כל צרכו – משפשף ליאון את סנטרו בקצות אצבעותיו המקומצות, כאילו גירוי של רמש לא־נראה חש פתאום בסנטרו, ומתוך שהוא נראה נבוך, לוסקין עצמו חש מבוכה קלה ולא־צפויה בנפשו. תמיד נדמה לו לליאון בפניהם של הלוסקינים, של הגברת לוסקין בוודאי ושל לייזר לוסקין אף הוא, כשהם נשארים ביחידות, שעוד מעט והשיחה נפנית לצד אותו עניין קשה שלו ושל אֵלסי, והוא רואה את עצמו אָשם בפניהם, אָשם במין צער שהוא גורם להם, הוא ולא אחר, ונכון לקבל על עצמו עול החיים על מנת לפצותם, ואף־על־פי שהמחשבה על אותו עול של החיים כשהיא לעצמה נתלית לו כהר על ראשו.

– אף אני עדיין לא חשבתי בעניין כל צרכו… – צוחק לוסקין, ספק מחקה את ליאון דרך לגלוג ספק אומר להקל על מבוכתו בביקורת עצמו: – וכי איזה יהודי ציוני באמריקה חושב פעם על עניין זה של ארץ ישראל כל־צורכו?… כלומר: עד כדי מעשה… מקיימים הם כולם את הפסוק רבות מחשבות, ח־ח־ח… וממילא ועצת ה' היא תקום… יודע אתה, ליאון – כבר מתחיל לוסקין מתלהב כדרכו, תחילתו באונס וסופו מרצון: – אפשר לא רק ציונים שבאמריקה, אלא ישראל כולם כך… כלומר: ישראל כולם מרבים מחשבות מתוך שאין רצון אמיתי דופק בלבם של ישראל, וממילא הקדוש־ברוך־הוא מחוייב לטפל בענייניהם של ישראל… דווקא משום שרבות מחשבות וכו‘, מתקיים בהם תמיד ועצת ה’ היא תקום… שהרי אילולא חשבנו הרבה, כבר יכולנו לבנות את ארץ־ישראל, לראות אותה בנוייה משכבר… מילא אתה – צעיר אתה, עדיין אינך יודע בכלל להיכן פניך מועדות, עדיין אתה שקוע ב’סובב וממלא', עד שאינך מכיר בעולם־המעשה ולא כלום… לא בית, לא עם, לא כלום… אבל אחד שכמותי, שלכאורה כל ימיו הוא עוסק בציון, רוב שעותיו באסיפות לצורכי ציון, כלום ייתכן, שמעולם לא עלה על דעתי מחשבה פשוטה כגון זו, למשל: לייזר לוסקין הציוני, שלבך נשבר בך תמיד לכאורה משום שציון אבלה ושוממה והיא מחכה לבניה, אימתי אתה מקיים בעצמך, כלומר, בגופך ולא בממונך, מצוות יישוב ארץ־ישראל, הא?

– לפרקים נראה לי, מר לוסקין – בוש ליאון בשמחתו שהוא שמח, שהשיחה נוטה לדברי עיון וסכנת העניינים הפרטיים חולפת ועוברת: – שאין בינינו לבין שאר האומות ולא־כלום בנידון זה: כלומר, אין שאר האומות אלא כלל של יחידים, אוהבי חיים ואוהבי אושר, וישראל אף הם, פרט ליחידים ומטורפים גדולים, אינם יכולים לוותר לרצונם על מקום־בית ומולדת ופרנסה והרגלי־חיים ולקום יום אחד, פרט ליחידים מטורפים גדולים, ולצאת לבנות את ציון, משום שציון עניין גדול הוא…

– כך, כך – מסכים לוסקין בקוצר־רוח, מתוך שהוא חש כבר במקום התורפה שבטענתו של ליאון והוא נחפז להשתער על מקום התורפה ולסתור את טענתו: – אפשר צדקת, בוודאי צדקת… אבל במה דברים אמורים?… באומה שיודעת ליהנות מן החיים, ליאחז בחיים משום ההנאה שבהם, בחינת ובחרת בחיים, מצוות עשה, שהשכל מחייבה הרבה יותר תמיד ממצוות לא תעשה… אבל אומה זו שלך, כלומר, ישראל, לעולם אינם יודעים לקיים מצווה זו אף היא, עד כדי סתימת כל הטענות והמענות. וכי למה, למשל, אדם שכמותי, שלכאורה כלום לא חסר הוא בעולמו כאן באמריקה אלא איזו שעות אחדות ביום לשם שיחת־חולין של תלמידי־חכמים עם בחור כליאון, למה הוא מטריד עצמו ומטריד אחרים דווקא בצורכי־צבור ודווקא בענייני־יהדות?… למה, הא?… ואפילו אתה מוחק עניין זה של ציון… אין ציון!… באמריקה אנו נשארים, כולנו בנערינו ובזקנינו עד דור עשירי, ואת הרביעי ביולי אנו חוגגים כל ימינו כשאר אמריקנים שבאמריקה, טוב נניח שכך… אם כן אפוא הסבר לי בטובך הרב, למה אנו עוסקים וטורחים אפילו כאן באמריקה וכאמריקנים להיות דווקא אמריקנים שונים – כלומר: אידיש ועברית ועתונות ותיאטראות וספרות ובתי־ספר ורבנים וחזנים ובתי־זקנים ובתי־חולים ושאר ירקות, שבהם אנו טורחים ומזיעים ומטריחים את האחרים כל ימינו, ואפילו מציון אנו מניחים ידינו, אין ציון עולה על הלב?… למה, אני שואל אותך, כל אלה, אם כדעתך אומה היא כלל יחידים, שאין לפניהם בעולם הזה אלא אכילה ושתייה ופריה ורביה בלבד?… מבין אתה?… למה הרב פולר מבצר את היהדות בעשרת הדבּרות החדשות שלו והרב לושמן בריפורמה על־פי דרכו שלו ופועלים משלנו לפי דרכם שלהם ומורים עברים ואידישיסטים על־פי דרכם שלהם… למה, אני שואל אותך, הא?…

– בעצם, מר לוסקין – מדבר ליאון6 בניחותא והבושה אינה מרפה ממנו, שעדיין הוא משתדל להרחיק את לוסקין מן העניין המסוכן, האורב לו תמיד במחיצתו של לייזר לוסקין: בעצם זוהי הטענה, שהדור הצעיר טוען עליכם, בני הדור העומד… אפשר, דור צעיר זה באמת הוא הוא שאינו רוצה אלא באכילה ושתייה ו… שאר דברים טובים שבעולם… – על פריה ורביה ליאון מדלג ומסמיק כאדם שהיה בסכנה מחפירה לעיני זולתו והוא בוש, כשהוא ניצל וחבירו אינו יודע לא באותה סכנה כלום ולא באותה הצלה כלום: – בעצם הדור הצעיר נכון היה ליהנות מן החיים לולא אתם, העסקנים למיניהם, השוקדים על תקנתם והם, הצעירים, אינם יודעים שהם מקולקלים, שהם צריכים תיקון… כלומר: אותו שד נורא, שעסקנים יהודים נלחמים בו תמיד, ההתבוללות, בעצם הוא הוא המושך אחריו את הדור הצעיר ואתם אינכם נותנים לו לחיות…

לא ידע ליאון כמה נתקרב אל הסכנה דווקא בדיבורים הללו על הדור הצעיר, השואף לטמיעה. לוסקין קפץ ממקומו, חזר וישב וחזר וקפץ וסופו עומד מעבר לשולחן לפני ליאון – אינו נותן לו לקום מתוך הכורסה, והוא סובב הולך בשצף קצף ובחימה שפוכה מסביב לאותו עניין כאוב, שליאון בורח ממנו בהכרה וברשותו נפל שלא מדעת: הדור הצעיר רוצה לישב בשלווה? הדור הצעיר הישראלי שבאמריקה רוצה באכילה ובשתייה בלבד ובשאר תענוגות האדם? לא מניהּ ולא מקצתיהּ! אדרבא! באיזו ארץ ובאיזו תקופה בתולדות ישראל נתפטמו כך בחורים ובחורות מישראל בשפע שכזה וברחבות שכזו, בחירות שכזו ובמידות גדולות של עושר וכבוד וגדולה שכאלה!… אדרבא, יגיד לו ליאון, היכן יכלו בחורים מישראל ללמוד מה שהם רוצים וכמה שהם רוצים כגון צעירים הללו שבאמריקה? היכן ראו בטוב חומרי ובטוב רוחני, שכולו־כולו לרשותם ולהנאתם, אין מניא אותם ואין מכלים דבר כגון כאן באמריקה? אדרבא, יגיד לו ליאון!… אם לחכמה – היכלי כל שבע חכמות שבעולם פתוחים לפניהם, אם לפרקמטיא – כל מיני עסקים שבאמריקה פתוחים לפניהם! ואפילו גדוּלה מדינית, אם הם רוצים בה, כדרך בני־אדם, כדרך שאר שבעים אומות שבאמריקה, הרי גדוּלה מדינית עומדת לרשותם… אלא מה? אין ישראל, ואפילו הדור הצעיר שבישראל, רוצה בחומר, ליאון.+.. כאן, כאן סוד כל השיחה הזאת וסוד כל אושרם וייסוריהם של ישראל… הדור הצעיר, ודווקא האמריקני ודווקא בעל האפשרויות הבלתי־משוערות, אינו מוצא סיפוק באכילה ושתיה ובשבע חכמות ובעושר ובכבוד… הוא עצמו מחפש תיקון לעצמו, תיקון לעצמו ולעולם, כדרך ישראל, כדרכם של אבותיהם ואבות־אבותיהם מימיו של אברהם אבינו, ששבר את תרפיו של תרח הזקן ויצא לנוע בעולם לקדש את השם ברבים… מבין הוא ליאון?… אפילו הקומוניזם, שהדור הישראלי בעולם כולו ובאמריקה אף הוא נתפס לו, אפילו הקומוניזם הוא מין קידוש־השם ישראלי… אין הדור הצעיר שבאמריקה שונה מאבותיו ומאבות־אבותיו: אף בעיניו העולם פגום ודורש תיקון… תמיד העולם פגום בעיניהם של ישראל… עולם־הסדר ייבּנה! תמיד בלשון העתיד. וממילא תמיד בבינוני מתמיד… לא, ישראל עם משונה הוא, עם גדול – ובגויים לא יתחשב: הגויים מונים את ישראל בקומוניזם ובראדיקליזם, והוא אינו שם על לב… דווקא קומוניסטים שנואים על העולם ודווקא באמריקה, שלכאורה אין ישראל חסר בה אלא תורה ומעשים טובים בלבד, ח־ח־ח…

וכל מה שלוסקין מפליג והולך לעניין זה של קידוש־השם הישראלי אפילו אצל קומוניסטים יהודים באמריקה, דומה לו, לליאון, שלוסקין שוכח אותו עניין, שהתחיל בו: הציונות.

 

[ד]

דומה: גאוותו על ישראל תמיד כגאוותו על קומוניסטים מישראל, וליאון רוצה לשטות בו קצת ולהעיר הערה בעלמא, שאם כדבריו כן הוא, הרי הכול על מקומו בא בשלום, אין צורך בארץ־ישראל ואין צורך ביהדות – ישראל שוקדים על תקנתו של עולם דור דור לפי דרכו, דור דור ומתקני־עולם שלו, ולוסקין למה נזעק? ושוב שאלה היא אצל ליאון, אם קומוניזם זה שבין בחורי ישראל אף הוא לא בא אלא מתוך שדווקא נדחקו רגליו של ישראל באמריקה בפרנסה ובכלכלה טובה – רופא יש לו עשרות אלפים רופאים שמתחרים בו, עורכי־דין מאות אלפים עורכי־דין מתחרים בהם, ולחנויות לממכר מי־סודה בפרוטה וגלידה בחמישה סנטים אין בחורי־ישראל, הרופאים ועורכי־הדין, רוצים ויכולים לחזור. כהנה וכהנה רצה ליאון להקשות על לייזר לוסקין ואינו נועז לפצות פיו: כל עניין זה של הקומוניזם קרוב קרבת־משפחה אל לייזר לוסקין וקרבת־המשפחה הלוסקינית לוחשת סכנה תדיר לליאון. די לו שהכניס את לייזר לוסקין לעניין הקומוניזם וחלילה לו מלבּות את הדליקה הדולקת באבי־המשפחה העומד לפניו, מפשפש בכיסי מעילו כמחפש סיגריטה, אינו מוצא שהות להיפנות אל השולחן ולהוציא את הסיגריטה מתוך החפיסה, אינו רואה את החפיסה והוא מתיר וחוזר ומתיר את קשר עניבתו, כאילו חום של קיץ כבר פגע בו כאן באפלולית משרדו והוא נושם אל קרבו את האוויר המלא טחיבות ניו־יורקית בסוף הקיץ, עכשיו שזה עומד בתחילתו. ואמנם, עד שלא הספיק ליאון להרגיש במעבר שעברה שיחתו הקולחת של לייזר לוסקין אל טוֹלי בנו, כבר נתעורר ליאון למשמע שאלה משונה וישרה, שלוסקין שואלו כמדומה בפעם השנייה – מרירות כל־שהיא7 בקולו והוא מתאמץ לכבוש את מרירותו, לתבּלה במין צחוק לא־צחוק:

– ואם, למשל, הייתי אמור לך, ליאון, סע לארץ־ישראל, נו, לבדך, או אפילו עם… אֵלסי… סע, אני אומר, וראה, מה אני יכול לעשות שם בענייני עסק, היית מסכים?…

– בוודאי, שאני נכון לעשות הכל… – מתבלבל ליאון מאוד: – אבל מה אני מבין בענייני עסקים, בארץ־ישראל בפרט, מר לוסקין? – וכשלוסקין עומד ומפלבל בעיניו מבעד למשקפיו, ספק אפילו שומע את תשובתו של ליאון, שכן קשה, כל כך קשה היה להערים לליאון ולהכניס לעסק זה את שליחותה של הגברת לוסקין, ליאון רואה משום מה צורך לפצות את לוסקין, כאילו בטוח הוא שתשובתו היא שהקניטה את לייזר לוסקין והוא מוסיף כאילו דרך אגב: – אֵלסי אף היא, מה היא מבינה בענייני עסק?…

הרמז לא נתעלם מלייזר לוסקין. ברוך שפטרו מעונשה של אשתו! עכשיו הרי יכול הוא לבוא אל הגברת לוסקין ולהגיד לה פעם אחת ששליחותה נעשתה, נעשתה על צד היותר טוב. ליאון לא זו בלבד שהוא מסכים לסייע בידיו בענייני עסק, ובפרט אם ישקיע כספים בארץ־ישראל, אלא בפה מלא אמר לו, שאף אֵלסי תסע עמו לכשיסע, כלומר: אין לדעת עדיין, אם יסע ליאון ואם יסע הוא בעצמו, לייזר לוסקין. אחת על־כל־פנים נתבררה לו מתוך שיחה מכבידה זו, שליאון יודע, שאֵלסי בת־זוגו היא. כלומר: לו, ללייזר לוסקין, אין כל העניין נוגע. פשוט, תמיהּ הוא על עצמו, כיצד אדם חי, מגדל בת שהגיעה לפרקה והוא אינו תופס כלל באיזו קפיצת־הדרך יצאה מן הילדוּת אל הנערוּת ומן הנערוּת אל הבגרות. תמיד תמיד אמר לעיין בשאלה זו, שאלת המשפחה וקפיצת־הדרך הזאת בגידולם של הבנים – ועדיין אינו מספיק. ברוך שפטרו! יש לו מה להשיב לגברת לוסקין ועכשיו הוא מתכוון לעשות נחת־רוח לליאון, כאילו חטא חטא לפניו והוא אומר לפייסו:

– ליאון, תוכל לסעוד עמנו מחרתיים בערב?

– מדוע לא?… – אין ליאון יורד לסוף דעתו ובלבו אף הוא מתכוון להטעים, כדרכו בשיחתו עם לייזר לוסקין ועם הגברת לוסקין, שבן־בית הוא אצל המשפחה הזאת, חתן בתם כבר, ואפילו בלי חופה וקידושין: – מדוע לא?… וכי דבר חדש הוא אצלי לסעוד אצלכם?…

– לא, ליאון – מתרגש לייזר לוסקין והוא מתחיל מנגב את משקפיו, כאילו פתאום8 ההביל אותם אֵד־זיעתו: – אין זה דבר רגיל… משהו גדול הולך ומתרחש…

ליאון מתחלחל כבכל פעם שהוא חושב שעניין נישואיו עם אֵלסי עומד על הפרק. תמיד נדמה לו, כי באחד הימים הלוסקינים מכנסים קרובים וידידים לביתם ומכריזים לפתע על אירוסי בתם לליאון. אותה הרגשה כבדה שבחלום על סכנה הולכת ומתרגשת לאין מפלט משתקת את לשונו והוא אינו יכול לשאול את לוסקין אפילו דרך נימוס, מה פירושו של אותו רמז לדבר הגדול, המתרחש ובא. משונה לוסקין היום. קופץ מעניין לעניין יותר מכפי דרכו שלו תמיד. שוב הוא חוזר לאותו עניין העסקים:

– ובכן, ליאון – הוא אומר כמסכם מה שהוא ברור רק לו, משהו שנתעלם משמיעתו של ליאון: – לבדך אינך יכול לנהל את עסקי. אבל לארץ־ישראל אתה מוכן ומזומן לנסוע עמי. כלומר: עם כל המשפחה, ואם כן, כל עסקי למה הם לי? אתה מבין?… – וכשליאון עדיין אינו מבין כלום, הוא מתפרץ בצחוק ממושך, כשראשו הקרח מופשל לו לאחוריו. וכשהוא מפסיק מצחוקו, הוא מוריד את משקפיו שוב מעל חטמו הקטן, מנגבם שוב ומעביר אותו אֵד חשוד, המהבילם מדי פעם, והוא אומר בקול רציני, לאט לאט וברגש כבוש: – אין איש מבין עדיין… ואיש אולי גם לא יבין… אך כל עסקי למה לי? למה לי, למה לי, אני שואל אותך?… – וקולו מתרומם עד כדי צעקה, כאילו ליאון מתנגד לו וטוען דווקא, שעסקיו נחוצים לו: – כל העושר הזה למה לי?… על מנת שיבזבז אותו בני על יבסקים עוכרי־ישראל ברוסיה?… כל ימי תמהתי מאין העושר הזה לי, לא הייתי בטוח כי שלי הוא… ואם לא שלי, אם לציבור הוא שייך – ישנו, ישנו ציבור שאני רוצה, שיהא שייך לו… תבוא, ליאון, לארוחת הערב… – השתדל להבליג על סערתו וקולו קול־בוכים: – תכיר אדם חשוב, ליאון… מארץ־ישראל… היה חלוץ בעצמו ועכשיו מנהיג חשוב. עוד ניסע לארץ־ישראל. ניסע. נתקן מה שפגמו הבנים… בנים אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ח־ח־ח… ניסע לארץ, ליאון… לה, לה שייך הכול… אין כלום זולתה, אין כלום… – והוא מנפנף בידו, כאילו אינו יכול להגיד לליאון בפיו שהכול נגמר: – לך, לך, ליאון, אך אל ארוחת־הערב מחרתיים תבוא… לך, לך…



  1. “וההמשונות” במקור המודפס. צ“ל והמשונות – הערת פב”י.  ↩

  2. “אם ואם” במקור המודפס. צ“ל אב ואם – הערת פב”י.  ↩

  3. “יכל” במקור המודפס. צ“ל יכול – הערת פב”י.  ↩

  4. “והאיך” במקור המודפס. צ“ל והיאך – הערת פב”י.  ↩

  5. “פניה” במקור המודפס. צ“ל פניו – הערת פב”י.  ↩

  6. “יחיאל” במקור המודפס. צ“ל ליאון – הערת פב”י.  ↩

  7. “כל־שהא” במקור המודפס. צ“ל כל־שהיא – הערת פב”י.  ↩

  8. “פאתום” במקור המודפס. צ“ל פתאום – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות