רקע
משה אליהו ז'רננסקי
דיבור ושתיקה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: "ספרים" (ראובן מס); ת"ש

 

א

אנשי מעשה דרכם לבקש דרכם לבקש מומים בכל היוצא מגדר העשייה ומכל שכן בדברים שהם תקלה למלאכת כפים, והרי הם מקילים ראש במחשבה ומזלזלים בדיבור, ששניהם מביאים לידי בטלה, וגדול הפסדו של זה משל זו, שזה בטלתו מרובה וזו בטלתו מועטת. המהרהר בינו לבין עצמו – ידיו בטלות שעה זו בלבד, ואילו המספר עם חברו נתבטל כפלים, אחת עם שהוא חושב ואחת עם שהוא סח. זה חובל בעצמו ומזיק אחרים, שהוא בוטל ממלאכתו ומפנה לב אחרים לבטלה, וזה פוגם בנפשו בלבד ואין פגיעתו רעה אלא לו לעצמו.

אף זו. מתוך שמחשבה היא כולה רוח ואין בה ממש אין היא מכלה את כוחו של אדם ואינה מפיגה את חומו, ושניהם עדיין משומרים לו לצרכי המעשה. והואיל ואין רישומה ניכר מבחוץ סופו שהוא מהרהר חרטה על הרהוריו הבטלים ומבקש תיקונו בעולם העשייה. מה שאין כן המדבר, כיון שהוא מוציא את רוחו בשעת דיבורו שוב לא נשתייר לו כוח הדרוש למלאכה, ולא עוד אלא שדיבורו הוא בעיניו מלאכה כשאר מלאכות, שכן יש עמו יגיעה כיגיעת העושה. וכיון ששכנו מטה אוזן לדבריו וקולטם ראשון ראשון שמע מינה שיש בהם ממש ואינם בכלל דברים בטלים.

אמת, “סוף מעשב במחשבה תחלה”. והעושה טעון ישוב הדעת לידע כיצד הוא עושה, אבל הפרש גדול יש בין מחשבה שנבראה לצורך המעשה ובין המחשבה המרחפת באויר שאין סופה מעשה. הראשונה יונקת מן המוחש וטבועה בחותמו, ועל עצמה שאינה אלא ציורו של המעשה עד שלא נעשה, דמות דיוקנו לעתיד לבוא. משל לאדריכל שהוא משרטט תחילה בדפתראותיו את צורת הבנין ואחר כך הוא בונה את הבית. לא שזה הוא האב וזה התולדה, אלא שמדרכו של המוחש שהוא משתקף תחלה באספקלרית המופשט. ואילו האחרונה אין לה גוף ולא דמות הגוף, רצונך אתה מרחיבה, רצונך אתה מצמצמה, רצונך אתה גומרה היום, רצונך אתה דוחה אותה למחר, ואין מי שיבוא עמך בטרוניה, מאחר שאין לעולם צורך בה.

אנשי העיון שומעים את דבריהם ואינם משיבים, לא שנסתתמו טענותיהם ואינם יודעים מה להשיב אלא שאינם מוצאים אותם ראוים לכך. הללו אינם מעדיפים את המוחש על המופשט מבחינת ממשותו וקיומו והם רואים אף את המעשה כאחת הצורות המתחלפות. כלומר אף זה יותר משהוא חומר הוא צורה, וכיון שנשתנתה צורתו נתחלף גם חמרו כביכול. והואיל ואף המעשה אין קיומו אלא לשעה ממילא אין טעם לשעבד את האדם למעשי ידיו וקניני רוחו לפרי עמלו. הדיבור אינו מידה של גנאי ומכל שכן שאין המחשבה בטלה בין שתכליתה מוחשית ובין שאינה נראית לעין פשוטה. הרי הראייה בעיני רוח אף היא בכלל ראייה ויש בה ממש למי שזוכה לראות על ידה דברים המשעשעים את הנפש. על צד האמת הרי הדיבור והמחשבה הם בבחינת אח ותאומתו הנולדים בבת אחת או בזה אחר זה ולפי טיבם אינם אלא חוליות של הויה אחת: גילויה הפנימי מצד זה וגילויה החיצוני מצד זה.


 

ב

הדיבור דרכו קצרה: מפה לאוזן; ואילו מעבר למוחש ארוכה דרכו: מלב ללב. החושים כלים הם ועשויים לשמש את האדם כרצונו, מה שאין כן הלבבות שהם יצורים חיים בפני עצמם ולא כל הכשר לזה כשר אף לזה כמות שהוא, אלא דרכו של הדיבור להתגלגל כמה גלגולים ולהשתנות כמה שינויים עד שהוא מתקבל על הלב.

הדיבור עיקר תפקידו הוא בעקירה והנחה: הוצאה מרשות זו והכנסה לרשות זו. ועד שזה שמח על מקחו והופך ומהפך בו להנאתו, כבר הסיח זה דעתו הימנו ומפנה לבו לענינים אחרים. זה שהיה מלא בקש להקל על נפשו ומצא תיקונו בסילוקו, וזה שהוא חסר מבקש סיפוקו בכינוסו.

עד כאן הנגלה, ובסמוי מן העין אתה מוצא שרשים מתפתלים וחבלי לידה מכאן וענפים משגשגים ופרפורי גידול מכאן. הדברים הקיימים נעוצים במחשבה ויניקתם מתוכה. דל מהם מקור חיותם זה שוב אין בהם ממש וקיומם בטל. וכיון שמחשבה זו חלו בה גלגולים ותמורות, שהורתה ולידתה כאן וגידולה במקום אחר, הרי שאין הויתה הויה אחת רצופה מתחלה ועד סוף ואין טיבה שוה אצל שניהם; ומכאן פתח לשינויים ושינויי שינויים דקים מן הדקים. זה – מחשבתו קודמת לדיבורו, היא התוך והוא הקליפה, היא האב והוא התולדה, וזה – הדיבור קודם למחשבתו, הוא האב והיא התולדה, הוא הקליפה והוא התוך, והיא דמיונה כגרעין שמקופל בו הפרי לעתיד לבוא. זה הרה אותו בסתר לבו והגה בו בחשאי, וזה קולטו אגב לבושו ותוהה קצת על קנקנו, וסופו שהוא עומד עליו מתוכו ומגבו. וכיון שהגיעה שעתו להכניסו לתוך לבו שוב אין לו צורך בלבושו המלולי, והריהו חוזר ומפרידו ליסודותיו עד שהוא מצטרף לאוצר מחשבותיו. לימים הוא מוצא את נפשו רויה, שכבר מיצה אף הוא את כל תמציתה, והרי היא מתבקשת לשלחה על פני חוץ ולזכות בה גם אחרים. מיד הוא חוזר ומלבישה צורת מאמר ונותן לה זיו פנים בחיתוך דיבורו עד שהוא נכנס לאוזן השומע. והואיל ואינו כפוי טובה וחס לו לקפח שכר בעלים הריהו אומר דבר בשם אומרו.

אמירה זו אינה בכדי, לפי שיודע הוא בלבו שיותר ממה שהוא מדקדק לשמור על צורתם הראשונה, החיצונית, המלולית, מכוין הוא לדייק במשמעותם הפנימית. וחזוק זה שהוא עושה לו בהזכרת שמו, הוא בא לטשטש שלא מדעת את השינוי הקל שהטיל בו, כלומר אף זה לא שלי הוא אלא שלו ומכללא נאמר. ודאי הזכרון נא לרגליו, וברי לו שכך שמע. אלא כשם שאינו רואה חובה לעצמו להתאים גוון קולו לקולו של זה והטעמת דיבורו להטעמה ראשונה, ואם פלוני דיבר בקול רם רשאי הוא להנמיך קולו, ואם קולו של זה היה צרוד קצת שוב אין הקול הצרוד פוגמו, כך הוא הדין במסירת מאמר מפי פלוני שאין אדם רואה חובה לעצמו לדקדק בצורת פסוקיו וסדר מלותיו. אף יש והקיצור יפה לו, ופעמים נאה לו להאריך דיבורו, הכל לפי השומע ומדת השגתו ובקיאותו בענין הנידון. פסוק או חידוד שהיה זה מתבל בהם את דבריו כדרכו, עתים די לו לשני בהזכרתו דרך רמז בשעה שהשומע בקי במקרא ובדברי חידודים להבדיל, ועתים לא די לו במסירת פסוק כצורתו אלא עליו לפרשו ולהסבירו באר היטב או להטעימו טעם החידוד על ידי הוספת מלח ופלפלין הרבה. וזה הבדל שאדם מבדיל בין דברים שבכתב לדברים שבעל פה. שאילו מצא כתב ישן של אחד החכמים הקדמונים, הוא חוזר עליו כצורתו, ואם סתומים הדברים הוא מפרשם מלבר, בצורת הערות בשולי הגליון, או אחד מקרא ואחד תרגום. כלומר הוא תוחם תחומים בין גוף המציאה כמות שהיא ובין הפרפראות ומיני התרגימא שהוא מקדים לפניה ומוסיף לאחריה לשם הבנת הענין על בוריו. מה שען כן דברים ששמע בעל פה, הרי הוא מפרשם מלגו, כשהשעה צריכה לכך. דברים שקנה בראיה – מציאותם מוחשית, שבבואתם נצבת לנגד עיניו תמיד, ואין הוא יכול לערב בהם מהרהורי לבו אלא אם כן פגם בשלמותה של הבבואה, כלומר זייף את המציאות. ואילו דברים שקלט באזנו אין הוא קולט צלילי מלים אלא תופס מלכתחילה משמעותם בלבד, וכשהוא מוסר משמעות זו לאחרים על פי דרכו אין הוא מזייף את המציאות דרך הסבר, אלא אדרבא הוא מקיימה כהלכתה עם שהוא חושף את משמעותה של השמועה, שאין שמועה בלי משמעות. פרט לצלילי נגינה שנקלטים באוזן כצורתם דוקא, לפי שתוכם הוא בקליפתם ומשמעותם היא בצלצלי שמע.

אמת, כשמזדמן בעל המחשבה עם זה ששמע את דבריו איש מפי איש, והלה מכבדו משלו ומספר לו מה ששמע בשמו – אין דעתו נוחה מזה: לא דיו לזה שלא ירד לסוף דעתי וגילה בדברי פנים שלא כהלכה, אלא שהוא מיחס לי דברים שלא אמרתי מעולם. הוא שמחשבתו קדמה לדיבורו, בא הדיבור והפקיע צורת המחשבה וטבע עליה חותמו, ומעכשיו יותר משהוא זוכר את צורת מחשבתו הוא זוכר את צורת דבריו, ודי לו לשינוי קל שבקלים להרגיז את רוחו. ובשעת מעשה הוא מסיח דעתו שכבר עברו עליו שני גלגולים: מדיבור למחשבה ושוב ממחשבה לדיבור, ולא פעם אחת אלא פעמיים, אחת אצל השני ואחת אצל השלישי. הרי כל גלגול קרוב הוא יותר לזה שנתגלגל בו מלזה שנתגלגל ממנו.

ואם נמצא באותו מעמד אדם אחר, הרי הוא דן בינו לבין עצמו: זה אומר לא שלי הוא וזה אומר לא שלי הוא, – אלך ואזכה בו מן ההפקר. לא שהוא תולה בו את שמו אלא שהוא אומרו סתם. וממילא מצטרפת כאן כוונה שלא מדעת: אם ישמע השומע ויגיד לאחרים יאמר מן הסתם דבר בשם אומרו. וכיון שהציל את הדבר מן השכחה כאילו חידשו. לבסוף כשחוזר הראשון ושומע שהרביעי מספר את חידושו ואינו מזכיר עליו שם בעלים, מיד הוא מקפיד, ויש לו על מה להקפיד: לא דיו לזה שהוא מסרס ומשבש את הדברים, אלא שהוא מוחק אף את שמו. קנאתו לכבודו מעבירה אותו על דעתו, ודבר שכפר בו תחילה עכשיו הוא מודה בו: אני הוא בעל הדבר, בלבי הגיתיו ומפי יצא ראשונה.

תרעומת ראשונה ותרעומת שניה – תרעומת ראשונה עדיפה, שכאן חרד על טהרת מחשבתו וכאן קנא לשמו. תאמר, כפירה והודאה – תרתי דסתרי. לכאורה כך הוא, אלא לכשתדייק תמצא שיש כאן גם פנים אחרות ואין הסתירה גדולה כל כך. אפשר שגם בפעם הראשונה חרד על שמו ולא על טהרת מחשבתו בלבד. כיון שלא טעם בדבריו טעמם הראשון נראה לו הדבר כפגול וחשש לכבודו שמא יתלו בו דבר הפגום. ולאחר שזה חלק לו כבוד וספר דברים בשמו, מוטב לחזק את השם ולהפקיע את הדברים: אמרתי אבל לא כך אמרתי. ואילו זה שהשכיח את שמו הרי נטל את העיקר, ולפיכך נוח לו להחזיר את השם ולעבור בשתיקה על סירוס הצורה. ומכאן פתח לגלגולים אחרים מאונס ומרצון, תחילתם מאונס וסופם ברצון. ואם אין הדברים מחוורים בעיניו הוא מטיל בהם פירוש הנאה להם. זה רואה את הדברים עיקר וזה את פירושם.

שמא תאמר, מי מעכב בידו מלתקן את שניהם: אני הוא שאמרתי אבל לא כך אמרתי אלא כך וכך. פיקחות שיש בו היא שמעכבתו. שאם יקרא תגר על גזילת שמו ויתריע גם על הפסד הצורה, שוב לא יהא לו במה להאחז: כיון שטופס הדברים אינו שלך וגם שמך אינו נקרא עליהם, אם כן מה ענינך לכאן? אפשר השמעת דברים ולא הם, ואפשר לא השמעת דברים כל עיקר.


 

ג

כל הנהנה משיחה נאה מצא בה תיקון לנפשו, ויותר ממה שהוא נהנה מתוכה הוא נהנה מגבה, ששכר דיבור – דיבור. ודוקא השתקן מטבעו יש לו קורת רוח, שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. שכך דרכו של החסר אצל זה לילך ולהתמלא מן היתר אצל אחר.

פלוני מטייל עמך ארוכות וקצרות ומספר עמך בהויות העולם, או בעניני חכמה, – אי אתה יודע אם גוף השיחה עיקר לו, ואין הוא זקוק לך אלא כדי להוציא מעינותיו חוצה ולהתהדר לפניך בכוח חכמתו ותפארת דיבורו, או שמא הוא שוקד באמת על תקנתך ובא להעמידך על סוד החיים או לגלות לך רזי עולם המושכלות. ועד שאתה חוכך בדבר ותוהה על טעמה הפנימי של שיחתו, אין דבריו יוצאים לבטלה ואין אתה מסיח דעתך מענינם. אזנך שומעת כל מה שפיו מדבר, ענין אחר ענין, וענין לפנים מענין, ומיד אתה שוקלם בסברא ומסננם במסננת העיון, וכדרך הטבע אתה קולט קצתם וקצתם פולט, ואין דעתך מתקררת עליך עד שאתה עומד ומצרף מחשבתך לקולו של בן שיחתך ויוצא בו ידי חובת דיבור ושמיעה כאחת. לכשתרצה – הוא הנותן ואתה המקבל, הוא המחדש ואתה מתלבש בחידושיו; ולכשתרצה אין בפיו אלא מה שבלבך, אתה המבוע והוא המביע, אתה הוגה בחשאי והוא מדבר בקול.

אמת, דיבורו קודם למחשבתך, אבל כיון שהדיבור אינו הלכה פסוקה מגבוה אלא הוא טעון מחשבה מצדך, הרי אתה רואה את המחשבה עיקר ואת הדיבור טפל. ושני טעמים בדבר: אחת, שזה שלו וזו שלך, ונוח לו לאדם ליטול משלו כדי שלא יהא מחזיק טובה לחברו בחנם; ואחת, שיותר ממה שאתה זקוק לו הוא זקוק לך, שאם חסרת דברי חברך אי אתה מרגיש בחסרונם, ואילו הוא אינו נהנה מחידושו כל זמן שאינו מהנה בו אחרים. אף זו: השומע בן חורין הוא והברירה בידו להסכים לדברי חברו או שלא להסכים להם, ואילו המדבר משועבד להסכמתך מלכתחילה.

תדע לך שכן, שהרי הסכמה שבלב שרשיה עמוקים ואינם נעוצים בקרקע מחשבתו של בן שיחתך בלבד. אף שאין ההסכמה סימן לרפיון המחשבה אצל השומע, כיון שתש כוחו לערער את חידושו על כרחו הוא מקבלו מתוך שתיקה של הודאה. בין קליטת האוזן וההסכמה שבלב מפסיקה דרך ארוכה של תהייה וסברא ושיקול הדעת ואף הזכרון ידו באמצע. תוך כדי שמיעה מתעוררים בזכרונך כמה דברים וחצאי דברים ממינם ושלא ממינם שהרהרת בהם בזמן מן הזמנים; לא לבד שהם מוסיפים חזוק לרעיונותיו אלא כל עצמם נראים לך כאילו הם שלך, ופעמים די גם במשל אחד, שבא בתוך השיחה דרך אגב, כדי להמתיק את המושכלות בצורת המוחשים, ליחס לעצמך דברים שלא היו בך מעולם. משל זה כיון ששימש לך לפנים כעין ראיה חותכת לסברא אחת שלך, ואפילו היא כולה כרוכה בענין אחר, כבר נתייפה כוחו בכל מקום ויש בו בנותן טעם לכל השיחה כולה, ולא עוד אלא שהוא גורר אחריו גם את הנמשל כאילו הוא הוא שגרם גם מתחילה לידי משל זה.

במה דברים אמורים באדם שהוא עתים מדבר ועתים שותק, מה שאין כן אם השומע הוא שתקן מטבעו. אילו ניתן לך פה להביע בו כל מה שבלבך אפשר שלא נתת כלל אוזן לדבריו והיית מבקש כמותו אדם שיהא צוות לדבריך. ואפילו לאחר שנעשית צוות לדבריו ודאי שהיית משיג עליהם ומעמיד את חברך על טעותו בכמה פרטים, ואם תעיין יפה בדבר תמצא שיש להסתייע בראיות מפורשות מדברי ראשונים ואחרונים לסתור את דעתו. אבל כיון שאין כוחך אלא בשתיקה הרי ידו של המדבר על העליונה תמיד, שיותר ממה שהוא זקוק לך אתה זקוק לו, שאתה יוצא בו ידי חובת דיבור. והואיל וכך יש לחוש אפילו להשגה מתוך גמגום ודרך שאלה בלבד. מתוך שניכר בך שאתה בא להטיל ספק בדבריו, שהרי יש הפרש בין שואל כענין מתוך “קוצר המשיג ועומק המושג” ובי שואל ששאלתו היא תשובתו, חזקה עליו שיהא פורש ממך ומחזר אחרי אחרים המודים לכל דבריו בפה מלא. וכיון שאתה מגיע לידי כך מיד מסתתמות טענותיך המחלחלות בלבך. די לך שהוא מסתפק בשתיקתך ורואה אותה כהודאה. שהרי בין שהוא מתכוון לך ובין שמתכוון לעצמו לא יעלה על לבו כלל להטיל ספק כל שהוא באמיתות דבריו, שאלמלי כן היה מתיירא להוציא את דבריו לרשות הרבים שמא יגלה קלונו או רפיונו חלילה. ומכל שכן לאחר שהשמיע דבריו באזני אחרים והללו לא מצאו מקום להתגדר בהשגותיהם, שמע מינה שלא ניתנו להשגה ולערעור כל עיקר.

כנגד הנאת הדיבור יש גם הנאת השתיקה. וכיון שאינה מוחשית ודרכה בצנעא היא כולה רשות היחיד ואין למדבר חלק בה. זה משתף את השומע, ולא לבד שהוא מהנה אותו בדבריו, אלא שהוא מכניסו לעולמו הפנימי ומגלה לו סתריו, ואילו השומע לבו סתום בפניו. המדבר משועבד לדבריו שכבר הוציאם מפיו, ולא לבד שאינו יכול לחזור בהם אלא אם כן עשה פיו פלסתר או הודה בטעותו ובכשלונו, אלא שהוא רואה חובה לעצמו להוסיף להם חזוק ממקום אחר, שלא יתערערו מאליהם. ואילו השומע ושותק יכול להודות בהם ולחזור בו מיד, אף הרשות בידו ליתן את דבריו של זה לשיעורים, לקבל קצתם ולדחות קצתם, להבדיל בין משקל ראשון ותפיסת לכאורה ובין שיקול הדעת לאחר העיון. פעמים הוא רואה את שתיקתו כדיבור, שכל מחשבה שניתקת לדיבור אינה זקוקה למעשה הדיבור ממש, אלא די לה בהכנה לדיבור. וכיון שהמחשבה אינה זקוקה למעשה רשאית היא להסתייע גם בסממני הציור, בלשון המראות. מה שאין כן הדיבור ממש, שכן הקול המפקיע את הציורים הנגררים אחריו. שהרי הדיבור מכוון לאזני השומע, וזה אינו יודע כלל את טיבו של הגרר הכרוך בדיבור. ואילו המדבר כלום תחבולה ניתנת לו לראות את הדיבור כשתיקה. אף זו. המדבר אינו יכול להסיח דעתו מדיבורו אפילו רגע אחד, שלא תתבלבל דעתו ויטרוף דיבורו, ואילו השומע מי יתבע ממנו עלבון ההבלעה והדלוגים בשמיעתו. שומע היה להנאותו וכל כמה שהנאהו, ואם הרהורי לבו הטרידוהו באמצע, שמע מינה שגדולה הנאתם מהנאת השמיעה והוא מופנה לעצמו יותר מלזולתו.

אמור מעתה: דיבור ושתיקה אינם בחינת יש ואין, אלא יש מכאן ויש מכאן: שהרי השתיקה שוללת את הדיבור כשאין הוא מודה בו, ונמצאים דבריו לבטלה. וכיון ששניהם ישים הם, פעמים עדיף היש הנסתר מן היש הנראה, שזה יוכל להיות גם נראה לכשירצה, וזה אינו יכול עוד להיות נסתר.

המלצות קוראים
תגיות